חזור
כלאים
פרק זהַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ, אִם אֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ שְׁלשָׁה טְפָחִים — לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ, אֲפִילּוּ הִבְרִיכָהּ בִּדְלַעַת אוֹ בְּסִילוֹן.
הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ, שמכופף אותה וטומן אותה מתחת לאדמה, אִם אֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ בגובה שְׁלשָׁה טְפָחִים (כ־25 ס"מ) — לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ, לא יזרע מעליה תבואה או ירק, מפני ששורשי הזרעים מגיעים לשם. ודין זה נאמר אֲפִילּוּ במקרה שהִבְרִיכָהּ בתוך קליפה של דְלַעַת מיובשת אוֹ בְּתוך סִילוֹן (צינור) של חרס, שמונחים בקרקע, והם חוצצים בין הזרע לגפן, מפני שהשורשים חודרים דרכם.
הִבְרִיכָהּ בְּסֶלַע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ אֶלָּא שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת — מוּתָּר לְהָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ.
אבל גפן שהִבְרִיכָהּ בְּסֶלַע, כגון מתחת לסלע, או בתוך חור שעובר דרכו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ אֶלָּא בעובי שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת (כ־7 ס"מ) — מוּתָּר לְהָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ, כי בגלל הסלע לא יגיעו שורשי הזרעים לגפן.
הָאַרְכּוּבָּה שֶׁבַּגֶּפֶן, אֵין מוֹדְדִין לָהּ אֶלָּא מִן הָעִיקָּר הַשֵּׁנִי.
הָאַרְכּוּבָּה (ה'ברך') שֶׁבַּגֶּפֶן, כאשר גפן גדלה במקביל לקרקע, ומכופפים את ראשה כלפי מעלה, ומשם היא ממשיכה לצמוח, אֵין מוֹדְדִין לָהּ (ממנה) שישה טפחים (48 ס"מ) שצריך להרחיק מן הגפן כדי לזרוע, אֶלָּא מִן הָעִיקָּר (ה'גזע') הַשֵּׁנִי, ולא מן העיקר הראשון.
הַמַּבְרִיךְ שָׁלשׁ גְּפָנִים וְעִיקְּרֵיהֶם נִרְאִים,
הַמַּבְרִיךְ שָׁלשׁ גְּפָנִים, שכופף וטמן אותן בקרקע, והוציא את ראשן במקום אחר, וְעִיקְּרֵיהֶם (גזעיהן) של הגפנים נִרְאִים, ויש שורה של שלושה עיקרים ושורה של שלוש זמורות יוצאות מן הקרקע מולם,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת, וְאִם לָאו — אֵינָן מִצְטָרְפוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, בין שורת הגפנים לשורת הזמורות, רווח מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת ונחשבות לכרם, שצריך להרחיק ממנו ארבע אמות כדי לזרוע תבואה או ירק, וְאִם לָאו, שהן צפופות יותר, או מרוחקות יותר — אֵינָן מִצְטָרְפוֹת, ודינן כגפנים יחידות, שצריך להרחיק מהן שישה טפחים. והלכה כדברי רבי אליעזר בר צדוק.
גֶּפֶן שֶׁיָּבְשָׁה — אֲסוּרָה, וְאֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת.
גֶּפֶן שֶׁיָּבְשָׁה, שיבשו העלים שלה, אֲסוּרָה מלזרוע בצדה תבואה או ירק, משום מראית עין, אבל אֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת, אין הגפן ומה שזרע בצדה נאסרים בהנאה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף צֶמֶר גֶּפֶן — אָסוּר, וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף צֶמֶר גֶּפֶן (שיח הכותנה) אָסוּר לזרוע בסמוך לו, משום שעליו דומים לעלי הגפן, וְאולם, כיוון שבאמת אינו גפן — אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. ואין הלכה כדברי רבי מאיר.
רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אַף עַל גַּבֵּי הַגֶּפֶן — אָסוּר, וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ של רבי מאיר: אַף לזרוע עַל גַּבֵּי הַגֶּפֶן שהוברכה בקרקע, אם אין שלושה טפחים עפר על גבה, ששנינו במשנה הקודמת שהוא אָסוּר — וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. ואין הלכה כדברי רבי אלעזר בר צדוק.
אֵלּוּ אוֹסְרִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין:
אֵלּוּ דברים אוֹסְרִין את מקומם בזריעה, וְאולם לֹא מְקַדְּשִׁין אם עבר וזרע שם:
מוֹתַר חָרְבַּן הַכֶּרֶם,
מוֹתַר חָרְבַּן הַכֶּרֶם, ששנינו לעיל (פ"ד מ"א) שכרם שחרב מאמצעו, אם אין בקרחת שנוצרה שש עשרה אמה — לא יזרע שם.
מוֹתַר מְחוֹל הַכֶּרֶם,
וכן מוֹתַר מְחוֹל הַכֶּרֶם, מקום פנוי בין הכרם והגדר, ששנינו (פ"ד מ"ב) שאם אין שם שתים עשרה אמה לא יזרע שם.
מוֹתַר פִּסְקֵי עָרִיס,
וכן מוֹתַר פִּסְקֵי עָרִיס, שורת גפנים מודלית על הכותל, שיבשה באמצעה, ששנינו (פ"ו מ"ו) שאם אין שם שמונה אמות ועוד לא יזרע לשם; אם זרע בריחוק שישה טפחים מן הגפנים, וזרע את המותר — לא קידש.
מוֹתַר אַפִּיפְיָרוֹת.
וכן מוֹתַר אַפִּיפְיָרוֹת, ששנינו לעיל (פ"ו מ"ג) שאם הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות (שבכה של קנים) לא יזרע תבואה גם תחת מקום שלא הגיעו לשם ענפי הגפן.
אֲבָל תַּחַת הַגֶּפֶן, וַעֲבוֹדַת הַגֶּפֶן, וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם — הֲרֵי אֵלּוּ מִתְקַדְּשׁוֹת.
אֲבָל הזורע תַּחַת זמורה של הַגֶּפֶן, וכן אם זרע בתוך התחום של עֲבוֹדַת הַגֶּפֶן היחידה, שהוא שישה טפחים מן הגזע, וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּסמוך לכֶּרֶם — הֲרֵי אֵלּוּ הגפנים (והזרעים שזרע) המצויות בתחום האיסור מִתְקַדְּשׁוֹת.
הַמְסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ — הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ, וְחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.
הַמְסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ — הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ (אסר) את התבואה, וצריך לשרוף אותה, וְחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כלומר, חייב לשלם לחברו על הנזק שגרם לו.
רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וכיוון שהתבואה היא של חברו — אין הוא יכול לאסור אותה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע אֶת כַּרְמוֹ בַּשְּׁבִיעִית, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר: אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כראיה לדבריו: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע אֶת כַּרְמוֹ כלאיים בַּשנה השְּׁבִיעִית, שנת השמיטה, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר: אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וכיוון שהכרם בשנת השביעית הוא הפקר, ואינו נחשב כשלו — אינו אוסר אותו. והלכה כדברי רבי עקיבא.
הָאַנָּס שֶׁזָּרַע אֶת הַכֶּרֶם וְיָצָא מִלְּפָנָיו, קוֹצְרוֹ אֲפִילּוּ בַּמּוֹעֵד.
הָאַנָּס, גזלן, הנוטל קרקע בכוח, שֶׁזָּרַע בתבואה אֶת הַכֶּרֶם שנכנס לתוכו, וְיָצָא מִלְּפָנָיו, שהוציאו את הכרם מידו, בעל הכרם קוֹצְרוֹ, את התבואה שבכרם מיד, כדי שלא לקיים כלאיים בכרם, ולשם כך קוצר אֲפִילּוּ בּחול המּוֹעֵד, שאסור לעשות בו מלאכה אלא במקרים מיוחדים.
עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִים? עַד שְׁלִישׁ. יָתֵר מִכָּאן, קוֹצֵר כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ אֲפִילּוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד.
עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִים? כמה צריך להעלות את שכרם כדי שיסכימו לעבוד? עַד שְׁלִישׁ מן השכר הרגיל. אם דרשו יָתֵר מִכָּאן — אינו צריך לשכור פועלים, אלא הוא עצמו קוֹצֵר כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ, אֲפִילּוּ הדבר נמשך לְאַחַר הַמּוֹעֵד.
מֵאֵימָתַי הוּא נִקְרָא אַנָּס? מִשֶּׁיִּשָּׁקַע.
מֵאֵימָתַי הוּא נִקְרָא אַנָּס, כלומר, אימתי נקרא הכרם על שם האנס להיחשב כשלו, ולאסור את הכרם? מִשֶּׁיִּשָּׁקַע, שיישכח שם הבעלים הראשונים מן הכרם.
הָרוּחַ שֶׁעִלְעֲלָה אֶת הַגְּפָנִים עַל גַּבֵּי תְבוּאָה — יִגְדּוֹר מִיָּד.
הָרוּחַ שֶׁעִלְעֲלָה, העיפה אֶת ענפי הַגְּפָנִים עַל גַּבֵּי תְבוּאָה — יִגְדּוֹר, יעשה גדר מִיָּד, בין הגפנים לתבואה, כדי שלא יאסור את התבואה.
אִם אֵרְעוֹ אוֹנֶס — מוּתָּר.
ומכל מקום, אִם אֵרְעוֹ אוֹנֶס, כגון שהטעו אותו פועלים ולא באו, ובינתיים גדלה התבואה — הרי זה מוּתָּר.
תְּבוּאָתוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה תַּחַת הַגֶּפֶן, וְכֵן בַּיָּרָק — מַחֲזִיר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
הרואה תְּבוּאָתוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה תַּחַת הַגֶּפֶן, ואינה זרועה תחתיה, וְכֵן בַּיָּרָק שנוטה תחת הגפן — מַחֲזִיר את התבואה, או את הירק למקומם, וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה מִתְקַדֶּשֶׁת — מִשֶּׁתַּשְׁרִישׁ.
מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה שנזרעה בכרם מִתְקַדֶּשֶׁת כלומר, נאסרת? מִשֶּׁתַּשְׁרִישׁ, שיוציאו הזרעים שורשים.
וַעֲנָבִים — מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן.
וַעֲנָבִים שבגפן, מתי הם נאסרים? מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ גדולים כְּזרע פוֹל הַלָּבָן, ואז הם נחשבים כפירות ממש ומתקדשים.
תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ, וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן — אֵין מִתְקַדְּשׁוֹת.
מן הצד השני, תְּבוּאָה שֶׁהבשילה וכבר יָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ, ונטע גפן בתוכה, או עֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן שזרע בסמוך להן — אֵין מִתְקַדְּשׁוֹת, מפני שאיסור כלאי הכרם שייך רק כאשר הגפן והתבואה צומחים ומתהווים ביחד.
עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
עָצִיץ נָקוּב, שיש נקב בתחתיתו, נחשב כמחובר לאדמה, ולכן אם זרע בו תבואה או ירק והניחו בתוך הכרם — מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם, אוסר את הגפנים ואת מה שצמח בו. אבל עציץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, אף שאסור להניחו בכרם, אם הניחו שם — אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה וָזֶה אוֹסְרִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה וָזֶה אוֹסְרִין, כלומר, אסור להניחם בכרם, אבל אם הניחם — לֹא מְקַדְּשִׁין. והלכה כדברי התנא הראשון.
הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם — אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אָסוּר.
הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, אף שלא הניחו שם, אִם במשך הזמן שעבר בכרם, הצמח שהיה בעציץ הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אחד ממאתיים על מה שהיה מתחילה — אָסוּר.
עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
עָצִיץ נָקוּב, שיש נקב בתחתיתו, נחשב כמחובר לאדמה, ולכן אם זרע בו תבואה או ירק והניחו בתוך הכרם — מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם, אוסר את הגפנים ואת מה שצמח בו. אבל עציץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, אף שאסור להניחו בכרם, אם הניחו שם — אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה וָזֶה אוֹסְרִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה וָזֶה אוֹסְרִין, כלומר, אסור להניחם בכרם, אבל אם הניחם — לֹא מְקַדְּשִׁין. והלכה כדברי התנא הראשון.
הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם — אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אָסוּר.
הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, אף שלא הניחו שם, אִם במשך הזמן שעבר בכרם, הצמח שהיה בעציץ הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אחד ממאתיים על מה שהיה מתחילה — אָסוּר.