מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, נִיתָּן לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה, לְסִיכָה. לֶאֱכוֹל – דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לָסוּךְ – דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ; לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחוֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן.

מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, נִיתָּן רק לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה, וכן לְסִיכָה של הידיים או הגוף, אבל לא לשימושים אחרים. וכן מותר לֶאֱכוֹל רק דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, ולָסוּךְ רק דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. ולכן לֹא יָסוּךְ יַיִן או חוֹמֶץ, שאין הדרך לסוך בהם, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן.

אֵין מְפַטְּמִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאֵין לוֹקְחִין בִּדְמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמֶן מְפוּטָּם, אֲבָל מְפַטֵּם הוּא אֶת הַיָּיִן.

אֵין מְפַטְּמִין (מבשמים) שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לצורך סיכה, מפני שאינו יכול לשמש עוד לאכילה. וְגם אֵין לוֹקְחִין (קונים) בִּדְמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמֶן מְפוּטָּם, שאינו ראוי לאכילה. אֲבָל מְפַטֵּם הוּא אֶת הַיָּיִן בדבש ובשמים, מפני שהוא משביח אותו לשתייה.

נָפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וּתְבָלִין, וְהִשְׁבִּיחוּ – הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַקַּפְלוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְהִשְׁבִּיחוּ – הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. עִיסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֲפָאָהּ, וְהִשְׁבִּיחַ – הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי.

נָפַל לְתוֹכוֹ של יין מעשר שני דְּבַשׁ וּתְבָלִין (תבלינים) של חולין, וְהִשְׁבִּיחוּ את היין, ועלה מחירו – הַשֶּׁבַח מתחלק לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וכשפודה את היין מנכה את חלקם היחסי של הדבש והתבלינים. וכן לצד השני, דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַקַּפְלוֹטוֹת (ראשי כרשה) שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְהִשְׁבִּיחוּ הדגים – הַשֶּׁבַח מתחלק לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וכשהוא פודה את התבשיל מנכה את מחיר הדגים וחלקם היחסי בשבח. לעומת זאת, עִיסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֲפָאָהּ בתנור בעצים של חולין, וְהִשְׁבִּיחַ, שמחירה של פת גבוה משל עיסה – הַשֶּׁבַח כולו למעשר שֵּׁנִי, ואינו מנכה את מחיר העצים.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר – הַשֶּׁבַח לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן; וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר – הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ של החולין נִכָּר במעשר שני, שהוסיף לא רק על שוויו, אלא גם במשקל או במידה – הַשֶּׁבַח מתחלק לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר, כגון שיש בו רק טעם החולין, או שנאפה בעצים של חולין – הַשֶּׁבַח כולו למעשר שֵּׁנִי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין סָכִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם. וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין סָכִין את הגוף בשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. והלכה כמותם.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם הֵקֵל בִּתְרוּמָה חֲמוּרָה, לֹא נָקֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַקַּל?

אָמְרוּ לוֹ חכמים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: והרי הכהנים מותרים לסוך בשמן של תרומה (שביעית פ״ח מ״ב); ואם כן, אִם הֵקֵל התנא בִּתְרוּמָה שהיא חֲמוּרָה, לֹא נָקֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַקַּל ממנה?

אָמַר לָהֶם: מַה לֹּא, אִם הֵקֵל בַּתְּרוּמָה הַחֲמוּרָה – מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בַּכַּרְשִׁינִים וּבַתִּלְתָּן, נָקֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַקַּל – מְקוֹם שֶׁלֹּא הֵקֵל בַּכַּרְשִׁינִין וּבַתִּלְתָּן?

אָמַר לָהֶם: מַה לֹּא, אין ללמוד מכאן, אִם הֵקֵל לעניין סיכה בַּתְּרוּמָה הַחֲמוּרָה, שכן היא מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בו בַּכַּרְשִׁינִים וּבַתִּלְתָּן, כפי שיבואר במשניות הבאות, האם נָקֵל בְּמַעֲשֵׂר, שלמרות שהוא הַקַּל יותר, הריהו מְקוֹם שֶׁלֹּא הֵקֵל בדינו בַּכַּרְשִׁינִין וּבַתִּלְתָּן?

תִּלְתָּן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – תֵּאָכֵל צִמְחוֹנִים.

תִּלְתָּן (גרגרנית החִלבה, מין קטנית) שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – תֵּאָכֵל צִמְחוֹנִים, מותר לאדם לאכול את הצמח כירק טרי, למרות שהשימוש הרגיל הוא בזרעים שלה. אבל לא התירו להשתמש בה לחפיפת הראש.

וְשֶׁל תְּרוּמָה –

וְאילו תלתן שֶׁל תְּרוּמָה, התירו חכמים לכהנים להשתמש בה לחפיפת הראש, ואף הקלו בחובה לשמור על טהרתה. ונחלקו בית שמאי ובית הלל בפרטי עניין זה;

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּטָהֳרָה, חוּץ מֵחֲפִיפָתָהּ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל מַעֲשֶׂיהָ, כל מה שעושים בה להכינה לשימוש – שריית הזרעים במים, וערבוב המשרה – צריך להיות בְּטָהֳרָה, לאחר נטילת ידיים, כדין תרומה, חוּץ מֵחֲפִיפָתָהּ, שניתן לחפוף את הראש במשרה זו בידיים טמאות.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּטוּמְאָה, חוּץ מִשְּׁרִיָּיתָהּ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל מַעֲשֶׂיהָ יכולים להיעשות בְּטוּמְאָה, ולאו דווקא בידיים טהורות, חוּץ מִשְּׁרִיָּיתָהּ במים. והלכה כבית הלל.

כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִים, וְנִכְנָסִים לִירוּשָׁלִַם וְיוֹצְאִין.

כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי (סוג של קטניות) יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִים, מותר לאדם לאכלם כירק, למרות שהם ראויים לאכילה במצב זה רק בשעת הדחק. וְכן נִכְנָסִים לִירוּשָׁלִַם וְיוֹצְאִין, שאם הכניס כרשינים של מעשר שני לירושלים מותר להוציאם משם, שלא כדין מעשר שני (להלן פ"ג מ"ה).

נִטְמְאוּ – רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִפָּדוּ.

אם נִטְמְאוּ כרשיני מעשר שני, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת, כלומר, יעשה כמה עיסות מקמח חיטים של מעשר שני, ויטחן את הכרשינים שנטמאו, וייתן בכל עיסה פחות משיעור כביצה, שהרי אין אוכל מטמא אוכל אחר אלא אם יש בו כביצה. אבל אסור לפדות אותם ככל מעשר שני שנטמא, כדי שלא ישתמשו בהם למאכל בהמה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִפָּדוּ, מותר לפדות את הכרשינים שנטמאו, ואין לחשוש לכך.

וְשֶׁל תְּרוּמָה –

וְכרשינים שֶׁל תְּרוּמָה, דינם קל יותר מכרשיני מעשר שני, שהכהן מותר לתת אותם כמאכל לבהמתו, וגם הקלו באיסור טומאה שלהם. ונחלקו חכמים בפרטי עניין זה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטָהֳרָה, וּמַאֲכִילִין בְּטוּמְאָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹרִין אותם במים, וְגם שָׁפִין (משפשפים) אותם כדי לנקות אותם מן הפסולת – בְּטָהֳרָה, לאחר נטילת ידיים, ואולם מַאֲכִילִין, רשאים להאכיל אותם לבהמה – בְּטוּמְאָה, ללא נטילת ידיים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטוּמְאָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: רק שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה, וְאולם שָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטוּמְאָה.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יֵאָכְלוּ צָרִיד.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יֵאָכְלוּ צָרִיד, כשהם יבשים, כדי שלא ייטמאו, שהרי רק דבר שבאו עליו מים מקבל טומאה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּטוּמְאָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּטוּמְאָה, אין צריך לשמור עליהם בטהרה כלל, למרות שיש עליהם שם תרומה. ואין הלכה כר' עקיבא, אלא כבית הלל.

מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ –

מְעוֹת חוּלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ על הקרקע, ואינו יודע מה מהן מעות המעשר ומה מהן מעות החולין,

מַה שֶּׁלִּקֵּט – לִקֵּט לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַד שֶׁיַּשְׁלִים, וְהַשְּׁאָר חוּלִּין.

מַה שֶּׁלִּקֵּט, אסף מן הקרקע אחד אחד – לִקֵּט לְטובת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, עַד שֶׁיַּשְׁלִים את סכום המעשר השני, וְהַשְּׁאָר, מה שנותר – הוא חוּלִּין, ואם אבדו חלק מן המעות – אבדו לחולין.

אִם בָּלַל וְחָפַן – לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

אִם בָּלַל, ערבב יחד את כל המעות, וְחָפַן, והרים מהם בחופניו – מחלק את המעות לְפִי חֶשְׁבּוֹן, כמה מעשר שני היה בתערובת וכמה חולין. ולדוגמה, אם היו בתערובת מאה מטבעות של מעשר שני, ומאתיים חולין – נוטל שליש למעשר שני, ושני שליש לחולין.

זֶה הַכְּלָל: הַמִּתְלַקְּטִים – לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְהַנִּבְלָלִים – לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

זֶה הַכְּלָל: הַמִּתְלַקְּטִים, שאוסף אותם אחד אחד – הולכים תחילה לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְהַנִּבְלָלִים יחד – מחלקים אותם לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְשֶׁל חוּלִּין שֶׁנִּתְעָרְבוּ –

סֶלַע (מטבע כסף) שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְסלע שֶׁל חוּלִּין שֶׁנִּתְעָרְבוּ, ואינו יודע איזה מן המטבעות הוא של מעשר שני –

מֵבִיא בְּסֶלַע מָעוֹת, וְאוֹמֵר: "סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, מְחוּלֶּלֶת עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ".

מֵבִיא בְּשווי סֶלַע מָעוֹת נחושת, וְאוֹמֵר: "סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא מְחוּלֶּלֶת קדושתה עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ".

וּבוֹרֵר אֶת הַיָּפָה שֶׁבָּהּ, וּמְחַלְּלָן עָלֶיהָ.

וּלאחר מכן בוֹרֵר אֶת הַיָּפָה שֶׁבָּהּ, את הסלע היפה מבין השתיים, וּמְחַלְּלָן עָלֶיהָ את מעות הנחושת, והיא נעשית של מעשר שני, ומעות הנחושת והסלע השנייה הן חולין.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: מְחַלְּלִין כֶּסֶף עַל נְחשֶׁת מִדּוֹחַק;

ולמה חוזר ומחלל את המעות על הסלע? מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: מְחַלְּלִין כֶּסֶף של מעשר שני עַל מעות נְחשֶׁת רק מִדּוֹחַק, בשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת;

וְלֹא שֶׁיִּתְקַיֵּים כֵּן, אֶלָּא חוֹזֵר וּמְחַלְּלָם עַל הַכֶּסֶף.

וְגם לֹא עושה זאת על מנת שֶׁיִּתְקַיֵּים כֵּן לאורך זמן, אֶלָּא חוֹזֵר וּמְחַלְּלָם בהזדמנות הראשונה עַל הַכֶּסֶף.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם אֶת סְלָעָיו דִּינְרֵי זָהָב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם אֶת סְלָעָיו דִּינְרֵי זָהָב, כלומר, מטבעות כסף שפדה בהם מעשר שני – לא יחליף אותם במטבעות זהב, שתתחלל קדושתם עליהם, כדי שיהיה נוח להעלותם לירושלים. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי עָשִׂיתִי לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת כַּסְפָּן דִּינְרֵי זָהָב.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לעניין הלכה למעשה: אֲנִי עָשִׂיתִי לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת כַּסְפָּן, את מטבעות כסף מעשר שני שלהם, דִּינְרֵי זָהָב. וכן הלכה.

הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי –

הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שרוצה לצרף מעות נחושת של מעשר שני, ולהחליף אותן בסלע כסף כדי להעלותו לירושלים,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הַסֶּלַע מָעוֹת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הַסֶּלַע מָעוֹת, כלומר, רשאי להחליף את כל המעות בסלע כסף.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שֶׁקֶל כֶּסֶף וְשֶׁקֶל מָעוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כשהוא מצרף מעות נחושת בשווי סלע יצרף רק שֶׁקֶל כֶּסֶף, כלומר, מחצית הסלע, שהסלע שווה שני שקלים; וְשֶׁקֶל ישאיר מָעוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מְחַלְּלִין כֶּסֶף וּפֵירוֹת עַל הַכֶּסֶף. וַחֲכָמִים מַתִּירִים.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מְחַלְּלִין כֶּסֶף מעשר שני וּפֵירוֹת עַל הַכֶּסֶף, וכגון שאם היה בידו דינר כסף של מעשר שני, ופירות מעשר שני בשווי שלושה דינרים – אינו רשאי לומר: הרי אלו מחוללים על סלע כסף שיש בידי (סלע = ארבעה דינרים). וַחֲכָמִים מַתִּירִים.

הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם –

הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלִַם,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הַסֶּלַע מָעוֹת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: רשאי להחליף את כָּל הַסֶּלַע במָעוֹת נחושת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שֶׁקֶל כֶּסֶף, וְשֶׁקֶל מָעוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מחליף את הסלע בשֶׁקֶל (חצי סלע) מעות כֶּסֶף, וְשֶׁקֶל מָעוֹת.

הַדָּנִין לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּשְׁלשָׁה דִּינְרֵי כֶסֶף, וְדִינָר מָעוֹת.

הַדָּנִין לִפְנֵי חֲכָמִים, תלמידי החכמים שהיו יושבים לפני החכמים ביבנה ודנים עמם, אוֹמְרִים: מחליף את הסלע, שיש בו ארבעה דינרים, בִּשְׁלשָׁה דִּינְרֵי כֶסֶף ובדִינָר אחד מָעוֹת נחושת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁלשָׁה דִּינָרִין כֶּסֶף, וּרְבִיעִית מָעוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יחליף את הסלע בשְׁלשָׁה דִּינָרִין כֶּסֶף, וּרְבִיעִית הדינר מָעוֹת נחושת, ושאר שלושת רבעי הדינר יחליף במעות כסף.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אַרְבַּע אַסְפְּרֵי כֶסֶף.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אותו דינר רביעי יחליף באַרְבַּע אַסְפְּרֵי כֶסֶף, כלומר, ארבע חמישיות הדינר (אספר = מעת כסף בשווי חמישית הדינר), ורק חמישית הדינר פורט למעות נחושת.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: יַנִּיחֶנָּה בַּחֲנוּת וְיֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: לא יחלל כלל כסף של מעשר שני בירושלים, אלא יַנִּיחֶנָּה את הסלע בַּחֲנוּת של צורכי מזון שונים, וְיֹאכַל ממה שיש בחנות כְּנֶגְדָּהּ. והלכה כבית הלל.

מִי שֶׁהָיוּ מִקְצָת בָּנָיו טְמֵאִין וּמִקְצָתָן טְהוֹרִים –

מִי שֶׁהָיוּ מִקְצָת בָּנָיו טְמֵאִין וּמִקְצָתָן טְהוֹרִים, ויש בידו סלע (מטבע) של מעשר שני בירושלים, והוא רוצה לקנות כד יין עבור כולם, אבל אסור לטמאים לשתות יין שנקנה בכסף מעשר שני –

מַנִּיחַ אֶת הַסֶּלַע וְאוֹמֵר: "מַה שֶּׁהַטְּהוֹרִים שׁוֹתִים, סֶלַע זוֹ מְחוּלֶּלֶת עָלָיו".

מַנִּיחַ אֶת הַסֶּלַע של מעשר שני, וְאוֹמֵר: "רק מַה שֶּׁהַטְּהוֹרִים שׁוֹתִים – סֶלַע זוֹ מְחוּלֶּלֶת עָלָיו".

נִמְצְאוּ טְהוֹרִים וּטְמֵאִים שׁוֹתִים מִכַּד אֶחָד.

נִמְצְאוּ טְהוֹרִים וּטְמֵאִים שׁוֹתִים מִכַּד אֶחָד, שרק מה שהוא נותן לטהורים מן הכד הריהו של מעשר שני, ומה שהטמאים מקבלים אינו של מעשר שני.