הַמּוֹלִיךְ פֵּירוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִמְּקוֹם הַיּוֹקֶר לִמְקוֹם הַזּוֹל, אוֹ מִמְּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיּוֹקֶר – פּוֹדֵהוּ כְּשַׁעַר מְקוֹמוֹ.

הַמּוֹלִיךְ פֵּירוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִמְּקוֹם הַיּוֹקֶר, ממקום שבו הפירות יקרים, לִמְקוֹם הַזּוֹל, אוֹ מִמְּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיּוֹקֶר – פּוֹדֵהוּ את המעשר כְּשַׁעַר מְקוֹמוֹ, לפי שווי הפירות במקום שבו הוא פודה אותם.

הַמֵּבִיא פֵּירוֹת מִן הַגֹּרֶן לָעִיר, וְכַדֵּי יַיִן מִן הַגַּת לָעִיר – הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי, וִיצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ.

וכן הַמֵּבִיא פֵּירוֹת מעשר שני מִן הַגֹּרֶן לָעִיר, או כַדֵּי יַיִן של מעשר שני מִן הַגַּת לָעִיר, ובעיר מחירם גבוה יותר, והוא פודה אותם – הַשֶּׁבַח, מה שעלה המחיר על ידי זה, שייך למעשר שֵּׁנִי, ובמחיר זה הוא פודה את הפירות. אבל היצִיאוֹת, הוצאות ההובלה – אינן על חשבון מעשר שני, אלא ייתן אותם מִבֵּיתוֹ.

פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּשַׁעַר הַזּוֹל; כְּמוֹת שֶׁהַחֶנְוָנִי לוֹקֵחַ, לֹא כְּמוֹת שֶׁהוּא מוֹכֵר;

פּוֹדִין פירות מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּשַׁעַר הַזּוֹל; שנותן כסף למעשר שני תמורת הפירות, כְּמוֹת (כמו) שֶׁהַחֶנְוָנִי לוֹקֵחַ (קונה) את הפירות מן החקלאי או הסיטון, ולֹא כְּמוֹת שֶׁהוּא החנווני מוֹכֵר לאנשים בחנות, שהוא נוטל מהם מחיר גבוה יותר ממה ששילם לחקלאי.

כְּמוֹת שֶׁהַשּׁוּלְחָנִי פּוֹרֵט, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהוּא מְצָרֵף.

וכן הרוצה לחלל מעות נחושת מעשר שני על מטבע כסף שבידו, נוטל פרוטות מרובות תמורת מטבע הכסף שהוא נותן למעשר; כְּמוֹת (כמו) שֶׁהַשּׁוּלְחָנִי (חלפן כספים) פּוֹרֵט, נוטל פרוטות מאנשים תמורת מטבע כסף שהוא נותן להם, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהוּא השולחני מְצָרֵף פרוטות שלו כדי לקנות בהם מטבע כסף. ששולחני נוטל פרוטות עבור מטבע כסף יותר ממה שהוא נותן תמורתו.

וְאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַכְסָרָה.

וְאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַכְסָרָה, בערך, אלא צריך לחשב בדיוק את כמות הפירות ואת מחירם.

אֶת שֶׁדָּמָיו יְדוּעִים – יִפָּדֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד. וְאֶת שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִים – יִפָּדֶה עַל פִּי שְׁלשָׁה; כְּגוֹן הַיַּיִן שֶׁקָּרַם, וּפֵירוֹת שֶׁהִרְקִיבוּ, וּמָעוֹת שֶׁהֶחֱלִיאוּ.

וכיצד קובעים את גובה הפדיון? אֶת שֶׁדָּמָיו יְדוּעִים, הדבר שמחירו ידוע בשוק – יִפָּדֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד, אדם נוסף שיראה בכמה הוא פודה את המעשר. וְאֶת שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִים – יִפָּדֶה עַל פִּי שְׁלשָׁה אנשים שיעריכו את מחירו; ומהו דבר שאין דמיו ידועים? כְּגוֹן הַיַּיִן שֶׁקָּרַם שהתקלקל, וּפֵירוֹת שֶׁהִרְקִיבוּ, וּמָעוֹת שֶׁהֶחֱלִיאוּ שעלתה עליהם חלודה, שמחירם נמוך יותר, אבל אין להם שער מוגדר.

בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע, וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע – בַּעַל הַבַּיִת קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

אם בַּעַל הַבַּיִת, שהפריש את המעשר השני משלו, אוֹמֵר שהוא פודה את המעשר בְּסֶלַע (מטבע כסף בשווי ארבעה דינרים), וְאַחֵר אוֹמֵר גם כן בְּסֶלַע – בַּעַל הַבַּיִת קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חוֹמֶשׁ על הפדיון, אבל אדם שאינו פודה את המעשר שלו אינו מוסיף חומש.

בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע, וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאִיסָּר – אֶת שֶׁל סֶלַע וְאִיסָּר קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן.

אבל אם בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר שהוא פודה בְּסֶלַע, וְאַחֵר אוֹמֵר: בְּסֶלַע וְאִיסָּר (מטבע קטן, 1/96 מן הסלע) – אֶת שֶׁל סֶלַע וְאִיסָּר קוֹדֵם, למרות שהוא מציע פחות מן הסלע והחומש שבעל הבית צריך להוסיף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן, הסכום הבסיסי של הפדיון.

הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ – מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁית, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה.

ומביאים הלכה נוספת בעניין החומש. הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁית כשהוא פודה אותו, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ מתחילה, וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה.

מַעֲרִימִין עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. כֵּיצַד? אוֹמֵר אָדָם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים: "הֵילָךְ מָעוֹת אֵלּוּ וּפְדֵה לָךְ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה".

מַעֲרִימִין, מותר להערים עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כך שלא יצטרך להוסיף חומש על פדיונו. כֵּיצַד? אוֹמֵר אָדָם לִבְנוֹ או לְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וכן לְעַבְדּוֹ או לְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים: "הֵילָךְ מָעוֹת אֵלּוּ במתנה, וּפְדֵה לָךְ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה שיש כאן", וכיוון שהמעשר אינו שלהם, אינם צריכים להוסיף חומש.

אֲבָל לֹא יֹאמַר כֵּן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וּלְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ.

אֲבָל לֹא יֹאמַר כֵּן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, ולא לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ, שאין להם קניין משל עצמם, וכאילו הוא עצמו פודה את המעשר.

הָיָה עוֹמֵד בַּגּוֹרֶן וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת – אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: “הֲרֵי הַפֵּירוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה"; חוֹזֵר וְאוֹמֵר: "הֲרֵי אֵלּוּ מְחוּלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבָּיִת".

הָיָה עוֹמֵד בַּגּוֹרֶן, ששם מפרישים את המעשרות, וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת לתת לבנו הגדול, או לחברו, כדי שיפדה עבורו את המעשר (וכך לא יצטרך להוסיף חומש), כפי ששנינו במשנה הקודמת – אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "הֲרֵי הַפֵּירוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה", ואחר כך חוֹזֵר וְאוֹמֵר: "הֲרֵי אֵלּוּ הפירות הללו של מעשר שני שלך מְחוּלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁיש לי בַּבָּיִת". וכיוון שהוא פודה פירות שאינם שלו אינו צריך להוסיף חומש. ולאחר מכן החבר מקנה לו בחזרה את הפירות.

מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם – נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ.

הקונה פירות מעשר שני מחברו, מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ פירות מַעֲשֵׂר שני בְּשווי סֶלַע כסף, ובכך קנה אותם ממנו; וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ, לתת את הכסף תמורת הפירות, ובכך להוציא אותם לחולין, עַד שֶׁהתייקר מחירם ועָמַד בִּשְׁתַּיִם, בשני סלעים; במקרה זה, מצד אחד הוא חייב לחברו סלע, כשעת המשיכה. אך מצד אחר יש בידו פירות מעשר שעדיין לא נפדו בשווי שני סלעים. ולכן נוֹתֵן לוֹ למוכר סֶלַע שהוא חייב לו, ונמצא מִשְׂתַּכֵּר (מרוויח) סֶלַע, שאינו צריך לתת לו. וּפירות מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בשווי סלע, שלא נפדו – הם שֶׁלּוֹ, והוא צריך להעלות אותם לירושלים, או לפדותם בסלע וחומש, ולהעלות את הכסף לירושלים.

מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בִּשְׁתַּיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע – נוֹתֵן לוֹ סֶלַע מֵחוּלִּין, וְסֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ.

אם מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ פירות מַעֲשֵׂר שני בשווי שְׁתַּיִם, שני סלעים, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע, ובאופן זה אינו צריך לפדות את המעשר ביותר מסלע; אבל צריך לתת למוכר שני סלעים שהתחייב לו בשעת המשיכה – נוֹתֵן לוֹ למוכר שני סלעים, סֶלַע אחד ממעות חוּלִּין, שעליו מתחלל המעשר, ששוויו עכשיו סלע אחד; וְסֶלַע נוסף רשאי לתת לו מכסף שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ.

אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ – נוֹתֵן לוֹ מִדְּמַאי.

ואִם הָיָה המוכר עַם הָאָרֶץ, שאין נותנים בידו כסף מעשר שני, מפני שהוא חשוד לטמא את הפירות שיקנה בו – נוֹתֵן לוֹ את הסלע הנוסף מִדְּמַאי, מכסף שחיללו עליו מעשר שני של דמאי (ספק) כלומר, תבואה שקנו מעם הארץ שצריך לעשר אותה מספק, שבזה לא החמירו חכמים.

הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְלֹא קָרָא שֵׁם –

הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שהפריש כסף לשם כך, וְלֹא קָרָא שֵׁם, ולא אמר במפורש: "זה פדיון מעשר שני" –

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיּוֹ, אין צורך, מפני שהדבר מובן מן ההקשר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ.

הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי גִּיטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ, וְנָתַן לָהּ גִּיטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ וְלֹא פֵּירַשׁ,

בדומה לזה, אם הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה, אשתו, עַל עִסְקֵי גִּיטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ, על כך שהוא עומד לגרשה, או שהוא עומד לקדשה, וְנָתַן לָהּ גִּיטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ, וְלֹא פֵּירַשׁ באותו רגע שהוא נותן לה שטר זה לגט, או כסף זה לקידושין –

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיּוֹ, שהדבר מובן מן ההקשר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ.

הַמַּנִּיחַ אִיסָּר, וְאָכַל עָלָיו חֲצִי, וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּפוּנְדְּיוֹן – אוֹכֵל עָלָיו עוֹד אִיסָּר.

הַמַּנִּיחַ אִיסָּר (מטבע) בביתו, כדי שיפדה בו פירות מעשר שני בכל פעם שהוא רוצה לאכול, וְאָכַל עָלָיו פירות בשווי חֲצִי איסר, ונותר לו חצי איסר לפדות בו. וְהָלַךְ אותו אדם לְמָקוֹם אַחֵר, וַהֲרֵי הוּא אותו איסר יוֹצֵא שם בְּפוּנְדְּיוֹן (שני איסרים), שערכו באותו מקום כפול – אוֹכֵל עָלָיו על סמך חצי האיסר שנותר עוֹד אִיסָּר פירות מעשר שני.

הַמַּנִּיחַ פּוּנְדְּיוֹן, וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ, וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּאִיסָּר – אוֹכֵל עָלָיו עוֹד פְּלַג.

וכן לצד השני, הַמַּנִּיחַ פּוּנְדְּיוֹן (שני איסרים) כדי לחלל עליו מעשר שני, וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ, ונותר לו איסר; וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא הפונדיון יוֹצֵא שם בְּאִיסָּר, כלומר, שווה מחצית מערכו – אוֹכֵל עָלָיו עוֹד פְּלַג (חצי איסר) בלבד.

הַמַּנִּיחַ אִיסָּר שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – אוֹכֵל עָלָיו אַחַד עָשָׂר בְּאִיסָּר, וְאֶחָד מִמֵּאָה בְּאִיסָּר.

עם הארץ, החשוד בדרך כלל שאינו מעשר את פירותיו, הַמַּנִּיחַ אִיסָּר שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, רשאי ה׳חבר׳ (המקפיד במצוות) לאכול מפירותיו, מתוך הנחה שעישר את פירותיו כראוי. וכיוון שמעשר שני הוא כתשעה אחוזים מכלל הפירות, נמצא אוֹכֵל עָלָיו, על סמך אותו איסר של מעשר שני, פירות פי אַחַד עָשָׂר בְּאִיסָּר, וְעוד אֶחָד מִמֵּאָה בְּאִיסָּר, שהם יחד אחד עשר איסרים ותשיעית האיסר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל עֲשָׂרָה.

ומוסיפים: דבר זה שנוי במחלוקת, שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל, אין החבר רשאי לאכול פירות יותר משווי עֲשָׂרָה איסרים, שלדעתם אין להניח שעם הארץ הפריש גם מעשר ראשון, ולכן צריך להפריש תחילה מעשר ראשון, ששוויו מעט יותר מאיסר, ונמצא שרשאי לאכול רק בעשרה איסרים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּוַּדַּאי אַחַד עָשָׂר, וּבַדְּמַאי עֲשָׂרָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אם היה זה בּטבל וַּדַּאי אוכל החבר פירות בשווי אַחַד עָשָׂר איסר ומעט יותר, כפי ששנינו. וּבַדְּמַאי, אם ראה את עם הארץ מניח איסר לפדיון מעשר שני מן הדמאי, וכגון שקנה מעם הארץ אחר – יש לחשוש שלא הפריש ממנו מעשר ראשון, ולכן רשאי לאכול בשווי עֲשָׂרָה איסרים בלבד. והלכה כבית הלל.

כָּל הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאִים – הֲרֵי אֵלּוּ חוּלִּין, אֲפִילּוּ דִּינָר זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת.

כָּל הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאִים, שאדם מוצא ברחוב או בכל מקום – הֲרֵי אֵלּוּ חוּלִּין, שאין מניחים שהן מעות של מעשר שני, אֲפִילּוּ היו מעורבים שם דִּינָר זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת של נחושת, שאין דרך לערבם יחד, אלא דווקא כאשר מדובר בפדיון מעשר שני, שאדם אוסף כמה מיני מטבעות ביחד.

מָצָא בְּתוֹכָן חֶרֶשׂ וְכָתוּב עָלָיו: "מַעֲשֵׂר" – הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר.

מָצָא בְּתוֹכָן בתוך המעות הללו חֶרֶשׂ (שבר כלי) וְכָתוּב עָלָיו "מַעֲשֵׂר" – הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר, שאנו מניחים שמדובר בשבר כלי שהיו בו מעות מעשר, או במעין 'פתק' שהונח יחד עם מעות המעשר.

הַמּוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו: "קָרְבָּן" –

הַמּוֹצֵא כְּלִי ובו מטבעות, וְכָתוּב עָלָיו: "קָרְבָּן", כלומר, של הקדש –

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה שֶׁל חֶרֶס – הוּא חוּלִּין, וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן. וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת – הוּא קָרְבָּן, וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ חוּלִּין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה הכלי שֶׁל חֶרֶס – הוּא הכלי חוּלִּין, שאין אנשים מקדישים כלי חרס, בגלל שוויו הנמוך, ורק מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ הוא קָרְבָּן, ובגללו נכתב על הכלי “קרבן״. וְאִם הָיָה הכלי שֶׁל מַתֶּכֶת, הכלי עצמו הוּא קָרְבָּן, וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ – חוּלִּין.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת כּוֹנְסִין חוּלִּין לְקָרְבָּן.

אָמְרוּ לוֹ חכמים לר׳ יהודה: אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת כּוֹנְסִין מעות חוּלִּין לתוך כלי שמיועד לְקָרְבָּן, אלא המעות בכלי של מתכת גם הן קרבן. והלכה כחכמים.

הַמּוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו: קו"ף – קָרְבָּן, מ' – מַעֲשֵׂר, ד' – דְּמַאי, ט' – טֶבֶל, ת' – תְּרוּמָה, שֶׁבִּשְׁעַת סַכָּנָה הָיוּ כּוֹתְבִין ת' תַּחַת "תְּרוּמָה".

הַמּוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו האות קו"ף – הרי זה קיצור של קָרְבָּן, והמעות שבו מיועדות להקדש. כתוב עליו מ' – סימן שהוא מַעֲשֵׂר שני. כתוב עליו ד' – הרי זה דְּמַאי. כתוב עליו ט' – הרי זה סימן שהוא טֶבֶל. כתוב עליו ת' – הרי זה תְּרוּמָה, שֶׁבִּשְׁעַת סַכָּנָה שגזרו הגויים על ישראל שלא יקיימו את המצוות הָיוּ כּוֹתְבִין ת' תַּחַת תְּרוּמָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כּוּלָּם שְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם הֵם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אין צורך לחשוש לזה, אלא כּוּלָּם שְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם הֵם, כלומר קיצורים של שמות הבעלים, ואין בהם שום צד של קדושה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֲפִילּוּ מָצָא חָבִית וְהִיא מְלֵאָה פֵּירוֹת, וְכָתוּב עָלֶיהָ “תְּרוּמָה" – הֲרֵי אֵלּוּ חוּלִּין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אֶשְׁתָּקַד הָיְתָה מְלֵאָה פֵּירוֹת תְּרוּמָה, וּפִנָּהּ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יתר על כן, אֲפִילּוּ מָצָא חָבִית וְהִיא מְלֵאָה פֵּירוֹת, וְכָתוּב עָלֶיהָ "תְּרוּמָה" – הֲרֵי אֵלּוּ חוּלִּין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אֶשְׁתָּקַד (בשנה שעברה) הָיְתָה מְלֵאָה פֵּירוֹת תְּרוּמָה, וּפִנָּהּ את פירות התרומה משם. ואין הלכה כר' יוסי.

הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: "מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּזָוִית זוֹ", וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת – הֲרֵי אֵלּוּ חוּלִּין.

הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: "מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מונח בְּזָוִית (פינה) זוֹ", וּמָצָא פירות או מעות בְּזָוִית אַחֶרֶת – הֲרֵי אֵלּוּ הדברים שמצא הם חוּלִּין, ויש להניח שהמעשר נלקח משם.

הָיָה שָׁם מָנֶה וּמָצָא מָאתַיִם – הַשְּׁאָר חוּלִּין.

אם לפי דברי האב הָיָה שָׁם מָנֶה (מאה דינרים) באותה זווית, והבן מָצָא מָאתַיִם – יש להניח שהמנה שהיה שם נשאר במקומו, והַשְּׁאָר שנוסף – הרי זה חוּלִּין.

מָאתַיִם וּמָצָא מָנֶה – הַכֹּל מַעֲשֵׂר.

אם אמר שהיו שם מָאתַיִם וּמָצָא רק מָנֶה – הַכֹּל הוא מַעֲשֵׂר, שיש להניח שמישהו לקח חלק מן המעות שהיו שם.