הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי — יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם.

אריס הַמְקַבֵּל שָׂדֶה כדי לעבוד בו, ולתת לבעלים אחוז מסוים (כגון שליש) מיבול השדה, בין אם קיבל שדה מִיִּשְׂרָאֵל, ובין אם קיבל מִן הַנָּכְרִי או מִן הַכּוּתִי (שומרוני) — יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם, ייתן להם את חלקם ביבול, ואינו חייב להפריש תחילה תרומות ומעשרות.

הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל — תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ.

הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, שוכר שדה תמורת כמות קצובה של יבול שייתן לבעלים — תּוֹרֵם תרומה גדולה (1/50) מכל היבול, וְרק אחר כך נוֹתֵן לוֹ לבעלים כפי שקצב עמו, אבל שאר המעשרות יפרישו הבעלים משלהם.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין;

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי אין החוכר מפריש את המעשרות ממה שהוא נותן לבעלים? בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ בשכר החכירה תבואה מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה שחכר, וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין של תבואה שזרע, מפני שמתחילה הייתה מיועדת לבעלים,

אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר — מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.

אֲבָל אִם נָתַן לוֹ בדמי השכירות תבואה מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת, אוֹ מִמִּין אַחֵר — מְעַשֵּׂר תחילה, וְרק אחר כך נוֹתֵן לוֹ. והלכה כרבי יהודה.

הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי — מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.

הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי — מְעַשֵּׂר גם את החלק המיועד לבעלים, וְרק אחר כך נוֹתֵן לוֹ את חלקו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמְקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הַנָּכְרִי — מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמְקַבֵּל באריסות שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הַנָּכְרִי, שגזל או שקנה את השדה, והוא עובד בשדה אבותיו כאריס, ונותן אחוז מסוים מן היבול לנכרי — הרי זה מְעַשֵּׂר את התבואה כולה, וְרק אחר כך נוֹתֵן לוֹ לנכרי את חלקו, שלא כדין אריס רגיל ששנינו במשנה א. והלכה כדברי רבי יהודה.

כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחוּלִּין — כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה.

כֹּהֵן וְלֵוִי, כלומר, כהן או לוי, שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל באריסות, לתת לבעלים חלק יחסי מן תבואה (שליש או רבע), כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין הכהן או הלוי עם הבעלים בַּחוּלִּין — כָּךְ הם חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה או במעשר. שאין האריס הכהן רשאי לעכב את התרומה של כל השדה לעצמו, אלא נותן לבעלים את חלקו בתבואה, והבעלים נותן תרומה מחלקו לכל כהן שירצה. והוא הדין לאריס לוי, שאינו מעכב את כל המעשר ראשון לעצמו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַמַּעַשְׂרוֹת, כלומר, התרומה או המעשר של השדה כולה — שֶׁלָּהֶן היא, של האריס הכהן או הלוי, שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ לעבוד בשדה, כדי שיזכו הם במעשרות ולא יינתנו לאחרים. והלכה כדברי התנא הראשון.

יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי — הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים.

יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שדה מִכֹּהֵן או מִלֵּוִי באריסות — הַמַּעַשְׂרוֹת של כל השדה שייכים לַבְּעָלִים, התרומה — לכהן, והמעשר — ללוי. מפני שגוף השדה שלהם, ומתחילה לא הכניסו חלק זה להסכם האריסות.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַקַּרְתָּנִי שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִירוּשַׁלְמִי — מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל יְרוּשַׁלְמִי.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַקַּרְתָּנִי, בן קריה (עיר או כפר) מחוץ לירושלים, שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה באריסות מִירוּשַׁלְמִי, על מנת לתת לו חלק מן התבואה — המַעֲשֵׂר השֵׁנִי של השדה כולו הוא שֶׁל הבעלים היְרוּשַׁלְמִי, כיוון שהוא מיועד לאכילה בירושלים, שעל דעת כן עשה עמו את הסכם האריסות.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי לַעֲלוֹת וּלְאָכְלוֹ בִּירוּשָׁלֵם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אינו כן, אלא כל אחד נוטל מחלקו מעשר שני, שהרי יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי לַעֲלוֹת לירושלים וּלְאָכְלוֹ את המעשר השני בִּירוּשָׁלֵם. והלכה כדברי חכמים.

הַמְקַבֵּל זֵיתִים לְשֶׁמֶן, כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחוּלִּין — כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה.

דבר זה נאמר במי שקיבל שדה מן הכהן או הלוי, אבל הַמְקַבֵּל זֵיתִים (עצי זית) מן הכהן או הלוי, כדי לעשות מן הזיתים שֶׁמֶן ולתת חלק יחסי ממנו לבעלים — אין כל המעשרות של הבעלים, אלא כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחוּלִּין — כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה, והמקבל נותן תרומה ומעשר לכל כהן ולוי שירצה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי זֵיתִים לְשֶׁמֶן לְמַחֲצִית שָׂכָר — הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין הדין כן, אלא יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי זֵיתִים כדי לעשות מהם שֶׁמֶן, ולתת להם חלק בשמן, או לְמַחֲצִית שָׂכָר, שלאחר שימכור את השמן יתחלקו ברווחים — הַמַּעַשְׂרוֹת של השמן כולו שייכים לַבְּעָלִים, ואין המקבל יכול לתת אותם לכהן או לוי אחרים. והלכה כדברי התנא הראשון.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם אֶת זֵיתָיו לעשות מהם שמן אֶלָּא לְחָבֵר, שהוא מעשר, וגם מקפיד על הטהרה, אבל לא ימכרם לעם הארץ.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף לַמְעַשֵּׂר.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: רשאי למכור את זיתיו אַף למי שמְעַשֵּׂר, למרות שאינו מקפיד על הטהרה. והלכה כדברי בית הלל.

וּצְנוּעֵי בֵית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.

ומעירים: וּצְנוּעֵי בֵית הִלֵּל, אנשים שהיו מדקדקים במצוות, הָיוּ נוֹהֲגִין בעניין זה כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.

שְׁנַיִם שֶׁבָּצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם לְתוֹךְ גַּת אַחַת, אֶחָד מְעַשֵּׂר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר —

שְׁנַיִם שֶׁבָּצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם, והביאו את הענבים לְתוֹךְ גַּת אַחַת, כדי לעשות מהם יין, והיה אֶחָד מהם מְעַשֵּׂר, אדם שמעשר את פירותיו, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר, וחילקו ביניהם את היין, ועכשיו צריך לעשרו —

הַמְעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ, וְחֶלְקוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא.

הַמְעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ, מפריש תרומות ומעשרות על מה שנטל מן היין, וְגם צריך להפריש מעשר על חֶלְקוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, כלומר, על היין שנעשה מענביו, שמעורב ביין שנטל חברו.

שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ —

שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ בשותפות שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ שדה, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, שקנו שדה בשותפות, ורק אחד מהם מקפיד על המעשרות, ואינו רוצה לעשר את כל התבואה על חשבונו,

יָכוֹל הוּא לוֹמַר: טוֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי; אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.

יָכוֹל הוּא לוֹמַר: טוֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, או: טול אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שכך מוגדר מהו חלקו של כל אחד מהם, וצריך לעשר רק את שלו ולא את של חברו.

אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: טוֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים, טוֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטּוֹל שֶׁמֶן.

אֲבָל אם היו שותפים בשני מינים שונים, לֹא יֹאמַר לוֹ: טוֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים, טוֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטּוֹל שֶׁמֶן, שהואיל ולכל אחד מהם יש חלק בכול, נמצא שהוא כמוכר לחברו חיטים שאינם מעושרים תמורת השעורים שהוא נוטל, או יין שאינו מעושר תמורת השמן, ומכשיל אותו באכילת טבל.

חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עַם הָאָרֶץ —

חָבֵר המקפיד על מעשרות ועל הטהרה, וְאחיו עַם הָאָרֶץ שאינו מקפיד עליהם, שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עַם הָאָרֶץ, שיש לפירותיו דין דמאי, ואין החבר רוצה לעשר את כל התבואה על חשבונו —

יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ: טוֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.

יָכוֹל הוּא, החבר, לוֹמַר לוֹ לאחיו עם הארץ: טוֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, או: טול אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.

אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: טוֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים, טוֹל אַתָּה הַלַּח וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת הַיָּבֵשׁ.

אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: טוֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים, טוֹל אַתָּה הַלַּח (משקה, או מאכל שהורטב במשקה) שיש להניח שנטמא בידי אביהם שנגע בו, וַאֲנִי אֶטּוֹל אֶת הַיָּבֵשׁ, שהרי אין אוכל מקבל טומאה אלא אם באו עליו משקים תחילה; שכיוון שיש לשניהם חלק בכול, נמצא כמוכר לו חיטים תמורת שעורים, או לח תמורת יבש, והרי אסור למכור לעם הארץ לא לח ולא יבש, שמא יטמאנו (לעיל פ"ב מ"ג).

גֵּר וְנָכְרִי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם נָכְרִי —

גֵּר וְנָכְרִי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם נָכְרִי, ויש בנכסיו עבודה זרה ויין נסך, שאם יגיעו לידו של הגר לא יוכל ליהנות מהם, שהרי הם אסורים בהנאה —

יָכוֹל הוּא לוֹמַר: טוֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת, אַתָּה יַיִן וַאֲנִי פֵּירוֹת.

יָכוֹל הוּא, הגר, לוֹמַר לאחיו הנכרי מתחילה: טוֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה, וַאֲנִי אטול מָעוֹת, טול אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אטול פֵּירוֹת.

וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר — אָסוּר.

וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ העבודה זרה או היין לִרְשׁוּת הַגֵּר — אָסוּר הגר להחליף אותם בדבר אחר, כיוון שגם זה בכלל איסור הנאה.

הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר: מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן — חַיָּיב לְעַשֵּׂר; "מְעוּשָּׂרִין הֵן" — נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

עם הארץ הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר שפירות אלה מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן — חַיָּיב הקונה לְעַשֵּׂר אותם, כלומר, לנהוג בהם מנהג דמאי. ואם אמר שפירות אלה שהוא מוכר מְעוּשָּׂרִין הֵן — הרי זה נֶאֱמָן, למרות שאם היה אומר כן בארץ ישראל לא היה נאמן, ומדוע? מפני שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, שאמר שהם מפירות ארץ ישראל, ובכך חייב אותם במעשר כדמאי — הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר, שאמר שהם מעושרים, וכשם שאנו סומכים על דבריו לאסור, כך אנו סומכים על דבריו להיתר.

"מִשֶּׁלִּי הֵן" — חַיָּיב לְעַשֵּׂר; "מְעוּשָּׂרִין הֵן" — נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.

כיוצא בדבר, אם אמר המוכר: הפירות הללו מִשֶּׁלִּי הֵן, משדה שיש לי בסוריא — חַיָּיב הקונה לְעַשֵּׂר, כדין דמאי. אבל אם הוסיף ואמר: מְעוּשָּׂרִין הֵן — נֶאֱמָן, מפני שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר, וכשם שסמכנו על דבריו לאיסור, כך אנו סומכים על דבריו להיתר.

וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אֶחָד בְּסוּרְיָא — חַיָּיב לְעַשֵּׂר.

וְאולם, אִם יָדוּעַ לנו שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אֶחָד בְּסוּרְיָא — חַיָּיב הקונה ממנו לְעַשֵּׂר, שהרי גם אם לא היה אומר שהם משדהו היינו מחייבים את פירותיו בדמאי, ואין עם הארץ נאמן לומר על פירותיו שהם מעושרים.

עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר: קַח לִי אֲגוּדַּת יָרָק, קַח לִי גְּלוּסְקָן אֶחָד — לוֹקֵחַ סְתָם וּפָטוּר.

עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לו לְחָבֵר, הנאמן על המעשרות: קַח לִי (קנה עבורי) מן השוק אֲגוּדַּת יָרָק, או קַח לִי גְּלוּסְקָן (עוגה) אֶחָד, והוא קונה גם עבור עצמו — לוֹקֵחַ סְתָם שתי אגודות ירק, בלי לפרט מה שלו ומה של עם הארץ, ונותן אחת מהן לעם הארץ, וּפָטוּר מלעשר אותה, למרות שהיא דמאי, מפני שאין אדם צריך לעשר מה שלא זכה בו.

וְאִם אָמַר: שֶׁלִּי זֶה, וְזֶה שֶׁל חֲבֵרִי, וְנִתְעָרְבוּ — חַיָּיב לְעַשֵּׂר, וַאֲפִילּוּ הֵן מֵאָה.

וְאִם כשקנה אותן, אָמַר: שֶׁלִּי זֶה, וְזֶה שֶׁל חֲבֵרִי, וְנִתְעָרְבוּ האגודות או הגלוסקאות — חַיָּיב לְעַשֵּׂר את כל התערובת, וגם מה שהוא נותן לעם הארץ, שמא שלו היא, וכבר התחייב לעשר אותה, וַאֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, שיש בזה הוצאה גדולה, צריך לעשר את כולן.