כֶּרֶם שֶׁחָרַב, אִם יֶשׁ בּוֹ לְלַקֵּט עֶשֶׂר גְּפָנִים לְבֵית סְאָה וּנְטוּעוֹת כְּהִלְכָתָן — הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם דַּל.

כֶּרֶם שֶׁחָרַב, שחלק מהגפנים שבו התייבשו, אִם יֶשׁ בּוֹ לְלַקֵּט עֶשֶׂר גְּפָנִים לְבֵית סְאָה, כלומר, אם נותרו לפחות עשר גפנים מפוזרות בשטח של חמישים אמה (כ־25 מטר) על חמישים אמה, והן נְטוּעוֹת כְּהִלְכָתָן, שהן יוצרות מבנה של כרם, שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאת זנב, כמו ששנינו לעיל (פ"ד מ"ו) — הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם דַּל (עני), ואסור לזרוע בכל השטח שהיה נטוע מתחילה, וצריך להרחיק מן הגפנים ולחוץ ארבע אמות.

כֶּרֶם שֶׁהוּא נָטוּעַ עִרְבּוּבְיָא, אִם יֵשׁ בּוֹ לְכַוֵּין שְׁתַּיִם נֶגֶד שָׁלשׁ — הֲרֵי זֶה כֶּרֶם, וְאִם לָאו — אֵינוֹ כֶּרֶם.

כֶּרֶם שֶׁהוּא נָטוּעַ עִרְבּוּבְיָא, לא בשורות מסודרות, אִם יֵשׁ בּוֹ אם אפשר לְכַוֵּין בו מבנה של שְׁתַּיִם נֶגֶד שָׁלשׁ — הֲרֵי זֶה כֶּרֶם, וְאִם לָאו — אֵינוֹ כֶּרֶם, ואינו צריך להרחיק ממנו ארבע אמות כדי לזרוע תבואה, אלא די בהרחקת שישה טפחים ממנו (48 ס"מ), כדין גפן יחידה (להלן פ"ו מ"א).

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּא נִרְאֶה כְּתַבְנִית הַכְּרָמִים — הֲרֵי זֶה כֶּרֶם.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גם אם אי אפשר לכוון שתיים כנגד שלוש, הוֹאִיל וְהוּא נִרְאֶה במראהו הכללי כְּתַבְנִית הַכְּרָמִים, כפי שכרמים נטועים — הֲרֵי זֶה כֶּרֶם. והלכה כדברי התנא הראשון.

כֶּרֶם שֶׁהוּא נָטוּעַ עַל פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת —

כֶּרֶם שֶׁהוּא נָטוּעַ עַל פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שאין בין שורה לשורה ארבע אמות (כ־2 מטרים), הנחוצות לעבודת הכרם —

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ כֶּרֶם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ נחשב כֶּרֶם, ורשאי לזרוע במרחק שישה טפחים (48 ס"מ) ממנו, כדין גפן יחידה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֶּרֶם, וְרוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִית כְּאִילּוּ אֵינָן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הוא נחשב לכֶּרֶם, כיוון שיש שאנשים שנוטעים בדרך זו, וְרוֹאִין אֶת הגפנים בשורה הָאֶמְצָעִית כְּאִילּוּ אֵינָן.

חָרִיץ שֶׁהוּא עוֹבֵר בַּכֶּרֶם, עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָח ָב אַרְבָּעָה —

חָרִיץ שֶׁהוּא עוֹבֵר באמצע כֶּרֶם, והיה עָמוֹק עֲשָׂרָה טפחים וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים —

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם הָיָה מְפוּלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַכֶּרֶם וְעַד סוֹפוֹ — הֲרֵי זֶה נִרְאֶה כְּבֵין שְׁנֵי כְּרָמִים; וְזוֹרְעִים בְּתוֹכוֹ, וְאִם לָאו — הֲרֵי הוּא כַּגַּת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם הָיָה החריץ מְפוּלָּשׁ, כלומר, עובר מֵרֹאשׁ הַכֶּרֶם וְעַד סוֹפוֹ — הֲרֵי זֶה נִרְאֶה כְּמבדיל בֵין שְׁנֵי כְּרָמִים, וְזוֹרְעִים בְּתוֹכוֹ תבואה או ירק, למרות שהוא סמוך לגפנים, וְאִם לָאו — הֲרֵי הוּא נידון כַּגַּת שבכרם, ואסור לזרוע בה, כמבואר בהמשך.

וְהַגַּת שֶׁבַּכֶּרֶם, עֲמוּקָּה עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה –

וְהַגַּת שֶׁבַּכֶּרֶם, כעין בור, שדורכים בו את הענבים, אם הייתה עֲמוּקָּה עֲשָׂרָה טפחים וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים — נחלקו מה דינה,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ, שהיא כדבר נפרד לגמרי מן הכרם, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. והלכה כדברי חכמים.

שׁוֹמֵרָה שֶׁבַּכֶּרֶם, גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבַּע — זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ.

שׁוֹמֵרָה שֶׁבַּכֶּרֶם, מין תל קטן שהשומר עומד עליו כדי לצפות על הסביבה, אם הייתה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבַּע, זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ, מפני שהיא נחשבת כמובדלת מן הכרם.

וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ — אָסוּר.

וְאולם אִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ כלומר, ענפי הגפנים שמכאן ומכאן עולים ומתערבבים על גבי השומרה — אָסוּר לזרוע בתוכה.

גֶּפֶן שֶׁהִיא נְטוּעָה בַּגַּת אוֹ בַּנֶּקַע — נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר.

גֶּפֶן יחידה שֶׁהִיא נְטוּעָה בתוך גַּת, אוֹ בַּנֶּקַע, מעין שקע, נקיק, בקרקע — נוֹתְנִין לָהּ שטח כדי עֲבוֹדָתָהּ, שהוא שישה טפחים (להלן פ"ו מ"א), וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר, את שאר שטח הגת או הנקע.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם אֵין שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת — לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם אֵין שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת, בגת או בנקע — לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם.

וְהַבַּיִת שֶׁבַּכֶּרֶם — זוֹרְעִין בְּתוֹכוֹ.

וְהַבַּיִת שֶׁבַּכֶּרֶם, כיוון שהוא מבנה גמור — זוֹרְעִין בְּתוֹכוֹ, והרי זה נחשב כמנותק לגמרי מן הכרם.

הַנּוֹטֵעַ יָרָק בַּכֶּרֶם, אוֹ מְקַיֵּים — הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה גְּפָנִים.

הַנּוֹטֵעַ יָרָק (או תבואה) בַּכֶּרֶם, אוֹ מְקַיֵּים, שרואה ירק נטוע בכרם ואינו עוקר אותו — הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ, כלומר, אוסר אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה גְּפָנִים מסביבו.

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָיוּ נְטוּעוֹת עַל אַרְבַּע אַרְבַּע, אוֹ עַל חָמֵשׁ חָמֵשׁ.

אֵימָתַי נאמר מספר זה? בִּזְמַן שֶׁהָיוּ הגפנים נְטוּעוֹת עַל אַרְבַּע אַרְבַּע, במרווח של ארבע אמות זו מזו, שכן ירק מקדש בכרם שש עשרה אמות סביבו, ובעיגול כזה נכנסות ארבעים וחמש גפנים (איור א); אוֹ אפילו היו נטועות עַל חָמֵשׁ חָמֵשׁ אמות, למרות שבמקרה זה חלק מן הגפנים אינן בתוך תחום זה, אלא בסמוך לו (איור ב).

הָיוּ נְטוּעוֹת עַל שֵׁשׁ שֵׁשׁ, אוֹ עַל שֶׁבַע שֶׁבַע — הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ,

הָיוּ נְטוּעוֹת עַל שֵׁשׁ שֵׁשׁ, במרווח של שש אמות זו מזו, אוֹ עַל שֶׁבַע שֶׁבַע — הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ את הגפנים הנמצאות בטווח של שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ, ולא מעבר לכך. עשרים וארבע גפנים, כשהן נטועות שש אמות זו מזו (איור ג); או עשרים ואחת גפנים, כשהן נטועות שבע אמות זו מזו (איור ד).

עֲגוּלּוֹת וְלא מְרוּבָּעוֹת.

ומוסיפים: שש עשרה אמות אלה הן עֲגוּלּוֹת, עיגול של שש עשרה אמות לכל רוח, וְלא מְרוּבָּעוֹת, כלומר, אין עושים ריבוע של שש עשרה אמה לכל רוח, ששטחו גדול יותר (איור א).

הָרוֹאֶה יָרָק בַּכֶּרֶם, וְאָמַר: "כְּשֶׁאַגִּיעַ לוֹ אֲלַקְּטֶנּוּ" — מוּתָּר.

הָרוֹאֶה יָרָק בַּכֶּרֶם, במהלך עבודתו, וְאָמַר: "כְּשֶׁאַגִּיעַ לוֹ אֲלַקְּטֶנּוּ", אעקור אותו — הרי זה מוּתָּר, ואינו אוסר את הגפנים, כיוון שניכר הדבר שאינו רוצה בירק וכוונתו לעקור אותו מיד כשיגיע אליו.

"כְּשֶׁאֶחֱזוֹר אֲלַקְּטֶנּוּ", אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם — אָסוּר.

אבל אם אמר: "כְּשֶׁאֶחֱזוֹר מן העבודה אֲלַקְּטֶנּוּ", הרי ניכר הדבר שאינו חפץ מיד לעקרו, ולכן אִם במשך הזמן עד שהגיע אליו הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, גדל הירק אחד ממאתיים משיעורו הקודם — הרי זה אָסוּר.

הָיָה עוֹבֵר בַּכֶּרֶם וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ זְרָעִים, אוֹ שֶׁיָּצְאוּ עִם הַזְּבָלִים אוֹ עִם הַמַּיִם,

הָיָה עוֹבֵר בַּכֶּרֶם בדרך לשדהו וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ שלא בכוונה זְרָעִים של תבואה או ירק, אוֹ שכשהוציא זבל מחצרו לכרם יָצְאוּ זרעים עִם הַזְּבָלִים, אוֹ הגיעו עִם הַמַּיִם שהשקה בהם את הכרם.

הַזּוֹרֵעַ וְסִיעֲרַתּוּ הָרוּחַ לְאַחֲרָיו — מוּתָּר.

וכן הַזּוֹרֵעַ שדה תבואה סמוך לכרם, ובשעה שפיזר את הזרעים סִיעֲרַתּוּ הָרוּחַ, העיפה אותם לתוך הכרם לְאַחֲרָיו — בכל אלה הרי זה מוּתָּר, אינו מקדש (אוסר) את הכרם ואת התבואה, מפני שלא התכוון ולא רצה בזרע.

סִיעֲרַתּוּ הָרוּחַ לְפָנָיו,

אם כשזרע בשדה הסמוך סִיעֲרַתּוּ הָרוּחַ, העיפה את הזרע לְפָנָיו, שכשהוא זורע הוא יודע שהרוח מביאה את הזרע לכרם, ואינו נמנע מלזרוע — נחלקו בדבר,

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם עֲשָׂבִים — יוֹפַךְ, וְאִם אָבִיב — יְנַפֵּץ, וְאִם הֵבִיאָה דָּגָן — תִּדָּלֵק.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הרי זה אסור. ולכן, אִם מצא אותם לאחר זמן כשהם עֲשָׂבִים — יוֹפַךְ, יחרוש ויהפוך את האדמה, וכך ימותו העשבים. וְאִם אָבִיב, שהשיבולים כבר החלו להצמיח הזרעים — יעקור את התבואה, יְנַפֵּץ, יחבוט בשיבולים כדי להוציא מהם את הזרעים, והקש עצמו מותר. וְאִם כבר הֵבִיאָה התבואה שבכרם דָּגָן, שהזרעים הבשילו — הרי זו תִּדָּלֵק כלומר, הכול אסור וצריך לשרוף אותו. והלכה כדברי רבי עקיבא.

הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם,

הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם, שדרך אנשים לעקור אותם, והוא השאיר אותם בכוונה כדי להשתמש בהם —

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ, אסר את הכרם, מפני שיש מקומות שמקיימים קוצים בשדות, כמאכל לגמלים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קִדֵּשׁ, אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קִדֵּשׁ בכרם אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין, שנוהגים לקיימו באותו מקום. והלכה כדברי חכמים.

הָאִרוּס, וְהַקִּיסּוֹם, וְשׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ, וְכָל מִינֵי זְרָעִים — אֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם.

הָאִרוּס וְהַקִּיסּוֹם וְשׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ, שהם צמחי נוי, וְכָל מִינֵי זְרָעִים אחרים, שאינם תבואה או ירק — אֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם.

הַקַּנְבָּס — רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ כִּלְאַיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כִּלְאָיִם.

הַקַּנְבָּס — רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ כִּלְאַיִם בכרם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הרי זה כִּלְאָיִם. והלכה כדברי חכמים.

וְהַקִּינְרָס — כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם.

וְהַקִּינְרָס (הארטישוק), שהוא שיח בר קוצני — הרי הוא כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם, מפני שהוא משמש למאכל.