הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְאָמַר: “טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים״ – אוֹכְלִין וּפְטוּרִין. לְפִיכָךְ, אִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶם – מְתַקְּנִים וַדַּאי.

הָיָה אדם עוֹבֵר בַּשּׁוּק ובידו סל תאנים, וְאָמַר לאנשים: "טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים ואִכלו״ – אוֹכְלִין מן התאנים הללו, וּפְטוּרִין מלעשר אותם תחילה. כיוון שמשמע מלשון זו שכוונתו להוליכם לביתו, והוא רק מכבד אותם ממה שבידו. לְפִיכָךְ, כיוון שאנו מניחים שעדיין לא תיקן אותם, אִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶם את התאנים הללו – מְתַקְּנִים, מפרישים מהם תרומה ומעשרות בחזקת טבל וַדַּאי.

“טְלוּ וְהַכְנִיסוּ לְבָתֵּיכֶם״ – לֹא יֹאכְלוּ מֵהֶם עֲרַאי. לְפִיכָךְ, אִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶם – אֵינָם מְתַקְּנִים אֶלָּא דְּמַאי.

אבל אם אמר לאנשים: “טְלוּ וְהַכְנִיסוּ לְבָתֵּיכֶם", ומשמע שכוונתו לומר שעישר אותם, ואם כן הפירות כבר התחייבו במעשר – לֹא יֹאכְלוּ מֵהֶם עֲרַאי, כיוון שמצד אחד התחייבו הפירות במעשר, ומצד אחר סתם אדם בשוק (עם הארץ) אינו נאמן על הפרשת מעשרות כראוי. לְפִיכָךְ, כיוון שאנו מניחים שעישר את הפירות, אִם הִכְנִיסוּ את התאנים הללו לְבָתֵּיהֶם – אֵינָם מְתַקְּנִים אותם אֶלָּא כדְמַאי, כדין פירות שנקנו מעם הארץ.

הָיוּ יושְׁבִים בְּשַׁעַר אוֹ בַּחֲנוּת, וְאָמַר: "טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים" – אוֹכְלִין וּפְטוּרִין,

הָיוּ אנשים יושְׁבִים בְּשַׁעַר של בית אוֹ בַּחֲנוּת, וְאָמַר להם אדם שעבר שם: "טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים" – הרי הם אוֹכְלִין וּפְטוּרִין מן המעשר, כפי ששנינו במשנה הקודמת, מפני שאנו מניחים שהוא מוליך אותם לביתו, ומותר לאכול מהם אכילת עראי.

וּבַעַל הַשַּׁעַר וּבַעַל הַחֲנוּת חַיָּיבִין.

אבל בַעַל הַשַּׁעַר וּבַעַל הַחֲנוּת חַיָּיבִין במעשר, כי בשבילם הרי זה כהכנסה לבית, שקובעת למעשרות.

רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּחֲזִיר אֶת פָּנָיו, אוֹ עַד שֶׁיְּשַׁנֶּה מְקוֹם יְשִׁיבָתוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר גם את בעל החנות מלעשר, כיוון שהוא נחשב כאוכל בשוק עם שאר האנשים, ולא כמכניס לביתו, עַד שֶׁיַּחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יסתובב לאחוריו ויאכל, אוֹ עַד שֶׁיְּשַׁנֶּה מְקוֹם יְשִׁיבָתוֹ, יעבור לשבת במקום אחר, שבכך הוא מראה שהוא קובע לעצמו מקום לסעודה בביתו, ואינו חלק מן החבורה. ואין הלכה כר' יהודה.

הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹת מִן הַגָּלִיל לִיהוּדָה, אוֹ עוֹלֶה לִירוּשָׁלִַם, אוֹכֵל מֵהֶם עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ. וְכֵן בִּיהוּדָה.

הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹת שליקט משדהו מִן הַגָּלִיל לִיהוּדָה כדי למכרם שם; אוֹ שהיה עוֹלֶה עם פירות לִירוּשָׁלִַם כדי למכרם שם – אוֹכֵל מֵהֶם מן הפירות הללו בדרכו אכילת עראי עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אליו, שרק שם הם נקבעים למעשר. וְכֵן בִּיהוּדָה, אם בדרכו חזרה לגליל נטל עמו פירות מיהודה כדי לאכלם או למכרם שם – רשאי לאכול מהם אכילת עראי עד שיגיע לגליל.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם הַשְּׁבִיתָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוכל מהם עראי רק עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם הַשְּׁבִיתָה, למקום שמתכוון לשבות בו, למרות שעדיין לא הגיע למקום שהוא הולך אליו, מפני שמקום זה נחשב כביתו. ואין הלכה כר' מאיר.

וְהָרוֹכְלִין הַמְּחַזְרִין בָּעֲיָירוֹת, אוֹכְלִים עַד שֶׁמַּגִּיעִים לִמְקוֹם הַלִּינָה.

וְהָרוֹכְלִין הַמְּחַזְרִין (המסתובבים) בָּעֲיָירוֹת ולקחו עמם פירות משדותיהם – הרי הם אוֹכְלִים מהם עַד שֶׁמַּגִּיעִים לִמְקוֹם הַלִּינָה, למקום שלנים בו, למרות שאינם מתכוונים לשבות שם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן הוּא בֵּיתוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בעיר שהוא מתכוון ללון בה, הוּא נחשב בֵּיתוֹ, אפילו אינו לן שם. ואין הלכה כר' יהודה.

פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִלֶּאֱכוֹל מֵהֶם עֲרַאי.

פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן, שהפריש מהן תרומה גדולה, עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, שמאותה שעה הם חייבים במעשרות, כל פרי ופרי וגמר מלאכה המיוחד לו, כפי ששנינו בפרק הקודם – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִלֶּאֱכוֹל מֵהֶם עֲרַאי, לפני שיעשר אותם, שהפרשת התרומה על ידי הבעלים עושה את הפירות 'טבל', האסור באכילה, גם אם לא נגמרה מלאכתם.

וַחֲכָמִים מַתִּירִין, חוּץ מִכַּלְכָּלַת תְּאֵנִים.

וַחֲכָמִים מַתִּירִין לאכול עראי, מפני שלדעתם אין תרומה קובעת למעשר, חוּץ מִכַּלְכָּלַת (סל) תְּאֵנִים, שאם תרמו ממנה הבעלים לפני שחיפה את התאנים שבכלכלה בעלים, שהוא גמר מלאכתן (לעיל פ״א מ״ה) – התחייבה גם במעשרות. והלכה כחכמים.

כַּלְכָּלַת תְּאֵנִים שֶׁתְּרָמָהּ – רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

כַּלְכָּלַת תְּאֵנִים שֶׁתְּרָמָהּ – רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר באכילת ארעי, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: “הֵילָךְ אִיסָּר זֶה, וְתֶן לִי בּוֹ חָמֵשׁ תְּאֵנִים״ – לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵילָךְ אִיסָּר (שם מטבע) זֶה, וְתֶן לִי בּוֹ חָמֵשׁ תְּאֵנִים" – לֹא יֹאכַל הקונה מן התאנים שהמוכר נותן לו, עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, מפני שהמקח, כלומר, שנתן לו כסף מתחילה, קובע אותם למעשר, אלו דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכֵל אַחַת אַחַת – פָּטוּר, וְאִם צֵרֵף – חַיָּיב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אם אוֹכֵל אַחַת אַחַת מן התאנים, שבכל פעם נותן לו המוכר תאנה והוא אוכל – פָּטוּר מלעשר אותה, מפני שאין המקח קובע למעשר בדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו. ורק אִם צֵרֵף שתיים או יותר – חַיָּיב, מפני שהוא מעין גמר מלאכה, ורק באופן הזה המקח קובע למעשר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּגִנַּת וְרָדִים שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלִַם, וְהָיוּ תְּאֵנִים נִמְכָּרוֹת מִשָּׁלשׁ וּמֵאַרְבַּע בְּאִיסָּר, וְלא הוּפְרַשׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מֵעוֹלָם.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כראיה לדבריו: מַעֲשֶׂה בְּגִנַּת וְרָדִים שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלִַם, והיו גדלים שם עצי תאנה, וְהָיוּ תְּאֵנִים נִמְכָּרוֹת שם מִשָּׁלשׁ וכן מֵאַרְבַּע בְּאִיסָּר, וְלא הוּפְרַשׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מֵעוֹלָם, מפני שהיו אוכלים מהן אחת אחת. והלכה כר' יהודה.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: “הֵילָךְ אִיסָּר זֶה בְּעֶשֶׂר תְּאֵנִים שֶׁאָבוֹר לִי״ – בּוֹרֵר וְאוֹכֵל; "בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאָבוֹר לִי" – מְגַרְגֵּר וְאוֹכֵל; “בְּרִמּוֹן שֶׁאָבוֹר לִי״ – פּוֹרֵט וְאוֹכֵל; "בַּאֲבַטִּיחַ שֶׁאָבוֹר לִי" – סוֹפֵת וְאוֹכֵל.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֵילָךְ אִיסָּר זֶה בְּעֶשֶׂר תְּאֵנִים שֶׁאָבוֹר (אברור, אבחר) לִי מעץ התאנה שלך״ – הרי זה בּוֹרֵר אחת אחת מן העץ וְאוֹכֵל. אבל אינו רשאי ליטול כמה תאנים יחד ולאכלן לפני שיעשר, מפני שזו דרך מקח הקובע למעשר, כפי ששנינו במשנה הקודמת. וכן האומר לחברו: “הילך איסר זה בְּאֶשְׁכּוֹל ענבים שֶׁאָבוֹר לִי" – מְגַרְגֵּר, לוקח גרגר גרגר מן האשכול המחובר לגפן וְאוֹכֵל. "בְּרִמּוֹן שֶׁאָבוֹר לִי" – פּוֹרֵט, מוציא גרגרים מן הרימון שעל העץ, וְאוֹכֵל. "בַּאֲבַטִּיחַ שֶׁאָבוֹר לִי" – סוֹפֵת, חותך ממנו חתיכות, וְאוֹכֵל.

אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: “בְּעֶשְׂרִים תְּאֵנִים אֵלּוּ״, “בִּשְׁנֵי אֶשְׁכֹּלוֹת אֵלּוּ״, “בִּשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֵלּוּ״, “בִּשְׁנֵי אֲבַטִיחִים אֵלּוּ" – אוֹכֵל כְּדַרְכּוֹ וּפָטוּר, מִפְּנֵי שֶׁקָּנָה בַּמְּחוּבָּר לַקַּרְקַע.

ומה ששנינו, שרשאי לאכול מהם רק אחת אחת, ולא כמה ביחד – הרי זה במקרה שהוא קונה את הפירות רק לאחר שייתלשו מן העץ, ואם נטל כמה ביחד הרי זה מקח הקובע למעשר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: “הילך איסר זה בְּעֶשְׂרִים תְּאֵנִים אֵלּוּ שעל העץ", או "בִּשְׁנֵי אֶשְׁכֹּלוֹת אֵלּוּ שעל הגפן", או "בִּשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֵלּוּ", או "בִּשְׁנֵי אֲבַטִיחִים אֵלּוּ" – הרי זה הקונה אוֹכֵל כְּדַרְכּוֹ כמה תאנים או אפילו אשכול שלם של ענבים, וּפָטוּר מלעשרם תחילה, מִפְּנֵי שֶׁקָּנָה אותם בַּמְּחוּבָּר לַקַּרְקַע, שהרי אמר "בעשרים תאנים אלו", ובאותה שעה אין הפירות ראויים כלל למעשר.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִקְצוֹת עִמּוֹ בַּתְּאֵנִים; אָמַר לוֹ: "עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל תְּאֵנִים" – אוֹכֵל וּפָטוּר.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִקְצוֹת עִמּוֹ בַּתְּאֵנִים, לעשות מהתאנים קציעות, לחתוך ולייבש אותן, אם אָמַר לוֹ הפועל: "הריני קוצה עמך עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל תְּאֵנִים מאלה שאני עובד בהם״ – הרי זה אוֹכֵל תאנים וּפָטוּר מלהפריש מהם מעשר, מפני שהתורה נתנה רשות לפועל לאכול מן התאנים בשעת מלאכתו (ראו ב'הרחבות'), ואין זה שכר עבודתו, כדי להחשיב את הדבר כמקח.

"עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל אֲנִי וּבְנֵי בֵיתִי", אוֹ: "שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְׂכָרִי" – הוּא אוֹכֵל וּפָטוּר, וּבְנוֹ אוֹכֵל וְחַיָּיב.

אבל אם אמר הפועל: “עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל אֲנִי וּבְנֵי בֵיתִי", אוֹ "על מנת שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְׂכָרִי" – הוּא עצמו אוֹכֵל וּפָטוּר מלעשר מה שהוא אוכל, מפני שיש לו זכות בתאנים, וּבְנוֹ אוֹכֵל וְחַיָּיב, שכיוון שהבן עצמו אינו קוצה בתאנים, ומצד עצמו אינו זכאי לאכול, אלא בגלל התנאי שהתנה אביו – הרי זה כמקח הקובע למעשרות.

“עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה״ – בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה אוֹכֵל וּפָטוּר; וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה אוֹכֵל וְחַיָּיב, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה.

אם אמר הפועל: “עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל מן התאנים בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה, וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה", בִּשְׁעַת הַקְּצִיעָה – הרי זה אוֹכֵל מהם וּפָטוּר, שיש לו זכות לאכול, וּלְאַחַר הַקְּצִיעָה – הרי הוא אוֹכֵל וְחַיָּיב במעשר, מפני שֶׁלאחר שגמר את עבודתו אֵינוֹ אוֹכֵל מהתאנים הללו מִן הַתּוֹרָה, שהרי כבר סיים את עבודתו, וכיוון שכך הרי זה כאילו מכר לו את התאנים בשכרו.

זֶה הַכְּלָל: הָאוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה – פָּטוּר; וְשֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה – חַיָּיב.

זֶה הַכְּלָל: פועל הָאוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה כלומר, לפי דין התורה – הרי זה פָּטוּר מהפרשת המעשר, וְשֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה אלא על פי הסכמה אחרת – הרי הוא חַיָּיב.

הָיָה עוֹשֶׂה בַּלְּבָסִים – לֹא יֹאכַל בִּבְנוֹת שֶׁבַע; בִּבְנוֹת שֶׁבַע – לֹא יֹאכַל בַּלְּבָסִים. אֲבָל מוֹנֵעַ הוּא אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל.

הָיָה פועל עוֹשֶׂה מלאכתו בַּלְּבָסִים, שהם מין תאנים גרועות – לֹא יֹאכַל בִּבְנוֹת שֶׁבַע שהם תאנים משובחות. וכן אם היה עושה בִּבְנוֹת שֶׁבַע – לֹא יֹאכַל בַּלְּבָסִים, שאין הפועל רשאי לאכול אלא מן המין שהוא עוסק בו באותה שעה. אֲבָל מוֹנֵעַ הוּא אֶת עַצְמוֹ, כלומר, כאשר מדובר באותו מין, מותר לו להימנע מלקחת עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם בו התאנים הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל.

הַמַּחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לֶאֱכוֹל, זֶה לִקְצוֹת וְזֶה לִקְצוֹת, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לִקְצוֹת – חַיָּיב.

הַמַּחֲלִיף תאנים עִם חֲבֵרוֹ, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לֶאֱכוֹל, שזה יאכל מפירותיו של זה, וזה יאכל מפירותיו של זה; או זֶה נוטל תאנים של חברו כדי לִקְצוֹת, לחתוך ולייבש אותן, וְזֶה לִקְצוֹת את של חברו; או אם זֶה נטל את של חברו לֶאֱכוֹל וְזֶה נטל את של חברו כדי לִקְצוֹת – בכל אלה חַיָּיב כל אחד לעשר מה שהוא אוכל, כי נעשתה כאן עסקת חליפין, שדינה כמקח, הקובע את הפירות למעשרות.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמַּחֲלִיף לֶאֱכוֹל – חַיָּיב, וְלִקְצוֹת – פָּטוּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמַּחֲלִיף תאנים עם חברו כדי לֶאֱכוֹל – חַיָּיב, שהמכר קובע למעשרות את התאנים העומדות לאכילה, כיוון שנגמרה מלאכתן. אבל אם קיבל תאנים כדי לִקְצוֹת – פָּטוּר מלעשר מה שהוא אוכל, כיוון שעדיין לא נגמרה מלאכתן. והרי לדעת ר' יהודה, אין המכר קובע במעשרות בדבר שלא נגמרה מלאכתו (לעיל משנה ה). והלכה כר' יהודה.