מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ, וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ, וְאֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ, וְלֹא שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ.

מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ, וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ, אין בעל חוב נוטל אותו מן הלווה כערבות לחוב; וְאֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ, אין נותנים אותו תמורת חפץ כלשהו; וְלֹא שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ, אין מניחים אותו בכף מאזנים כדי לשקול כנגדו דבר אחר.

וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלִַם: "הֵילָךְ יַיִן וְתֶן לִי שֶׁמֶן", וְכֵן שְׁאָר כָּל הַפֵּירוֹת.

וְכן לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלִַם: "הֵילָךְ יַיִן של מעשר שני, וְתֶן לִי שֶׁמֶן תמורתו״. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַפֵּירוֹת של מעשר שני – אין מחליפים אותם במאכל אחר.

אֲבָל נוֹתְנִין זֶה לָזֶה מַתְּנַת חִנָּם.

אֲבָל נוֹתְנִין אנשים פירות מעשר שני זֶה לָזֶה מַתְּנַת חִנָּם.

מַעְשַׂר בְּהֵמָה, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי, וְלֹא בַּעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ הָאִשָּׁה.

מַעְשַׂר בְּהֵמָה שאדם צריך להפריש מעדרו בכל שנה, להקריבו במקדש ולאכול את בשרו בירושלים, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים (שאין בו מום) כשהוא חַי, וְגם לֹא מוכרים אותו כשהוא בַּעַל מוּם, ואינו ראוי להקרבה, בין כשהוא חַי ובין כשהוא שָׁחוּט. וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ את הָאִשָּׁה, מפני שדבר זה נחשב כמכירה לאישה.

הַבְּכוֹר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי, וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ הָאִשָּׁה.

אבל הַבְּכוֹר, בכור בהמה טהורה, שניתן לכהן, כדי להקריבו ולאכלו בירושלים, מוֹכְרִין אוֹתוֹ הכהנים תָּמִים כשהוא חַי (אבל לא כשהוא שחוט), וכן מוכרים אותו כשהוא בַעַל מוּם, בין כשהוא חַי ובין כשהוא שָׁחוּט, וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ את הָאִשָּׁה.

אֵין מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן,

אֵין מְחַלְּלִין, אין פודים ומוציאים לחולין, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן, על מטבע חלק, שאין עליו צורה,

וְלֹא עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא,

וְלֹא מחללים עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא, שאינו משמש כמטבע באותו מקום,

וְלֹא עַל הַמָּעוֹת שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ.

וְלֹא יחללנו עַל הַמָּעוֹת שֶׁאֵינָן מצויות בִּרְשׁוּתוֹ, שאינו יכול להגיע אליהן, כגון שנפלו לבור.

הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, אוֹ חַיָּה לִבְשַׂר תַּאֲוָה – יָצָא הָעוֹר לְחוּלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹר מְרוּבֶּה עַל הַבָּשָׂר.

הַלּוֹקֵחַ (הקונה) בְּהֵמָה ממעות מעשר שני, לְשם זִבְחֵי שְׁלָמִים, כדי לאכול מבשרה בירושלים לאחר שיקריבו את דמה וחלבה במקדש; אוֹ לוקח חַיָּה, שאינה מיועדת לקרבן, כגון צבי, לִבְשַׂר תַּאֲוָה, לצורך אכילה סתם – יָצָא הָעוֹר שאינו ראוי לאכילה לְחוּלִּין, שלא חלה עליו קדושת מעשר שני, ואין צורך לפדות אותו. ודין זה נאמר אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹר מְרוּבֶּה עַל הַבָּשָׂר.

כַּדֵּי יַיִן סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמְכֹּר סְתוּמוֹת – יָצָא קַנְקַן לְחוּלִּין.

וכן אם קנה בכסף מעשר שני כַּדֵּי יַיִן סְתוּמוֹת, אם היה זה במְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן של אנשים לִמְכֹּר סְתוּמוֹת, יין עם הכלי, ואין משלמים עבור הכלי בעצמו – יָצָא הקַנְקַן, הכד, לְחוּלִּין, כלומר, לא חלה עליו קדושת מעשר שני.

הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים – יָצְאוּ קְלִפֵּיהֶם לְחוּלִּין.

וכן הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, או שאר פירות שיש להם קליפה שאינה נאכלת, שקנה בדמי מעשר שני – יָצְאוּ קְלִפֵּיהֶם לְחוּלִּין.

הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ – אֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּמִשֶּׁהֶחְמִיץ – נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.

הַתֶּמֶד, משקה כעין יין, שעושים ממים ששורים בהם קליפות וחרצנים של ענבים, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ, שלא השתנה טעמו – אֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שני, מפני שהוא נחשב כמים בלבד, ואין קונים מים בכסף מעשר, כמבואר להלן משנה ה. ואולם, מִשֶּׁהֶחְמִיץ התמד, ויש בו טעם ענבים – הריהו נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.

הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה – לֹא יָצָא הָעוֹר לְחוּלִּין.

הַלּוֹקֵחַ (הקונה) מדמי מעשר שני חַיָּה לְשם זִבְחֵי שְׁלָמִים, וחיה פסולה לקרבן; או שקנה בְּהֵמָה, שהיא ראויה לקרבן, לצורך בְשַׂר תַּאֲוָה, כלומר, לאכילה סתם, ולא לשם זבחי שלמים, כפי הראוי – לֹא יָצָא הָעוֹר לְחוּלִּין. שכיוון שעשה שלא כראוי קנסו אותו חכמים שצריך לפדות אותו.

כַּדֵּי יַיִן פְּתוּחוֹת אוֹ סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִימָּכֵר פְּתוּחוֹת – לֹא יָצָא קַנְקַן לְחוּלִּין.

קנה מדמי מעשר שני כַּדֵּי יַיִן פְּתוּחוֹת, ובאופן זה אין רגילים למכור את הכד אגב היין; אוֹ אפילו קנה כדי יין סְתוּמוֹת, שדרכן להימכר עם היין, במְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִימָּכֵר פְּתוּחוֹת – לֹא יָצָא קַנְקַן לְחוּלִּין, כיוון שאין רגילים למכור שם את הקנקן אגב היין, נמצא ששילם עבור הקנקן בפני עצמו בדמי מעשר שני, ועליו לפדותו.

סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים עִם הַכְּלִי – לֹא יָצְאוּ דְּמֵי הַכְּלִי לְחוּלִּין.

הקונה מדמי מעשר שני סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים עִם הַכְּלִי, עם הסלים עצמם – לֹא יָצְאוּ דְּמֵי הַכְּלִי לְחוּלִּין, מפני שאין רגילים למכור את הסל עם הפירות, וכיוון שקנה אותו מכסף מעשר שני צריך לפדותו.

הַלּוֹקֵח מַיִם, וּמֶלַח, וּפֵירוֹת הַמְחוּבָּרִים לַקַּרְקַע, אוֹ פֵּירוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלִַם – לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר.

הַלּוֹקֵח (הקונה) בכסף מעשר שני מַיִם וּמֶלַח, או שקנה פֵירוֹת הַמְחוּבָּרִים לַקַּרְקַע, אוֹ שקנה פֵּירוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלִַם, מפני שיתקלקלו עד שיגיע לשם – לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר, ומה ששילם עבורו אינו קדוש כלל, ואינו צריך פדייה.

הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת שׁוֹגֵג – יַחְזְרוּ דָּמִים לִמְקוֹמָן.

הַלּוֹקֵחַ (הקונה) בכסף מעשר שני פֵּירוֹת בשׁוֹגֵג, שלא ידע שהוא כסף מעשר, ושיצטרך לטרוח ולהעלות את הפירות לירושלים – יַחְזְרוּ דָּמִים לִמְקוֹמָן, שהמכר הזה בטל, כדין מקח טעות, ויחזיר לו המוכר את הכסף.

מֵזִיד – יַעֲלוּ וְיֵאָכְלוּ בַּמָּקוֹם;

אבל אם קנה אותם במֵזִיד, שידע שהוא קונה אותם בדמי מעשר שני – יַעֲלוּ הפירות הללו וְיֵאָכְלוּ בַּמָּקוֹם, כלומר, בירושלים, כדין מעשר שני.

וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ – יִרְקָבוּ.

וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ, שחרב כבר המקדש, ואז אי אפשר לאכול מעשר שני בירושלים, ולא פירות שיש בהם קדושת מעשר שני – יִרְקָבוּ הפירות שקנה בכסף מעשר שני, מפני שהם אסורים בהנאה, וגם אי אפשר לפדות אותם מחוץ לירושלים (להלן פ"ג מ"י).

הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה שׁוֹגֵג – יַחְזְרוּ דָּמֶיהָ לִמְקוֹמָן.

הַלּוֹקֵחַ (הקונה) בְּהֵמָה מכסף מעשר שני בשׁוֹגֵג, שלא ידע שהוא כסף מעשר, וצריך להעלותה לירושלים ולאכלה שם – יַחְזְרוּ דָּמֶיהָ לִמְקוֹמָן, שהמקח הזה בטל, כדין מקח טעות.

מֵזִיד – תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל בַּמָּקוֹם;

אם קנה אותה במֵזִיד, שידע שהוא קונה אותה בדמי מעשר שני – תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל הבהמה בַּמָּקוֹם, כלומר, בירושלים, כדין מעשר שני.

וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ – תִּקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרָהּ.

וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ, ולא ניתן לאכול מעשר שני, או דברים שיש בהם קדושת מעשר שני, בירושלים – תִּקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרָהּ כלומר, עם העור שלה, מפני שהיא אסורה בהנאה כדין מעשר שני, וגם העור אסור.

אֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים, וּשְׁפָחוֹת, וְקַרְקָעוֹת, וּבְהֵמָה טְמֵאָה, מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי; וְאִם לָקַח – יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.

אֵין לוֹקְחִין (קונים) עֲבָדִים, וּשְׁפָחוֹת, וְקַרְקָעוֹת, וּבְהֵמָה טְמֵאָה, שאסורה באכילה, מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שהרי אינם מיועדים לאכילה; וְאִם לָקַח, ואינו יכול לחזור בו ולקבל את הכסף בחזרה – יֹאכַל כְּנֶגְדָּן, יביא אוכל משלו בשווי כסף מעשר שני שנתן למוכר, ויאכל אותו בירושלים כדין מעשר.

אֵין מְבִיאִין קִינֵּי זָבִים, וְקִינֵּי זָבוֹת, וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת, חַטָּאוֹת, וַאֲשָׁמוֹת, מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי; וְאִם הֵבִיא – יֹאכַל כְּנֶגְדָּם.

אבל אֵין מְבִיאִין קרבנות חובה, לא קִינֵּי זָבִים, זוג תורים או בני יונה שמביא הזב לטהרתו, ולא קִינֵּי זָבוֹת, וְלא קִינֵּי יוֹלְדוֹת, שמביאה היולדת לטהרתה, וכן אין מביאים חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם הֵבִיא אותם מדמי מעשר שני – יֹאכַל כְּנֶגְדָּם, יקנה מכספו אוכל באותו שווי, ויאכל אותו בירושלים.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא חוּץ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא חוּץ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, כל דבר שאינו אחד משלושה דברים אלה, ששילם עבורו מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ, שאלו הן ההנאות היחידות שהותר לאדם לעשות (בירושלים) בדמי מעשר שני.