לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: "הַעַל אֶת הַפֵּירוֹת הָאֵלּוּ לִירוּשָׁלִַם לְחַלֵּק",

לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: "הַעַל (העלה) אֶת הַפֵּירוֹת הָאֵלּוּ של מעשר שני לִירוּשָׁלִַם כדי לְחַלֵּק", שתיטול חלק מהם, כי יש בזה מעין מסחר בפירות מעשר שני, שהוא נותן לו פירות תמורת ההובלה.

אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: “הַעֲלֵם, שֶׁנֹּאכְלֵם וְנִשְׁתֵּם בִּירוּשָׁלִַם".

אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: "הַעֲלֵם, שֶׁנֹּאכְלֵם וְנִשְׁתֵּם בִּירוּשָׁלִַם", שהוא מזמינו לאכול יחד עמו.

אֲבָל נוֹתְנִים זֶה לָזֶה מַתְּנַת חִנָּם.

וכן, אף על פי שאינו רשאי לומר לו שיעלה את הפירות על מנת לחלק, אֲבָל נוֹתְנִים זֶה לָזֶה מַתְּנַת חִנָּם, רשאי לתת לחברו את הפירות במתנה כדי שיעלה אותם לירושלים.

אֵין לוֹקְחִין תְּרוּמָה בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֵט בַּאֲכִילָתוֹ.

אֵין לוֹקְחִין (קונים) תְּרוּמָה בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֵט בַּאֲכִילָתוֹ, שהרי התרומה אסורה לזרים, וכן לכהנים שלא נטהרו לגמרי, ונמצא שהוא פוסל מעשר שני מאכילה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה אִם הֵיקֵל בְּזִבְחֵי שְׁלָמִים, שֶׁהוּא מְבִיאָן לִידֵי פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, לֹא נָקֵל בַּתְּרוּמָה?

אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן לחכמים: והרי התורה ציוותה לקנות בכסף מעשר שני זבחי שלמים. ומכאן נלמד: מָה אִם הֵיקֵל הכתוב בקניית זִבְחֵי שְׁלָמִים בכסף מעשר שני, למרות שֶׁהוּא מְבִיאָן לִידֵי אפשרות שייפסלו לאכילה, על ידי מחשבת פִגּוּל, וְעל ידי נוֹתָר, שיותיר מבשרם לאחר הזמן, וְעל ידי טָמֵא, שייטמאו; האם לֹא נָקֵל בקניית תְּרוּמָה, שחששות אלה אינם מצויים בה?

אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם הֵיקֵל בְּזִבְחֵי שְׁלָמִים שֶׁהֵן מוּתָּרִים לַזָּרִים, נָקֵל בַּתְּרוּמָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַזָּרִים?

אָמְרוּ לוֹ חכמים לר׳ שמעון: אין מכאן ראיה, מָה אִם הֵיקֵל הכתוב בקניית זִבְחֵי שְׁלָמִים, שֶׁהֵן מוּתָּרִים באכילה לַזָּרִים, כמו מעשר שני, ויש רק ספק שמא יבואו לידי פסול, וימעט באכילתם; האם נָקֵל בַּתְּרוּמָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַזָּרִים, וכבר כשהוא קונה אותה בדמי מעשר שני הוא ממעט באכילתו? והלכה כחכמים.

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מָעוֹת בִּירוּשָׁלַיִם וְצָרִיךְ לוֹ, וְלַחֲבֵרוֹ פֵּירוֹת –

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מָעוֹת מעשר שני בִּירוּשָׁלַיִם, וְצָרִיךְ לוֹ, כלומר, והוא זקוק למעות לצרכיו (שאינם אכילה ושתייה), וְלַחֲבֵרוֹ שנמצא בירושלים, יש פֵּירוֹת של חולין –

אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: “הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחוּלָּלִין עַל פֵּירוֹתֶיךָ"; נִמְצָא זֶה אוֹכֵל פֵּירוֹתָיו בְּטָהֳרָה, וְהַלָּה עוֹשֶׂה צָרְכּוֹ בְּמָעוֹתָיו.

אוֹמֵר בעל המעות לַחֲבֵרוֹ: "הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ של מעשר שני מְחוּלָּלִין עַל פֵּירוֹתֶיךָ". וכך מתקדשים הפירות בקדושת מעשר שני, והמעות יוצאות לחולין. נִמְצָא זֶה, חברו, אוֹכֵל פֵּירוֹתָיו בְּטָהֳרָה, שצריך לאכלם כשהוא טהור והם טהורים, כדין פירות מעשר שני; וְהַלָּה, הראשון, עוֹשֶׂה צָרְכּוֹ בְּמָעוֹתָיו.

וְלֹא יֹאמַר כֵּן לְעַם הָאָרֶץ אֶלָּא בִּדְמַאי.

ומוסיפים: וְלֹא יֹאמַר כֵּן לְעַם הָאָרֶץ, אינו רשאי לחלל מעות מעשר שני על פירות עם הארץ, שאינו מקפיד על הטהרה, אֶלָּא רק במעות מעשר שני של דְּמַאי, של מעשר שני שהפריש מספק כשקנה תבואה מעם הארץ, החשוד שאינו מעשר פירותיו. שהואיל והוא רק ספק מעשר שני – לא החמירו בו.

פֵּירוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּמָעוֹת בַּמְּדִינָה – אוֹמֵר: “הַמָּעוֹת הָהֵם מְחוּלָּלִין עַל פֵּירוֹת הָאֵלּוּ".

היו לאדם פֵּירוֹת חולין בִּירוּשָׁלִַם, וּמָעוֹת מעשר שני בַּמְּדִינָה, מחוץ לירושלים, והוא צריך את המעות לצרכיו – אוֹמֵר: "הַמָּעוֹת הָהֵם מְחוּלָּלִין עַל פֵּירוֹת הָאֵלּוּ".

מָעוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּפֵירוֹת בַּמְּדִינָה – אוֹמֵר: “הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחוּלָּלִין עַל פֵּירוֹת הָהֵם", וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲלוּ הַפֵּירוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלִַם.

וכן להפך, היו לו מָעוֹת מעשר שני בִּירוּשָׁלִַם וּפֵירוֹת חולין בַּמְּדִינָה, והוא צריך את המעות לצרכיו – אוֹמֵר: "הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחוּלָּלִין עַל פֵּירוֹת הָהֵם", וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲלוּ אותם הַפֵּירוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלִַם.

מָעוֹת נִכְנָסוֹת לִִירוּשָׁלִַם וְיוֹצְאוֹת, וּפֵירוֹת נִכְנָסִין וְאֵינָן יוֹצְאִין.

מָעוֹת של פדיון מעשר שני נִכְנָסוֹת לִִירוּשָׁלִַם וְיוֹצְאוֹת, כלומר, למרות שכבר הכניסם לירושלים – מותר להוציא אותן משם. אבל פֵירוֹת של מעשר שני נִכְנָסִין לירושלים ומשנכנסו לירושלים שוב אֵינָן יוֹצְאִין, שכיוון שמצווה לאכלם בירושלים, וכבר נקלטו בה – אין להוציאם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַפֵּירוֹת נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַפֵּירוֹת של מעשר שני נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין מירושלים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

פֵּירוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְעָבְרוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם – יַחֲזוֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלָיִם.

פֵּירוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן, וכגון שמילא סל בתאנים המיועדות לאכילה (ראו מעשרות פ״א מ״ה), ובכך התחייבו במעשרות, וְעָבְרוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם, שהכניסם לירושלים והוציאם, והפריש מהם מעשר שני מחוץ לירושלים – יַחֲזוֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלָיִם, ואינו רשאי לפדותו בכסף מחוץ לירושלים, כיוון שפירות אלו כבר נקלטו בירושלים כשהייתה עליהם חובת מעשר שני.

וְשֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, סַלֵּי עֲנָבִים לַגַּת וְסַלֵּי תְאֵנִים לַמּוּקְצֶה – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזוֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.

ופירות שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, ועדיין לא התחייבו במעשרות, כגון סַלֵּי עֲנָבִים בדרכם לַגַּת, לעשות מהם יין, וְסַלֵּי תְאֵנִים בדרכם לַמּוּקְצֶה, לייבוש, שנכנסו לירושלים ויצאו – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזוֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יִפָּדֶה מעשר שני שלהם וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי יוֹסֵי: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל פֵּירוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, שֶׁיִּפָּדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ? עַל פֵּירוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזוֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי יוֹסֵי: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל פֵּירוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן שעברו בירושלים, שֶׁכיוון שלא התחייבו עדיין במעשרות – גם לדעת בית שמאי יִּפָּדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ? עַל פֵּירוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן ועברו בירושלים, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזוֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.

וְהַדְּמַאי, נִכְנָס וְיוֹצֵא וְנִפְדֶּה.

וְהַדְּמַאי, פירות שאדם קונה מעם הארץ החשוד שאינו מעשר אותם, וצריך לעשר אותם מספק בלבד, למרות שנגמרה מלאכתם – נִכְנָס לירושלים וְיוֹצֵא משם, וְנִפְדֶּה ונאכל מחוץ לירושלים.

אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּפְנִים וְנוֹטֶה לַחוּץ, אוֹ עוֹמֵד בַּחוּץ וְנוֹטֶה לִפְנִים; מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים – כְּלִפְנִים, מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ – כְּלַחוּץ.

אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּפְנִים, בתוך חומת ירושלים, וְנוֹטֶה לַחוּץ, שענפיו נוטים מחוץ לחומה, אוֹ היה עוֹמֵד בַּחוּץ וְנוֹטֶה לִפְנִים, הכלל הוא: מה שנמצא מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים – דינו כְּלִפְנִים, ומה שנמצא מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ – דינו כְּלַחוּץ.

בָּתֵּי הַבַּדִּים שֶׁפִּתְחֵיהֶן לִפְנִים וַחֲלָלָן לַחוּץ, אוֹ שֶׁפִּתְחֵיהֶן לַחוּץ וַחֲלָלָן לִפְנִים –

בָּתֵּי הַבַּדִּים, שמייצרים בהם שמן, הבנויים מתחת לחומת ירושלים, שֶׁפִּתְחֵיהֶן לִפְנִים, שהפתח נמצא בתוך ירושלים, וַחֲלָלָן נמשך לַחוּץ, אל מחוץ לחומה, אוֹ שֶׁפִּתְחֵיהֶן פונים לַחוּץ וַחֲלָלָן נמצא לִפְנִים מן החומה –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל כְּלִפְנִים.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל, כל הנמצא בבית בד כזה, נחשב כְּלִפְנִים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים – כְּלִפְנִים, מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ – כְּלַחוּץ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שטח בית הבד שנמצא מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים – דינו כְּלִפְנִים, מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ – דינו כְּלַחוּץ.

הַלְּשָׁכוֹת,

הַלְּשָׁכוֹת, שהיו בנויות סביב העזרה שבמקדש ושימשו לעניינים שונים,

בְּנוּיוֹת בַּקּוֹדֶשׁ וּפְתוּחוֹת לַחוֹל – תּוֹכָן חוֹל וְגַגּוֹתֵיהֶן קוֹדֶשׁ.

אותן שהיו בְּנוּיוֹת בַּקּוֹדֶשׁ וּפְתוּחוֹת לַחוֹל, שמבנה הלשכה היה בתוך תחום העזרה, אבל פתחה פונה להר הבית – תּוֹכָן של הלשכות הללו הוא חוֹל, כיוון שנכנסים אליהן רק מהר הבית. אבל גַגּוֹתֵיהֶן קוֹדֶשׁ, כיוון שהם נמצאים בתחומי העזרה.

בְּנוּיוֹת בַּחוֹל וּפְתוּחוֹת לַקּוֹדֶשׁ – תּוֹכָן קוֹדֶשׁ וְגַגּוֹתֵיהֶן חוֹל.

ולהפך, לשכות הבְּנוּיוֹת בַּחוֹל וּפְתוּחוֹת לַקּוֹדֶשׁ – תּוֹכָן קוֹדֶשׁ אבל גַגּוֹתֵיהֶן חוֹל.

בְּנוּיוֹת בַּקּוֹדֶשׁ וּבַחוֹל, וּפְתוּחוֹת לַקּוֹדֶשׁ וְלַחוֹל – תּוֹכָן וְגַגּוֹתֵיהֶן מִכְּנֶגֶד הַקּוֹדֶשׁ וְלַקּוֹדֶשׁ – קוֹדֶשׁ, מִכְּנֶגֶד הַחוֹל וְלַחוֹל – חוֹל.

לשכות בְּנוּיוֹת בַּקּוֹדֶשׁ וּבַחוֹל, שחלק מהן בתחום העזרה וחלק מהן מחוצה לו, והיו פְתוּחוֹת לַקּוֹדֶשׁ וְלַחוֹל – דין אחד לתּוֹכָן וְגם גַגּוֹתֵיהֶן, מה שמִכְּנֶגֶד הַקּוֹדֶשׁ וְלַקּוֹדֶשׁ – הרי זה קוֹדֶשׁ, מִכְּנֶגֶד הַחוֹל וְלַחוֹל – הרי זה חוֹל.

מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלִַם וְנִטְמָא,

פרי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלִַם וְנִטְמָא,

בֵּין שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה בֵּין שֶׁנִּטְמָא בִּוְולַד הַטּוּמְאָה,

בֵּין שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, כגון שנגע במת או בשרץ, ואסור לאכול אותו מדין תורה, בֵּין שֶׁנִּטְמָא בִּוְולַד הַטּוּמְאָה, כלומר, שנגע בדבר שנגע באב הטומאה, שמן התורה הוא טהור, אלא שחכמים קבעו שהוא מטמא;

בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ –

בֵּין שנטמא בִּפְנִים בתוך העיר, בֵּין שנטמא בַּחוּץ, ואחר כך נכנס לעיר –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל הַכֹּל בִּפְנִים, חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה בַּחוּץ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל הַכֹּל, בכל אחד ממקרים אלה, בִּפְנִים, מפני שקלטוהו מחיצות העיר, ונאסר להוציאו; חוּץ מִמה שֶּׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה בַּחוּץ, ואחר כך נכנס לירושלים, שמותר להוציאו, מפני שבשעה כשנכנס לירושלים לא היה ראוי לאכילה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַכֹּל יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בַּחוּץ, חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בִּוְולַד הַטּוּמְאָה בִּפְנִים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַכֹּל יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בַּחוּץ, כיוון שאינו ראוי לאכילה, חוּץ מִמה שֶּׁנִּטְמָא בִּוְולַד הַטּוּמְאָה בִּפְנִים, לאחר שנכנס לירושלים, שכיוון שקלטוהו חומות העיר כשהיה ראוי לאכילה, וגם עכשיו הוא ראוי לאכילה מן התורה – אסור להוציאו משם. והלכה כבית הלל.

הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא – יִפָּדֶה.

הַלָּקוּחַ (הקנוי) בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא – הרי זה יִפָּדֶה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר, שלא ניתן לפדותו.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וּמָה אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַצְמוֹ שֶׁנִּטְמָא, הֲרֵי הוּא נִפְדֶּה; הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפָּדֶה?

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וּמָה אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַצְמוֹ שֶׁנִּטְמָא – הֲרֵי הוּא נִפְדֶּה, הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפָּדֶה?

אָמַר לָהֶם: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַצְמוֹ, שֶׁכֵּן הוּא נִפְדֶּה בַּטָּהוֹר בְּרִחוּק מָקוֹם; תֹּאמְרוּ בַּלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, שֶׁאֵינוֹ נִפְדֶּה בַּטָּהוֹר בְּרִחוּק מָקוֹם?

אָמַר לָהֶם: לֹא, אין זו ראיה. אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַצְמוֹ שניתן לפדותו בירושלים כשהוא טמא, שֶׁכֵּן הקלה התורה בפדיונו, שהוּא נִפְדֶּה בַּטָּהוֹר (כשהוא טהור) בְּרִחוּק מָקוֹם, מחוץ לירושלים, כפי שאמרה התורה “כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם ...וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף״ (דברים יד,כד–כה), תֹּאמְרוּ שיהא הדין כן גם בַּלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, שֶׁאֵינוֹ נִפְדֶּה בַּטָּהוֹר בְּרִחוּק מָקוֹם, אלא חייבים להעלותו לירושלים (לעיל פ״א מ״ה)? ואין הלכה כר' יהודה.

צְבִי שֶׁלְּקָחוֹ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּמֵת – יִקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרוֹ.

צְבִי שֶׁלְּקָחוֹ (שקנה אותו) בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שני, וּמֵת הצבי לפני שהספיק לשחוט אותו, ואינו ראוי לאכילה – יִקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרוֹ כלומר, עם עורו, ולא ניתן לפדות אותו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יִפָּדֶה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יִפָּדֶה, ויצא לחולין, ויעשה בו כרצונו. ואין הלכה כר' שמעון.

לְקָחוֹ חַי וּשְׁחָטוֹ, וְנִטְמָא – יִפָּדֶה.

אם לְקָחוֹ קנה את הצבי חַי בכסף מעשר שני וּשְׁחָטוֹ, וְנִטְמָא – הרי זה יִפָּדֶה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִקָּבֵר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לא ניתן לפדותו, אלא יִקָּבֵר. ואין הלכה כר' יוסי.

לְקָחוֹ שָׁחוּט וְנִטְמָא – הֲרֵי הוּא כַּפֵּירוֹת.

לְקָחוֹ שָׁחוּט וְנִטְמָא – הֲרֵי הוּא כַּפֵּירוֹת שנקנו בדמי מעשר שני ונטמאו, שנחלקו בדינם במשנה הקודמת, לדעת חכמים ייפדה, ולדעת ר' יהודה ייקבר.

הַמַּשְׁאִיל קַנְקַנִּין לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁגָּפָן – לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר.

הַמַּשְׁאִיל קַנְקַנִּין שלו לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שממלא בהם יין של מעשר שני שלו, ואמר במפורש שכוונתו רק להשאיל אותם לצורך הובלת היין, אבל אין כוונתו שיהיו של המעשר, הרי אַף עַל פִּי שֶׁגָּפָן, שפקק את הקנקנים במגופה (מעין פקק) – לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר את הקנקנים, ואין צורך לפדותם אחר כך מיד המעשר.

זָלַף לְתוֹכָן סְתָם, עַד שֶׁלֹּא גָּפָן – לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר, מִשֶּׁגָּפָן – קָנָה מַעֲשֵׂר.

אבל אם זָלַף (שפך) לְתוֹכָן של הקנקנים יין סְתָם, כלומר, יין טֶבֶל שעדיין לא הפריש ממנו מעשרות, אם קרא שם מעשר שני על היין שבקנקנים עַד שֶׁלֹּא גָּפָן, לפני שפקק אותם – לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר את הקנקנים, אלא רק את היין. אבל אם קרא שם מעשר שני ליין מִשֶּׁגָּפָן, כשהם מוגפים – קָנָה מַעֲשֵׂר גם את הקנקנים, שהם נמכרים יחד עמו.

עַד שֶׁלֹּא גָּפָן – עוֹלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּמִשֶּׁגָּפָן – מְקַדְּשׁוֹת בְּכָל שֶׁהֵן.

עַד שֶׁלֹּא גָּפָן – הרי הן עוֹלוֹת מתבטלות בְּאֶחָד וּמֵאָה, שאם אבד לו קנקן של תרומה בין מאה קנקנים של חולין – הכול מותר. וּמִשֶּׁגָּפָן – מְקַדְּשׁוֹת (אוסרות) בְּכָל שֶׁהֵן, שאם אבד קנקן מוגף של תרומה אפילו באלף קנקנים של חולין – אסורים כולם בשתייה לזרים.

עַד שֶׁלֹּא גָּפָן – תּוֹרֵם מֵאַחַת עַל הַכֹּל, וּמִשֶּׁגָּפָן – תּוֹרֵם מִכָּל אַחַת וְאַחַת.

עַד שֶׁלֹּא גָּפָן את הקנקנים – תּוֹרֵם, יכול להרים יין כתרומה מקנקן אַחַת עַל הַכֹּל, וּמִשֶּׁגָּפָן – צריך להיות תּוֹרֵם מִכָּל אַחַת וְאַחַת לחוד.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְפַתֵּחַ וּמְעָרֶה לַגַּת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְפַתֵּחַ, פותח את הקנקנים המוגפים, וּמְעָרֶה (שופך) הכול בחזרה לַגַּת, כדי לעשות היכר לדבר, ואז מוכר את היין.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְפַתֵּחַ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: די בזה שהוא מְפַתֵּחַ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרוֹת. והלכה כבית הלל.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּמְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכּוֹר סְתוּמוֹת. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכּוֹר פְּתוּחוֹת – לֹא יָצָא קַנְקָן לְחוּלִּין.

ואומרים: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שלדעת בית הלל די בפתיחה של הקנקנים, כדי שלא ייקנו למעשר? בִּמְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן של מוכרי יין באותו מקום לִמְכּוֹר את הקנקנים יחד עם היין, רק כשהם סְתוּמוֹת, וכיוון שהוא פותח את הקנקנים – די בהיכר זה, כדי שלא ייקנה הקנקן למעשר שני. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכּוֹר קנקנים גם כשהן פְּתוּחוֹת – לֹא יָצָא קַנְקָן לְחוּלִּין, כלומר, גם הקנקן קנוי למעשר, למרות שפתח את המגופה.

אֲבָל אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִמְכּוֹר בְּמִדָּה – יָצָא קַנְקַן לְחוּלִּין.

אֲבָל גם במקום כזה, אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִמְכּוֹר את היין בְּמִדָּה, שאינו מוכר קנקן יין סתם, אלא מודד בדיוק את היין, כדי שלא ליטול ממעשר שני יותר מן הראוי – יָצָא הקַנְקַן לְחוּלִּין, שבכך ניכר הדבר שאינו מקבל דמי מעשר שני עבור הקנקן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: “חָבִית זוֹ אֲנִי מוֹכֵר לְךָ חוּץ מִקַּנְקַנִּים״ – יָצָא קַנְקַן לְחוּלִּין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ "חָבִית זוֹ סתומה של יין אֲנִי מוֹכֵר לְךָ חוּץ מִקַּנְקַנִּים", כלומר, חוץ מהכלי – יָצָא הקַנְקַן לְחוּלִּין, ואינו קנוי למעשר, למרות שמכר לו יין בקנקן סתום. והלכה כר' שמעון.