כְּלָל אָמְרוּ בַּמַּעַשְׂרוֹת:

כְּלָל אָמְרוּ בַּמַּעַשְׂרוֹת:

כָּל שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ – חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת.

כָּל שֶׁהוּא אוֹכֶל כלומר, צמח המשמש בעיקרו למאכל; וְנִשְׁמָר, ששומרים עליו, שאינו גדל הפקר; וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, שגדל וצומח מן האדמה, להוציא דבש וחלב, וכן פטריות – חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת.

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ:

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ לגבי מעשר:

כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ אוֹכֶל וְסוֹפוֹ אוֹכֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמְרוֹ לְהוֹסִיף אוֹכֶל – חַיָּיב קָטָן וְגָדוֹל.

כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ אוֹכֶל וְסוֹפוֹ אוֹכֶל, שהוא ראוי לאכילה כשהוא צעיר, כגון מיני ירק, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמְרוֹ, מניחו באדמה כדי לְהוֹסִיף אוֹכֶל, שיצמח ויבשיל, אם ליקט אותו – חַיָּיב במעשרות בין כשהוא קָטָן ובין כשהוא גָדוֹל.

וְכָל שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ אוֹכֶל, אֲבָל סוֹפוֹ אוֹכֶל – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אוֹכֶל.

וְכָל שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ אוֹכֶל אֲבָל סוֹפוֹ אוֹכֶל, כגון פירות האילן, שרק משיתחילו להבשיל הם ראויים לאכילה – אֵינוֹ חַיָּיב במעשרות עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אוֹכֶל.

מֵאֵימָתַי הַפֵּירוֹת חַיָּיבוֹת בַּמַּעַשְׂרוֹת?

מֵאֵימָתַי הַפֵּירוֹת חַיָּיבוֹת בַּמַּעַשְׂרוֹת?

הַתְּאֵנִים – מִשֶּׁיַּבְחִילוּ. הָעֲנָבִים וְהָאֳבָשִׁים – מִשֶּׁהִבְאִישׁוּ.

לכל פרי ופרי יש זמן משלו, הַתְּאֵנִים – מִשֶּׁיַּבְחִילוּ, משיתחילו להבשיל, שראשם מתחיל להאדים. הָעֲנָבִים וְהָאֳבָשִׁים מין של ענבים גרועים – מִשֶּׁהִבְאִישׁוּ, משייעשו “באושים״, שרואים את הגרעינים מתוך הקליפה.

הָאוֹג וְהַתּוּתִים – מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ. וְכָל הָאֲדוּמִּים – מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ.

הָאוֹג וְהַתּוּתִים, תות העץ – מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ, משיתחילו הפירות להאדים. וְכן כָל הפירות הָאֲדוּמִּים – הזמן שלהם הוא מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ.

הָרִמּוֹנִים – מִשֶּׁיִּמַּסּוּ. הַתְּמָרִים – מִשֶּׁיַּטִּילוּ שְׂאוֹר. הָאֲפַרְסְקִים – מִשֶּׁיַּטִּילוּ גִּידִים.

הָרִמּוֹנִים חייבים במעשרות מִשֶּׁיִּמַּסּוּ, משיתרככו הגרעינים שלהם. הַתְּמָרִים – מִשֶּׁיַּטִּילוּ שְׂאוֹר, משיתרככו ויתפחו, בדומה לבצק שהחמיץ. הָאֲפַרְסְקִים – מִשֶּׁיַּטִּילוּ גִּידִים, שבתחילת בישולם מתפשטים בתוכם מעין חוטים אדומים.

הָאֱגוֹזִים – מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ מְגוּרָה.

הָאֱגוֹזִים חייבים במעשרות מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ מְגוּרָה (מחסן), משעה שפרי האגוז נפרד מן הקליפה הקשה, כאילו הוא נמצא במגורה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים – מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ קְלִיפָּה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים – מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ קְלִיפָּה, משתיווצר עליהם הקליפה הפנימית, הצמודה לפרי, והוא שלב מאוחר יותר משל התנא הראשון. והלכה כדברי התנא הראשון.

הֶחָרוּבִין – מִשֶּׁיִּנָּקְדוּ. וְכָל הַשְּׁחוֹרִים – מִשֶּׁיִּנָּקְדוּ.

הֶחָרוּבִין – זמנם הוא מִשֶּׁיִּנָּקְדוּ, שייראו כתמים כהים על פרי הבוסר הירוק. וְכן כָל שאר הפירות הַשְּׁחוֹרִים (הכהים) כמו החרובים – מִשֶּׁיִּנָּקְדוּ.

הָאֲגָסִים וְהַקְּרוּסְטוּמֵלִין וְהַפָּרִישִׁים וְהָעוּזְרָדִים – מִשֶּׁיִּקָּרְחוּ. וְכָל הַלְּבָנִים – מִשֶּׁיִּקָּרְחוּ.

הָאֲגָסִים וְהַקְּרוּסְטוּמֵלִין, מין אגסים, וְכן הַפָּרִישִׁים וְהָעוּזְרָדִים, חייבים במעשרות מִשֶּׁיִּקָּרְחוּ, משעה שייראו בהם כתמים בהירים, כעין קרחות. וְכן כָל שאר הפירות הַלְּבָנִים (הבהירים) – מִשֶּׁיִּקָּרְחוּ.

הַתִּלְתָּן – מִשֶּׁתְּצַמֵּחַ.

הַתִּלְתָּן – מִשֶּׁתְּצַמֵּחַ, משעה שהזרעים ראויים להיזרע ולהצמיח.

הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים – מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ שְׁלִישׁ.

הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים חייבים במעשרות מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, משעה שהגיעו לשליש משיעור גידולם המלא.

וּבַיָּרָק: הַקִּשּׁוּאִים, וְהַדְּלוּעִים, וְהָאֲבַטִּיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת; הַתַּפּוּחִים וְהָאֶתְרוֹגִין – חַיָּיבִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים.

וּבַיָּרָק, הַקִּשּׁוּאִים וְהַדְּלוּעִים וְהָאֲבַטִּיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת; וכן הַתַּפּוּחִים וְהָאֶתְרוֹגִין בפירות האילן – כל אלה חַיָּיבִים במעשרות גְּדוֹלִים וגם קְטַנִּים, מפני שהם ראויים לאכילה גם בהיותם קטנים, כפי ששנינו במשנה א.

רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הָאֶתְרוֹגִין בְּקָטְנָן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הָאֶתְרוֹגִין בְּקָטְנָן. והלכה כדברי התנא הראשון.

הַחַיָּיב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים – פָּטוּר בַּמְּתוּקִים, הַחַיָּיב בַּמְּתוּקִים – פָּטוּר בַּמָּרִים.

הַחַיָּיב במין השְּׁקֵדִים הַמָּרִים, כלומר, השקדים כשהם קטנים וראויים לאכילה – פָּטוּר במין השקדים המְּתוּקִים, מפני שרגילים להמתין מלאכלם עד שיהיו בשלים לגמרי. והַחַיָּיב במין המְּתוּקִים, בשעה שהם גדולים – פָּטוּר במין המָּרִים, מפני שאז אינם נאכלים.

אֵיזֶהוּ גָּרְנָן לַמַּעַשְׂרוֹת?

אֵיזֶהוּ גָּרְנָן לַמַּעַשְׂרוֹת? מה נחשב גמר מלאכת השדה של הגידולים השונים, לחייב אותם במעשרות?

הַקִּשּׁוּאִים וְהַדְּלוּעִים – מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ; וְאִם אֵינוֹ מְפַקֵּס – מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵימָה.

הַקִּשּׁוּאִים וְהַדְּלוּעִים – מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ, משיסירו מהם מעין שיער שמכסה את קליפתם כשהם קטנים; וְאִם אֵינוֹ מְפַקֵּס – מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵימָה כדי להוליך אותם לשוק.

אֲבַטִּיחַ – מִשֶּׁיְּשַׁלֵּק; וְאִם אֵינוֹ מְשַׁלֵּק – עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מוּקְצֶה.

אֲבַטִּיחַ – מִשֶּׁיְּשַׁלֵּק, משיסיר את קליפתו על ידי שליקה; וְאִם אֵינוֹ מְשַׁלֵּק – עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מוּקְצֶה, יסדר אותם בשטח שמוקצה לשם כך.

יָרָק הַנֶּאֱגָד – מִשֶּׁיֹּאגַד; אִם אֵינוֹ אוֹגֵד – עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הַכֶּלִי; וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכֶּלִי – עַד שֶׁיִּלְקֹט כָּל צָרְכּוֹ.

יָרָק הַנֶּאֱגָד, שרגילים למכור אותו באגודות – זמנו למעשר הוא מִשֶּׁיֹּאגַד; אִם אֵינוֹ אוֹגֵד – עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הַכֶּלִי בירקות הללו; וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכֶּלִי – השיעור הוא עַד שֶׁיִּלְקֹט כָּל צָרְכּוֹ, כל מה שכוונתו ללקט באותה שעה, ומאותה שעה אינו רשאי לאכול אפילו אכילת עראי.

כַּלְכָּלָה – עַד שֶׁיְּחַפֶּה; וְאִם אֵינוֹ מְחַפֶּה – עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הַכֶּלִי; וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכֶּלִי – עַד שֶׁיִּלְקֹט כָּל צָרְכּוֹ.

כַּלְכָּלָה (סל) שמניחים בה פירות לאחר הקטיף, רשאי לאכול ממנה עַד שֶׁיְּחַפֶּה (יכסה) אותה בעלים וכיוצא בהם, כדי להגן על הפירות; וְאִם אֵינוֹ מְחַפֶּה – עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הַכֶּלִי; וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכֶּלִי – עַד שֶׁיִּלְקֹט כָּל צָרְכּוֹ.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמוֹלִיךְ לַשּׁוּק; אֲבָל בְּמוֹלִיךְ לְבֵיתוֹ – אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? מתי נחשבים כל אותם שלבי איסוף ל״גורן״? בְּמוֹלִיךְ את הפירות הללו לַשּׁוּק כדי למכרם. אֲבָל בְּמוֹלִיךְ לְבֵיתוֹ – אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ, ורק אז חל עליהם חיוב המעשר.

הַפֶּרֶד וְהַצִּמּוּקִין וְהֶחָרוּבִין – מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵימָה.

הַפֶּרֶד, הגרגירים שמוציאים מן הרימון כדי לייבשם או כדי למכרם, וְהַצִּמּוּקִין, ענבים מיובשים, וְהֶחָרוּבִין – גורנם הוא מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵימָה מהם, כדי להוביל אותם לשוק.

הַבְּצָלִים – מִשֶּׁיְּפַקֵּל; וְאִם אֵינוֹ מְפַקֵּל – מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵימָה.

הַבְּצָלִים – מִשֶּׁיְּפַקֵּל, משיסיר מהם את הקליפות; וְאִם אֵינוֹ מְפַקֵּל, אם אין כוונתו לפקל, אלא למכרם כך – מִשֶּׁיַּעֲמִיד מהם עֲרֵימָה.

הַתְּבוּאָה – מִשֶּׁיְּמָרֵחַ; וְאִם אֵינוֹ מְמָרֵחַ – עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵימָה.

הַתְּבוּאָה – הגורן שלה הוא מִשֶּׁיְּמָרֵחַ, שיחליק את הכרי, ערמת הגרעינים לאחר שהופרדו מהם המוץ והתבן; וְאִם אֵינוֹ מְמָרֵחַ רשאי לאכול ממנה אכילת עראי רק עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵימָה.

הַקִּטְנִיּוֹת – מִשֶּׁיִּכְבּוֹר; וְאִם אֵינוֹ כּוֹבֵר – עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

הַקִּטְנִיּוֹת – מִשֶּׁיִּכְבּוֹר, משיסנן אותן בכברה, כדי להוציא את העפר שמעורב בהן; וְאִם אֵינוֹ כּוֹבֵר רשאי ליטול ולאכול ממנה רק עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, יחליק את פניה של ערמת הקטניות.

אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֵחַ, נוֹטֵל מִן הַקּוּטָּעִים, וּמִן הַצְּדָדִים, וּמִמַּה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן, וְאוֹכֵל.

ומוסיפים: אַף עַל פִּי שֶׁכבר מֵּרֵחַ, נוֹטֵל גרעיני תבואה מִן הַקּוּטָּעִים (שיבולים קטועות שנותרו במקום הדייש), וּמִן הַצְּדָדִים של הכרי, וּמִמַּה שֶּׁנמצא בְּתוֹךְ הַתֶּבֶן, בתוך הפסולת שהופרדה מן הגרעינים בתהליך הזרייה, וְאוֹכֵל, שכל אלו לא היו בכלל המירוח.

הַיַּיִן – מִשֶּׁיְּקַפֶּה.

הַיַּיִן גמר מלאכתו לעניין מעשר הוא מִשֶּׁיְּקַפֶּה, יסיר את החרצנים והזגים שצפים על פני היין שנאסף בבור האיסוף, לשם הגיע מן הגת העליונה, שבה דרכו את הענבים.

אַף עַל פִּי שֶׁקִּפָּה, קוֹלֵט מִן הַגַּת הָעֶלְיוֹנָה וּמִן הַצִּנּוֹר, וְשׁוֹתֶה.

ומוסיפים: אַף עַל פִּי שֶׁקִּפָּה כבר את היין שבבור, קוֹלֵט יין מִן הַגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וּמִן הַצִּנּוֹר המוביל את היין לבור, וְשׁוֹתֶה, שעדיין הוא בגדר של עראי.

הַשֶּׁמֶן – מִשֶּׁיֵּרֵד לָעוּקָה.

הַשֶּׁמֶן, גמר מלאכתו הוא מִשֶּׁיֵּרֵד לָעוּקָה, גומה שבה נאסף השמן בסוף תהליך הסחיטה.

אַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד, נוֹטֵל מִן הֶעָקָל וּמִבֵּין הַמֶּמֶל וּמִבֵּין הַפַּצִּים,

ומוסיפים: אַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד השמן לעוקה, נוֹטֵל שמן מִן הֶעָקָל (הסל שבו מכניסים את הזיתים כדי לסחוט אותם באמצעות קורה כבדה), וּמִבֵּין הַמֶּמֶל (האבן שכותשים בה את הזיתים לפני הכבישה), וּמִבֵּין הַפַּצִּים, הקרשים של בית הבד, כלומר, כל השמן שלא הגיע לעוקה.

וְנוֹתֵן לַחֲמִטָה וְלַתַּמְחוּי, אֲבָל לֹא יִתֵּן לַקְּדֵרָה וְלַלְּפָס כְּשֶׁהֵן רוֹתְחִין.

וְנוֹתֵן מן השמן הזה, שלא ירד לעוקה, לַחֲמִטָה, מין עוגה, שמורחים עליה שמן לאחר שהוציאוה מן התנור, וְלַתַּמְחוּי, שהוא כלי גדול שמעבירים אליו תבשיל מן הקדרה, שהרי לא נגמרה מלאכתו, והוא מותר באכילת עראי. אֲבָל לֹא יִתֵּן שמן זה לַקְּדֵרָה או לַלְּפָס (אלפס) כְּשֶׁהֵן רוֹתְחִין, אפילו לאחר שהורידם מן האש, כיוון שהשמן מתבשל בתוכם, והבישול נחשב כגמר מלאכה, ואוסר את השמן באכילה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַכֹּל הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חוֹמֶץ וָצִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַכֹּל כלי שהורד מן האש הוּא נוֹתֵן שמן זה, ואפילו לקדרה רותחת, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חוֹמֶץ וָצִיר, שהוא מתבשל בגלל החומץ והציר. והלכה כדברי התנא הראשון.

הָעִגּוּל – מִשֶּׁיַּחֲלִיקֶנּוּ.

הָעִגּוּל של דבילה, שעושים מתאנים יבשות שנדרסו יחד, גמר מלאכתו הוא מִשֶּׁיַּחֲלִיקֶנּוּ, משישפשף את פניו בתאנים או בענבים, שזה הוא גמר מלאכתו.

מַחֲלִיקִים בַּתְּאֵנִים וּבָעֲנָבִים שֶׁל טֶבֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר.

מַחֲלִיקִים עיגול דבלה, משפשפים את פניו בַּתְּאֵנִים וּבָעֲנָבִים שֶׁל טֶבֶל, ואין איסור טבל במשקים הללו, שאינם חשובים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, שהוא סבור שיש בהם חשיבות, ולכן יש בהם איסור טבל. והלכה כדברי התנא הראשון.

הַמַּחֲלִיק בָּעֲנָבִים, לֹא הוּכְשַׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הוּכְשַׁר.

הַמַּחֲלִיק עיגול דבלה בָּעֲנָבִים – לֹא הוּכְשַׁר העיגול לקבל טומאה, שאין זה נחשב כיין ממש, המכשיר אוכלים לקבלת טומאה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הוּכְשַׁר. והלכה כתנא הראשון.

הַגְּרוֹגְרוֹת – מִשֶּׁיָּדוּשׁ. וּמְגוּרָה – מִשֶּׁיְּעַגֵּל.

הַגְּרוֹגְרוֹת (תאנים מיובשות) גמר מלאכתם לעניין מעשר הוא מִשֶּׁיָּדוּשׁ, ידחוס אותם לתוך חבית וכיוצא בזה, כדי לאחסן אותה שם. ואם נתן אותם במְגוּרָה (מחסן) – מִשֶּׁיְּעַגֵּל, משיגלגל עליהם מעגלה, כדי לשטוח אותן.

הָיָה דָּשׁ בֶּחָבִית וּמְעַגֵּל בַּמְּגוּרָה; נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית וְנִפְתְּחָה הַמְּגוּרָה – לֹא יֹאכַל מֵהֶם עֲרַאי.

הָיָה דָּשׁ גרוגרות בֶּחָבִית וּמְעַגֵּל גרוגרות בַּמְּגוּרָה, ולפני שמילא את החבית או המגורה בגרוגרות, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית או נִפְתְּחָה הַמְּגוּרָה – לֹא יֹאכַל מֵהֶם אכילת עֲרַאי, מן הגרוגרות שכבר דש או עיגל, כי כבר נגמרה מלאכתן.

רַבִּיּ יוֹסֵי מַתִּיר.

רַבִּיּ יוֹסֵי מַתִּיר, מפני שכל עוד לא סיים למלא את החבית או המגורה לא נגמרה מלאכתן. והלכה כדברי התנא הראשון.