כֶּרֶם רְבָעִי – מְצַיְּינִין אוֹתוֹ בְּקוֹזְזוֹת אֲדָמָה,

כֶּרֶם רְבָעִי כרם בשנה הרביעית לנטיעתו, שדינו כדין מעשר שני שמעלים אותו לירושלים, מְצַיְּינִין (מסמנים) אוֹתוֹ בְּקוֹזְזוֹת אֲדָמָה, בגושים של אדמה מסביב, כדי שידעו שאינו חולין, ולא יאכלו ממנו.

וְשֶׁל עָרְלָה – בְּחַרְסִית,

וְכרם שֶׁל עָרְלָה – מציינים אותו בְּחַרְסִית, מעין עפר בהיר, שמשמש לעשיית כלי חרס.

וְשֶׁל קְבָרוֹת – בְּסִיד, וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ.

וְציון שֶׁל קְבָרוֹת, שמזהיר את הכהנים מלהתקרב לקבר, כדי שלא ייטמאו – עושים אותו בְּסִיד, וּמְמַחֶה (ממיס) את הסיד במים וְשׁוֹפֵךְ אותו סביב הקבר.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּשְּׁבִיעִית.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שצריכים לציין כרם רבעי וערלה? בַּשְּׁבִיעִית, בשנת השמיטה, כיוון שהכול מותרים להיכנס לכרם ולאכול. אבל בשאר השנים, שאין רשות לאנשים להיכנס לשדות של אחרים – אין בכך צורך. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

וְהַצְּנוּעִים מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמְרִים: "כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ".

וְאף בשאר השנים, הַצְּנוּעִים, חסידים, שדואגים שלא ייכשלו אנשים באכילת איסור משדותיהם, מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת שיִחֲדוּ לכך, וְאוֹמְרִים: "כָּל פרי הַנִּלְקָט מִכרם רבעי זֶּה – יְהֵא מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ", וכך יוצאים הפירות שנלקטו לחולין, והם מעלים את המעות לירושלים.

כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלִַם מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד לְכָל צַד.

כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלִַם, תיקנו חכמים שיעלה את הפירות עצמם לירושלים ולא יפדו אותם, בכל מקום שהוא בתוך מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד מירושלים לְכָל צַד. ותיקנו כן כדי שהפירות יהיו מצויים לרוב בירושלים.

וְאֵי זוֹ הִיא תְּחוּמָהּ? אֵילַת מִן הַדָּרוֹם, וְעַקְרְבַת מִן הַצָּפוֹן, לוּד מִן הַמַּעֲרָב, וְהַיַּרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.

וְאֵי זוֹ הִיא תְּחוּמָהּ? של ירושלים לעניין זה? אֵילַת מִן הַדָּרוֹם, וְעַקְרְבַת מִן הַצָּפוֹן, לוּד מִן הַמַּעֲרָב, וְהַיַּרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.

וּמִשֶּׁרַבּוּ הַפֵּירוֹת, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא נִפְדֶּה סָמוּךְ לַחוֹמָה.

וּמִשֶּׁרַבּוּ הַפֵּירוֹת ולא היו צריכים כל כך הרבה פירות בירושלים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כרם רבעי נִפְדֶּה אפילו סָמוּךְ לַחוֹמָה, ולא דווקא במרחק יום.

וּתְנַאי הָיָה הַדָּבָר, שֶׁאֵימָתַי שֶׁיִּרְצוּ – יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה.

ומוסיפים: וּתְנַאי הָיָה הַדָּבָר כשעשו תקנה זו, שֶׁאֵימָתַי שֶׁיִּרְצוּ, כגון שיתמעטו הפירות או יתרבו האנשים בירושלים, יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, שיעלו את הפירות לירושלים דווקא.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה הַתְּנַאי הַזֶּה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה הַתְּנַאי הַזֶּה, כלומר, מה שהתקינו שיהא כרם רבעי נפדה בכל מקום, ולא יעלו אותו לירושלים, נעשה לאחר החורבן, כשהיהודים גורשו מן העיר, ולא היה בשביל מה להעלות אותם לירושלים.

וּתְנַאי הָיָה, אֵימָתַי שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה.

וּתְנַאי הָיָה בתקנה זו, שאֵימָתַי שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. והלכה כר' יוסי.

כֶּרֶם רְבָעִי –

כֶּרֶם רְבָעִי, כרם בשנתו הרביעית,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּיעוּר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ, אם הבעלים פודים את הפירות אינם צריכים להוסיף חומש על הפדיון, כפי שצריכים במעשר שני; וְאֵין לוֹ בִּיעוּר, אין מבערים מה שנשאר ממנו בבית, בשנה הרביעית והשביעית למחזור השמיטה, כדין מעשר שני, כפי שיבואר להלן משנה ז.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ חומש ויש לו ביעור. והלכה כבית הלל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כרם רבעי יֶשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, שצריך להשאיר לעניים את הענבים הנושרים בשעת הבציר, ואת האשכולות הקטנים, אלא שהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן את הענבים שליקטו.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוּלוֹ לַגָּת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אין מניחים לעניים פרט ועוללות, אלא כּוּלוֹ, כל בציר הענבים של כרם רבעי הולך לַגָּת, לעשות ממנו יין, והבעלים מעלים אותו לירושלים או פודים אותו. והלכה כבית הלל.

כֵּיצַד פּוֹדִין נֶטַע רְבָעִי?

כֵּיצַד פּוֹדִין נֶטַע רְבָעִי, פירות עצים של השנה הרביעית?

מַנִּיחַ אֶת הַסַּל עַל פִּי שְׁלשָׁה, וְאוֹמֵר: "כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת לוֹ בְּסֶלַע עַל מְנָת לְהוֹצִיא יְצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ"?

מַנִּיחַ אֶת הַסַּל שבו חלק מפירות המטע עַל פִּי שְׁלשָׁה, בפני שלושה אנשים שיקבעו את גובה הפדיון, וְאוֹמֵר: כַּמָּה פירות אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת (לקנות) לוֹ בְּסֶלַע (מטבע כסף, בשווי ארבעה דינרים) מפירות מטע זה, עַל מְנָת לְהוֹצִיא יְצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ, כלומר, אם הוא צריך לשלם מכיסו את הוצאות השמירה על המטע, את עבודת האדמה, ואת שכר לקיטת הפירות. ואותם שלושה אנשים אומדים את גובה הפדיון, לאחר ניכוי הוצאות אלו.

וּמַנִּיחַ אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמֵר: "כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ, בְּכָךְ וְכָךְ סַלִּים בְּסֶלַע".

והבעלים מַנִּיחַ אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמֵר: כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, מן המטע הזה, מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ, בְּכָךְ וְכָךְ סַלִּים בְּסֶלַע, לפי השומה שנקבעה.

וּבַשְּׁבִיעִית – פּוֹדֵהוּ בְּשָׁוְיוֹ.

וּבַשְּׁבִיעִית – המלקט פירות של נטע רבעי פּוֹדֵהוּ בְּשָׁוְיוֹ, בשווי הפירות, ללא ניכוי הוצאות, שהרי עבודת האדמה אסורה, ואין הוצאות על שכר שמירה, וגם לא על לקיטה, שהרי כל אדם מלקט לעצמו.

וְאִם הָיָה הַכֹּל מוּפְקָר – אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר לְקִיטָה.

וְאִם הָיָה הַכֹּל מוּפְקָר, נטע רבעי שהפקירוהו בעליו (שלא בשנת השמיטה), ואדם רוצה לקחת את הפירות לעצמו, עליו לפדות את הפירות לפי מחירם המלא, ואֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר לְקִיטָה, כלומר, מותר לו לנכות ממחיר הפירות רק את השכר שהוא משלם לפועלים על לקיטת הפירות, שהרי אין לו הוצאות אחרות.

הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, וּבֵין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה.

ומוסיפים: הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ מתחילה, וּבֵין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה.

עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל רְבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית, הָיָה בִּעוּר.

עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל השנה הרְבִיעִית וְשֶׁל השנה שְׁבִיעִית למחזור שמיטה הָיָה נעשה בִּעוּר המעשרות.

כֵּיצַד הָיָה בִּעוּר?

כֵּיצַד הָיָה נעשה הבִּעוּר?

נוֹתְנִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַבְּעָלִים,

נוֹתְנִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַבְּעָלִים כלומר, לכוהנים, שהתרומה שלהם;

וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן – לִבְעָלָיו,

וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נותנים לִבְעָלָיו, ללוויים;

וּמַעֲשַׂר עָנִי – לִבְעָלָיו.

וּמַעֲשַׂר עָנִי – לִבְעָלָיו, לעניים;

וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהַבִּכּוּרִים מִתְבַּעֲרִים בְּכָל מָקוֹם.

וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהַבִּכּוּרִים, שבדרך כלל צריך להעלות אותם לירושלים, כדי לאכול שם את המעשר, ואת הביכורים להביא למקדש ושם הם ניתנים לכהן – מִתְבַּעֲרִים, צריך לבער אותם מן העולם בשרפה וכדומה, בְּכָל מָקוֹם שבו הם נמצאים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַבִּכּוּרִים נִיתָּנִין לַכֹּהֲנִים כַּתְּרוּמָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַבִּכּוּרִים נִיתָּנִין לַכֹּהֲנִים, כפי שניתנת התְּרוּמָה.

הַתַּבְשִׁיל –

הַתַּבְשִׁיל של בשר שהיו בו גם פירות מעשר שני, והגיע זמן הביעור, כיצד נוהגים בו?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְבַעֵר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְבַעֵר הכול,

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כיוון שנתערב בתבשיל הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר.

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּירוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה, וְהִגִּיעָה שְׁעַת הַבִּעוּר –

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּירוֹת מעשר שני בַּזְּמַן הַזֶּה, שחרב בית המקדש, ואין מעלים פירות מעשר שני לירושלים, וְהִגִּיעָה שְׁעַת הַבִּעוּר –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף, למרות שאינו מעלה את הכסף לירושלים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד שֶׁהֵן כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁהֵן פֵּירוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כיוון שאין הכסף לשימוש, אֶחָד שֶׁהֵן כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁהֵן פֵּירוֹת יכולים לחלל עליהם מעשר שני.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שׁוֹלְחִין אֵצֶל בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁבַּמְּדִינוֹת: "מַהֲרוּ וְהַתְקִינוּ אֶת פֵּירוֹתֵיכֶם עַד שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר";

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ החכמים שׁוֹלְחִין אֵצֶל בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁבַּמְּדִינוֹת, בכדי לומר להם: מַהֲרוּ וְהַתְקִינוּ אֶת פֵּירוֹתֵיכֶם, השלימו את מלאכתם והפרישו מהם תרומה ומעשרות, עַד שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר.

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, שֶׁכָּל הַפֵּירוֹת שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, פְּטוּרִים מִן הַבִּעוּר.

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד שֶׁכָּל הַפֵּירוֹת שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, כלומר, שלא נגמרה מלאכתם, ועדיין לא התחייבו במעשרות, פְּטוּרִים מִן הַבִּעוּר, ואין צריך לחשוש לכך.

מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ – צָרִיךְ לִקְרוֹא לָהֶם שֵׁם.

מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ בשעת הביעור, ואינו יכול להפריש מהם תרומות ומעשרות – צָרִיךְ לִקְרוֹא לָהֶם שֵׁם, לומר שחלק מסוים מן הפירות יהיה תרומה, חלק מעשר ראשון, וכך הלאה, וכך יוכל לקיים בהם את מצוות הביעור, כפי שיתואר להלן.

מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה.

מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים, גדולי אותו דור, שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, ובהם ר׳ אלעזר בן עזריה הכהן, ר׳ יהושע בן חנניה הלוי, ור׳ עקיבא, והגיעה שעת הביעור, והיו לו לרבן גמליאל פירות בביתו שאינם מעושרים.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עִשּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד – נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עִשּׂוּר (מעשר ראשון) שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד (למדוד) כשאחזור לביתי נָתוּן מעכשיו לִיהוֹשֻׁעַ, ר׳ יהושע בן חנניה, שהיה לוי, וּמְקוֹמוֹ של המעשר מוּשְׂכָּר לוֹ כדי שיוכל לקנות את המעשר שנמצא בו.

עִשּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד – נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לָעֲנִיִּים, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ.

עִשּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד, של מעשר עני, נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, ר׳ עקיבא, כדי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לָעֲנִיִּים, שהוא היה גבאי צדקה, וּמְקוֹמוֹ של אותו מעשר מוּשְׂכָּר לוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עִשּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד – נָתוּן לְאֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ.

לאחר מכן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עִשּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד מן המעשר הראשון שרבן גמליאל נותן לי, כלומר תרומת מעשר שהלוי צריך לתת לכהן, נָתוּן מעכשיו לְאֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שהיה כהן, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ לשם כך.

וְנִתְקַבְּלוּ זֶה מִזֶּה שָׂכָר.

וְנִתְקַבְּלוּ זֶה מִזֶּה שָׂכָר כלומר, קיבלו זה מזה דמי שכירות עבור המקום שהשכירו זה לזה.

בַּמִּנְחָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיוּ מִתְוַדִּין. כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי?

בַּמִּנְחָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן של חג הפסח הָיוּ מִתְוַדִּין וידוי המעשר, ולא ביום טוב הראשון כדי שיהיה משהו שיישאר לאכול ברגל. כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי, מה הנוסח שלו, ומה פירושו?

"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" – זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי.

"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" – הרי זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי, שקרויים "קודש".

"נְתַתִּיו לַלֵּוִי" – זֶה מַעְשַׂר לֵוִי.

"נְתַתִּיו לַלֵּוִי" – זֶה מַעְשַׂר לֵוִי.

“וְגַם נְתַתִּיו״ – זוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר.

"וְגַם נְתַתִּיו" – זוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר.

“לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה״ – זֶה מַעְשַׂר עָנִי, הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי.

"לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה" – זֶה מַעְשַׂר עָנִי, וכן הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי, שהרי אם לא נתן את אלה אין זה פוגם בפירות עצמם.

"מִן הַבַּיִת" – זוֹ חַלָּה.

ומה שנאמר “ביערתי הקדש מִן הַבַּיִת" – זוֹ חַלָּה, שמפרישים מן העיסה שעושים בתוך הבית, לומר שגם אותה הפריש.

“כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" – הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.

"כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי", מכאן למדים שאת הווידוי רשאי לומר רק מי שעשה את הדברים בדיוק כפי שהצטווה, הָא (הרי) אִם הִקְדִּים נתינת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת, שהרי לא קיים כאן "אשר ציוויתני".

"לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ" – לֹא הִפְרַשְׁתִּי מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחוּבָּר, וְלֹא מִן הַמְחוּבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ.

"לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ" – לֹא הִפְרַשְׁתִּי מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחוּבָּר, וְלֹא מִן הַמְחוּבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ.

“וְלֹא שָׁכָחְתִּי״ – לֹא שָׁכַחְתִּי מִלְּבָרֶכְךָ וּמִלְּהַזְכִּיר שִׁמְךָ עָלָיו.

"וְלֹא שָׁכָחְתִּי" – לֹא שָׁכַחְתִּי מִלְּבָרֶכְךָ במקום שצריך וּמִלְּהַזְכִּיר שִׁמְךָ עָלָיו שיש בו קדושה.

“לֹא אָכַלְתִּי בְאוֹנִי מִמֶּנּוּ״ – הָא אִם אֲכָלוֹ בַּאֲנִינָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.

"לֹא אָכַלְתִּי בְאוֹנִי מִמֶּנּוּ", פירושו שלא אכל מן המעשר השני בזמן שהיה אונן, כלומר אָבֵל ביום שמת קרובו, ומכאן יש ללמוד: הָא (הרי) אִם אֲכָלוֹ בַּאֲנִינָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.

"וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" – הָא אִם הִפְרִישׁוֹ בְּטוּמְאָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.

ומה שנאמר "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא", מכאן למדים: הָא אִם הִפְרִישׁוֹ בְּטוּמְאָה, כשהוא טמא – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.

“וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת״ – לֹא לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים לְמֵת, וְלֹא נְתַתִּיו לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים.

"וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" – לֹא לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים לְמֵת, וְלֹא נְתַתִּיו לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים, האבלים על המת, לאכול.

“שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָי" – הֲבֵאתִיו לְבֵית הַבְּחִירָה.

"שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָי" – הֲבֵאתִיו לְבֵית הַבְּחִירָה.

"עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" – שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בּוֹ.

"עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" – שקיימתי את מצוות החג – שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בּוֹ כמו שכתוב בתורה.

“הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם" – עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵׂה מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ.

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם", ותחילה מסבירים מה מקומו של פסוק זה בסוף הווידוי, כבא לומר: אנחנו עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵׂה מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ.

“הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" – בְּבָנִים וּבְבָנוֹת.

ומפרשים: “הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" – בְּבָנִים וּבְבָנוֹת.

“וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ״ – בְּטַל וּבְמָטָר וּבְוַלְדוֹת בְּהֵמָה.

"וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" תברך בְּטַל וּבְמָטָר וּבְוַלְדוֹת בְּהֵמָה.

“כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ – כְּדֵי שֶׁתִּתֵּן טַעַם בַּפֵּירוֹת.

"כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – ושבועה זו כְּדֵי שֶׁתִּתֵּן הארץ טַעַם טוב בַּפֵּירוֹת.

מִכָּאן אָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵרִים מִתְוַדִּים, אֲבָל לֹא גֵּרִים וְלֹא עֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ.

מִכָּאן אָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל ואפילו מַמְזֵרִים שביניהם מִתְוַדִּים, כיוון שיש להם נחלה בארץ, אֲבָל לֹא גֵּרִים וְלֹא עֲבָדִים כנענים מְשׁוּחְרָרִים, שֶׁאֵין לָהֶם מן התורה חֵלֶק בָּאָרֶץ, שהיא התחלקה לשבטי ישראל לנחלה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף לֹא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, שֶׁלֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף לֹא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, שֶׁגם הם לֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ, שנאמר על בני שבט לוי: "בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר יח,כד ועוד).

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יֵשׁ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כהנים ולוויים יכולים להתוודות, כי יֵשׁ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ, כלומר, ערים עם מגרש סביבם, שנותנים להם מדין התורה (במדבר לה,ב).

יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵׂר.

יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵׂר, הוא ביטל את אמירת וידוי המעשר, כי בדורו לא עשו את כל הדברים כפי שנאמר בתורה.

אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים, וְאֶת הַנּוֹקְפִים.

אַף הוּא, יוחנן כהן גדול, בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים, את מה שהיו הלוויים רגילים לשיר בזמן הקרבת הקרבן על המזבח: “עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה׳״ (תהלים מד,כד), וְאֶת הַנּוֹקְפִים, שהיו נוהגים להכות על ראש הבהמה שהיו שוחטים בבית המקדש לקרבן, כדי להמם אותה, והיה חשש שהיא נעשית טרפה על ידי כך ופסולה לקרבן.

וְעַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם,

וְעַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ של בעלי המלאכה מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם בחול המועד. אבל הוא ביטל זאת, מפני כבוד המועד.

וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי.

וּבְיָמָיו אֵין אָדָם הקונה תבואה או פירות צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי, על מה שהוא קונה בשוק האם הוא מעושר, שכל ישראל היו מפרישים את המעשרות כדינם.

יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵׂר.

יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵׂר, הוא ביטל את אמירת וידוי המעשר, כי בדורו לא עשו את כל הדברים כפי שנאמר בתורה.

אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים, וְאֶת הַנּוֹקְפִים.

אַף הוּא, יוחנן כהן גדול, בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים, את מה שהיו הלוויים רגילים לשיר בזמן הקרבת הקרבן על המזבח: “עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה׳״ (תהלים מד,כד), וְאֶת הַנּוֹקְפִים, שהיו נוהגים להכות על ראש הבהמה שהיו שוחטים בבית המקדש לקרבן, כדי להמם אותה, והיה חשש שהיא נעשית טרפה על ידי כך ופסולה לקרבן.

וְעַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם,

וְעַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ של בעלי המלאכה מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם בחול המועד. אבל הוא ביטל זאת, מפני כבוד המועד.

וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי.

וּבְיָמָיו אֵין אָדָם הקונה תבואה או פירות צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי, על מה שהוא קונה בשוק האם הוא מעושר, שכל ישראל היו מפרישים את המעשרות כדינם.