עֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים — זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.

עֲרוּגָה בגינה שֶׁהִיא ריבוע של שִׁשָּׁה טְפָחִים (48 ס"מ) עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים — זוֹרְעִים, כלומר, מותר לזרוע בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה מיני זֵרְעוֹנִים שונים, אַרְבָּעָה מינים זורעים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת (צדדים של) הָעֲרוּגָה, מין אחד לאורך כל רוח, ומין אֶחָד בָּאֶמְצַע.

הָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבוֹהַּ טֶפַח — זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ שְׁלשָׁה עָשָׂר, שְׁלשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.

אם הָיָה לָהּ לערוגה גְּבוּל, תלולית אדמה סביבה, גָּבוֹהַּ טֶפַח — זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ, מותר לזרוע בה שְׁלשָׁה עָשָׂר מיני זירעונים: שְׁלשָׁה מינים זורע עַל גבי כָּל גְּבוּל וּגְבוּל, שלושה במזרח, שלושה בדרום, וכן במערב ובצפון, סך הכול שנים עשר מינים, ומין אֶחָד בָּאֶמְצַע, בתוך הערוגה עצמה.

לֹא יִטַּע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלְאֵהוּ.

ומוסיפים: ומותר רק לזרוע זרע ירק בגבול, אבל לֹא יִטַּע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלְאֵהוּ את הגבול כולו, וכך לא ניכר הרווח שבינו לבין מין אחר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁשָּׁה בָּאֶמְצַע.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ניתן לזרוע אפילו שִׁשָּׁה מיני זירעונים בָּאֶמְצַע ערוגה שיש לה גבול סביב. ולא רק מין אחד, כפי שאמר התנא הראשון.

כָּל מִין זְרָעִים אֵין זוֹרְעִים בָּעֲרוּגָה, וְכָל מִין יְרָקוֹת זוֹרְעִין בָּעֲרוּגָה.

כָּל מִין זְרָעִים, שאוכלים את הזרעים שלו — אֵין זוֹרְעִים כמה מינים בָּעֲרוּגָה, כיוון שרגילים לזרוע אותם בשדה ובכמויות גדולות, ונראה הדבר ככלאיים. וְכָל מִין יְרָקוֹת, שאוכלים את גוף הצמח, כגון חסה או כרוב, שזורעים מהם מעט מעט — זוֹרְעִין חמישה מהם בָּעֲרוּגָה.

חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין — מִין זְרָעִים. אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים — מִין יָרָק.

ומגדירים: חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין (החלקים), נחשבים מִין זְרָעִים, ואילו אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים (הגדולים) נחשבים מִין יָרָק.

גְּבוּל שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ טֶפַח וְנִתְמַעֵט — כָּשֵׁר, שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ.

גְּבוּל של ערוגה שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ טֶפַח, וזרעו בו, וְנִתְמַעֵט מגובהו — כָּשֵׁר, והירקות שנזרעו בו מותרים, לפי שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ, שמתחילה זרעם כדין.

הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵם עֲמוּקִּים טֶפַח — זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלשָׁה זֵרְעוֹנִין, אֶחָד מִיכָּן, וְאֶחָד מִיכָּן, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.

הַתֶּלֶם בשדה, או אַמַּת הַמַּיִם (תעלה) שהתייבשה, שֶׁהֵם עֲמוּקִּים לפחות טֶפַח — זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלשָׁה מיני זֵרְעוֹנִין, אֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד מִיכָּן, בשתי הדפנות של התלם או האמה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, בקרקעית התלם או האמה.

הָיָה רֹאשׁ תּוֹר יָרָק נִכְנָס לְתוֹךְ שְׂדֵה יָרָק אַחֵר — מוּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ.

הָיָה רֹאשׁ תּוֹר, כעין משולש, קצה של שדה, ממין אחד של יָרָק, נִכְנָס לְתוֹךְ שְׂדֵה יָרָק ממין אַחֵר — מוּתָּר, למרות שהמינים סמוכים זה לזה, מִפְּנֵי שֶׁראש התור הוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ, כקצה של שדה אחר, ואינם נראים כמעורבים זה בזה.

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ יָרָק, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִיטַּע בְּתוֹכוֹ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אַחֵר —

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ יָרָק, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִיטַּע בְּתוֹכוֹ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אַחֵר, וצריך לעשות תלם בין מין למין כדי להבדיל ביניהם —

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא הַתֶּלֶם מְפוּלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַשָּׂדֶה וְעַד רֹאשׁוֹ.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אינו רשאי ליטע שורה ממין אחר עַד שֶׁיְּהֵא הַתֶּלֶם שביניהם מְפוּלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַשָּׂדֶה וְעַד רֹאשׁוֹ האחר, שכך נראית השורה כמין שדה בפני עצמו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹרֶךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְרוֹחַב מְלוֹאוֹ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: די שיהא אוֹרֶךְ התלם המפריד שִׁשָּׁה טְפָחִים (48 ס"מ) וְרוֹחַב התלם — מְלוֹאוֹ, כמלוא עומקו. ואינו צריך להיות מפולש.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹחַב כִּמְלֹא רוֹחַב הַפַּרְסָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: די אם היה רוֹחַב התלם כִּמְלֹא רוֹחַב הַפַּרְסָה, כף רגל, שהוא טפח (8 ס"מ). והלכה כדברי רבי עקיבא.

הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִישּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי — מוּתָּר.

הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִישּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי — הרי זה מוּתָּר, מפני שבאופן זה כל מין נראה כשדה לעצמו.

שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי — אָסוּר.

אבל לטעת שׁוּרָה אחת שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי — אָסוּר, כי הן נראות כמעורבות זו בזו.

שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְשׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

נטע שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְשוב נטע שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים לאחריה — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, מפני שהדבר נראה כשדה קישואים, שמותר לזרוע בתוכו שורות בודדות של מינים אחרים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. והלכה כדברי חכמים.

נוֹטֵעַ אָדָם קִישּׁוּת וּדְלַעַת לְתוֹךְ גּוּמָּא אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה וְזוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְנוֹטֶה שֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן וְשֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן;

נוֹטֵעַ אָדָם קִישּׁוּת (קישוא) וּדְלַעַת לְתוֹךְ גּוּמָּא אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה של הגומא, וְזוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְנוֹטֶה שֵׂעָר כלומר, את כל העלים שֶׁל זוֹ לְכָאן וְשֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן.

שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים, לֹא גָזְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן.

ומוסיפים: אף על פי שבמשניות הקודמות בעניין ערוגות או שורות בשדה הצריכו חכמים להרחיק בין מין למין, התירו דבר זה, מפני שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים בדיני כלאי זרעים לֹא גָזְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן, שמה שאסרה התורה הוא רק לזרוע תערובת של מיני זרעים בבת אחת, וחכמים הם שאסרו לזרוע או לטעת מינים שונים בסמוך זה לזה, כדי שיהיה ניכר שלא נזרעו יחד, ובכל מקום עשו היכר המתאים לו.

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ בְּצָלִים, וּמְבַקֵּשׁ לִיטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים –

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ בְּצָלִים, וּמְבַקֵּשׁ לִיטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שעליהם מתפשטים ביותר, וכל שורה מהם תופסת ארבע אמות (כ־2 מטר) כיצד יעשה?

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אֶחָת.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עוֹקֵר בצלים ברוחב שְׁתֵּי שׁוּרוֹת דלועים, וכך נוצר שטח פנוי ברוחב שמונה אמות, וְנוֹטֵעַ באמצע השטח הפנוי שׁוּרָה אַחַת של דלועים, כך שלאחר שיגדלו הדלועים יישאר רווח שתי אמות פנוי מכאן ומכאן; וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים שאינו עוקר בִּמְקוֹם (ברוחב) שְׁתֵּי שׁוּרוֹת דלועים; וְשוב עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של בצלים, וְנוֹטֵעַ במקומן שׁוּרָה אֶחָת של דלועים. וממשיך כסדר זה, כך שיש רווח של שתים עשרה אמות בין שורת דלועים אחת לאחרת, ארבע אמות פנויות, שמונה אמות נטועות בצלים, ועוד ארבע אמות פנויות.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אינו צריך לעשות רווח לשורת הדלועים, אלא נוהג כפי ששנינו במשנה ד, שעושה שתי שורות מכל מין ומין. ולכן עוֹקֵר בצלים ברוחב שְׁתֵּי שׁוּרוֹת דלועים (שמונה אמות), ובמקומן נוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של דלועים; וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם (ברוחב) שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְאחר כך עוֹקֵר בצלים ברוחב שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ במקומן שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של דלועים, וממשיך לפי סדר זה, כך שיש שמונה אמות בין שורת דלועים אחת לאחרת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה — לֹא יְקַיֵּים אֶת הַזֶּרַע שֶׁל בֵּינְתָיִים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה של דלועים לַחֲבֶרְתָּהּ מרחק של שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה (כשישה מטרים) לֹא יְקַיֵּים אֶת הַזֶּרַע של הבצלים שֶׁל בֵּינְתָיִים, אלא יעקור אותם. שבגלל גודלם והתפשטותם של עלי הדלועים נראה השדה כאילו נזרעו יחד דלועים ובצלים. ואולם אינו צריך להניח רווח של שתי אמות משני צדי כל שורת דלועים, כפי שסבור ר' ישמעאל. והלכה כדברי חכמים.

דְּלַעַת בְּיָרָק — כַּיָּרָק. וּבִתְבוּאָה — נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רוֹבַע.

הרוצה לטעת דְּלַעַת יחידה בְּגינת יָרָק — דינה כדין כל יָּרָק, ומניח סביבה ריבוע של שישה טפחים על שישה טפחים (כחצי מטר), כפי ששנינו בפרק ב משנה י. אבל דלעת בשדה תְבוּאָה — נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רוֹבַע (ריבוע של 10.2 אמה, כ־5 מטר), כדין ירק בתבואה (שם).

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה, וּבִקֵּשׁ לִיטַּע לְתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין — נוֹתְנִין לָהּ לַעֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם הִגְדִּילָה — יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ.

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה, וּבִקֵּשׁ לִיטַּע לְתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין — נוֹתְנִין לָהּ לצורך עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים מכל צד, ואין צורך להרחיק יותר. וְאִם הִגְדִּילָה הדלעת, שהרי זה צמח המתפשט והולך — יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ תבואה, כדי שיישארו שישה טפחים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹתְנִין לָהּ לשורת דלועים לצורך עֲבוֹדָתָהּ שיעור אַרְבַּע אַמּוֹת (כ־2 מטר).

אָמְרוּ לוֹ: הֲתַחְמִיר זוֹ מִן הַגֶּפֶן?

אָמְרוּ לוֹ: הֲתַחְמִיר זוֹ הדלעת מִן הַגֶּפֶן? והרי שורת גפנים בשדה תבואה די לה בשישה טפחים (להלן פ”ד מ”ה)!

אָמַר לָהֶן: מָצִינוּ שֶׁזּוֹ חֲמוּרָה מִן הַגֶּפֶן, שֶׁלְּגֶפֶן יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְלִדְלַעַת יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רוֹבַע.

אָמַר לָהֶן: כן, מָצִינוּ שֶׁזּוֹ הדלעת חֲמוּרָה מִן הַגֶּפֶן, שֶׁלְּגֶפֶן יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ שיעור עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים (להלן פ”ו מ”א), וְלִדְלַעַת יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ שיעור בֵּית רוֹבַע, כפי ששנינו בראש משנה זו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִין לְבֵית סְאָה — לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית סְאָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִין שהיו מפוזרים בשטח בֵּית סְאָה, ריבוע של חמישים אמה (כ־25 מטרים) — לֹא יָבִיא זֶרַע של תבואה לְתוֹךְ בֵּית סְאָה זה, מפני שהדלועים מתפשטים ביותר.

רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִים לְבֵית כּוֹר — לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית כּוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִים לְבֵית כּוֹר, פי שלושים מבית סאה — לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית כּוֹר. והלכה כדברי התנא הראשון.