הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, כֵּיצַד הוּא מְעַשֵּׂר?

הַלּוֹקֵחַ (הקונה) פת של דמאי מִן הַנַּחְתּוֹם, כלומר, מן האופה, וצריך להפריש ממנה חלה, שהרי האופה לא הפריש מן העיסה, כֵּיצַד הוּא מְעַשֵּׂר?

נוֹטֵל כְּדֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה,

נוֹטֵל מן הכיכר חתיכה שיש בה כְּדֵי חובת תְרוּמַת מַעֲשֵׂר, כלומר אחד ממאה מן הפת, וְגם כדי חובת חַלָּה, אחד מארבעים ושמונה מן הפת (חלה פ"ב מ"ז), ומניח את החתיכה בצד הכיכר,

וְאוֹמֵר: אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן — הֲרֵי בְּצַד זֶה מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ.

וְאוֹמֵר: אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן, חלק אחד ממאה מן הכיכר שנמצא בחתיכה זו — הֲרֵי הוא בְּצַד זֶה של החתיכה, והוא מַעֲשֵׂר ראשון, וּשְׁאָר המַעֲשֵׂר הראשון של כיכר זו, תשעה חלקים כמותו, יהיה סָמוּךְ לוֹ בכיכר.

זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו. וְהַשְּׁאָר חַלָּה.

לאחר מכן מוסיף ואומר: זֶה, אותו חלק בחתיכה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר — עָשׂוּי (אני עושה אותו) תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, על שאר המעשר הראשון שסמוך לו. ומוסיף ואומר: וְהַשְּׁאָר, מה שנותר בחתיכה (שאינו תרומת מעשר) אני עושה אותו חַלָּה.

וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ, וּמְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת.

ומוסיף ואומר: וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שצריך להפריש מכיכר זו, מקומו בִּצְפוֹנוֹ, אוֹ בִּדְרוֹמוֹ של הכיכר, והוא מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת שיש לי.

הָרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּאַחַת —

הָרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה גדולה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּאַחַת, כדי לתת אותן לכהן. וצריך להפריש תרומה גדולה בתחילה, אחד מחמישים, ורק אחר כך מותר לו להפריש מעשר ראשון, ומתוכו להפריש עשירית לתרומת מעשר, כיצד הוא עושה?

נוֹטֵל אֶחָד מִשְּׁלשִׁים וְשָׁלשׁ וּשְׁלִישׁ,

נוֹטֵל מן הכיכר חתיכה שיש בה אֶחָד מִשְּׁלשִׁים וְשָׁלשׁ וּשְׁלִישׁ, כלומר שלושה חלקי מאה, שני חלקים (אחד מחמישים) שצריך להפריש לתרומה גדולה, וחלק אחד ממאה לתרומת מעשר,

וְאוֹמֵר: אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן — הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה חוּלִּין, וְהַשְּׁאָר תְּרוּמָה עַל הַכֹּל.

וְאוֹמֵר: אֶחָד מִמֵּאָה מן הכיכר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן בחתיכה שהפרשתי — הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה של החתיכה, והוא חוּלִּין, כלומר, לעת עתה איני עושה עמו דבר. וְהַשְּׁאָר, שני חלקי מאה שיש בחתיכה זו, יהיה תְּרוּמָה עַל הַכֹּל, על הכיכר כולה.

וּמֵאָה חוּלִּין שֶׁיֵּשׁ כָּאן — הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ.

ומוסיף ואומר: ואותו חלק אחד ממֵאָה חוּלִּין שֶׁיֵּשׁ כָּאן בחתיכה, שלא עשיתיו תרומה גדולה — הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה מַעֲשֵׂר, כלומר, הרי הוא מעשר ראשון, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר הראשון שצריך להפריש, נמצא סָמוּךְ לוֹ בגוף הכיכר.

זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו. וְהַשְּׁאָר חַלָּה.

ואחר כך אומר: זֶה, אותו חלק בחתיכה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר מתחילה, עָשׂוּי (עושה אני אותו) תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, על המעשר הראשון שסמוך לו. וְהַשְּׁאָר יהיה חַלָּה.

וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ, וּמְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת.

וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שצריך להפריש מכיכר זו, מקומו בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ של הכיכר, והוא מְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת שיש לי.

הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם — מְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת, וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה, אֲפִילּוּ מִטְּפוּסִין הַרְבֵּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם כיכרות אחדות — מְעַשֵּׂר מִן הפת הַחַמָּה, שנאפתה היום, עַל הַצּוֹנֶנֶת, שנאפתה אתמול, וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה, אֲפִילּוּ הן באות מִטְּפוּסִין (דפוסים, תבניות) הַרְבֵּה, שכיכרות הלחם שונות זו מזו בצורתן. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: חִטִּים שֶׁל אֶמֶשׁ הָיוּ מִשֶּׁל אֶחָד, וְשֶׁל הַיּוֹם הָיוּ מִשֶּׁל אַחֵר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, ומדוע? שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, כלומר, יש לחשוש שמא חִטִּים שאפו מהן את הפת הצוננת שֶׁל אֶמֶשׁ, הָיוּ מִשֶּׁל אדם אֶחָד, שמעשר את תבואתו, וְחיטים שאפו מהן את הפת החמה שֶׁל הַיּוֹם, הָיוּ מִשֶּׁל אַחֵר, שאינו מעשר, ואם הפריש מן הפטור על החייב במעשר — לא עשה כלום.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּמַתִּיר בַּחַלָּה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר להפריש מן החמה על הצוננת, שמא היו של אנשים שונים, ואולם מַתִּיר בַּחַלָּה, להפריש מפת אחת על אחרת, מפני שחיוב החלה חל רק בשעת לישת העיסה, ובאותה שעה של אדם אחד הן, הנחתום. והלכה כדברי רבי יהודה לעניין מעשר, וכרבי שמעון לעניין חלה.

הַלּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטֵר — מְעַשֵּׂר מִכָּל טְפוּס וּטְפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַלּוֹקֵחַ כיכרות לחם מִן הַפַּלְטֵר, שאינו אופה, אלא מוכר לחם — מְעַשֵּׂר בנפרד מִכָּל טְפוּס וּטְפוּס, מכל הכיכרות שיש להן אותה צורה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, שיש להניח שכל טפוס בא מנחתום אחר, שעושה את כיכרותיו בצורה מיוחדת. ושמא זה עישר וזה לא עישר, ונמצא מעשר מהפטור על החייב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאַחַת עַל הַכֹּל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מעשר מכיכר אחת אַחַת עַל הַכֹּל, שיש להניח שקנה את הכול מנחתום אחד, שעושה כיכרות בטפוסים שונים.

מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּלוֹקֵחַ מִן הַמַּנְפּוֹל, שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

ומוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּלוֹקֵחַ מִן הַמַּנְפּוֹל, שיש לו בלעדיות על מכירת הלחם בעיר, והוא קונה מנחתומים רבים ומוכר — שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, מכל טפוס וטפוס. והלכה כדברי רבי יהודה.

הַלּוֹקֵח מִן הֶעָנִי, וְכֵן הֶעָנִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פְּרוּסוֹת פַּת אוֹ פִּלְחֵי דְבֵילָה — מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

הַלּוֹקֵח כמה כיכרות מִן הֶעָנִי, שהוא מקבל מאנשים שונים, וְכֵן הֶעָנִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ גבאי הצדקה פְּרוּסוֹת פַּת אוֹ פִּלְחֵי דְבֵילָה (חתיכות שנחתכו מגוש תאנים דרוסות ודבוקות יחד) — מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, שמא זה מעושר וזה לא, ונמצא מעשר מהפטור על החייב.

וּבַתְּמָרִים וּבַגְּרוֹגְרוֹת — בּוֹלֵל וְנוֹטֵל.

וּבַתְּמָרִים וּבַגְּרוֹגְרוֹת (תאנים יבשות) שהם הרבה יחידות קטנות — אין צורך להפריש מכל אחד ואחד, אלא בּוֹלֵל את כל התמרים, או את כל הגרוגרות, וְנוֹטֵל מעשר מן התערובת כולה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמַּתָּנָה מְרוּבָּה, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמַּתָּנָה מוּעֶטֶת — מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי התירו לבלול ולעשר? בזמן שֶׁהמַּתָּנָה מְרוּבָּה, שהעני קיבל כמות גדולה של תמרים או גרוגרות, וכשנוטל מעשר מן התערובת יש להניח שנטל מחלקו של כל אחד ואחד שנתן לו, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהמַּתָּנָה מוּעֶטֶת יש לחשוש שלא יפריש מעשר מכל חלק שקיבל, ולכן מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מן המתנות שקיבל. והלכה כרבי יהודה.

הַלּוֹקֵחַ מִן הַסִּיטוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה — לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִילּוּ מֵאוֹתוֹ הַסּוּג, אֲפִילּוּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין.

הַלּוֹקֵחַ (הקונה) תבואה פירות מִן הַסִּיטוֹן, סוחר גדול, הקונה תבואה מבעלי שדות, ומוכר לחנוונים או לאנשים פרטיים, וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ מן הסיטון פעם שְׁנִיָּה — לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִילּוּ נתן לו בשתי הפעמים מֵאוֹתוֹ הַסּוּג (=כלי גדול), ואֲפִילּוּ לקח בשתי הפעמים מֵאוֹתוֹ הַמִּין, כגון חיטים בהירות או כהות, לא יעשר מזה על זה. שמא משל אנשים שונים קנה, שאחד מעשר ואחד אינו מעשר.

נֶאֱמָן הַסִּיטוֹן לוֹמַר: מִשֶּׁל אֶחָד הֵם.

ומכל מקום, נֶאֱמָן הַסִּיטוֹן לוֹמַר שמה שלקח ממנו בשתי הפעמים מִשֶּׁל אדם אֶחָד הֵם, ואז אפשר לעשר מזה על זה.

הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה — מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִילּוּ מִשְּׁתֵּי קֻפּוֹת, אֲפִילּוּ מִשְּׁתֵּי עֲיָירוֹת.

הַלּוֹקֵחַ (הקונה) ירקות מִבַּעַל הַבַּיִת, שמוכר מפירות שדותיו, וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ פעם שְׁנִיָּה — מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִילּוּ נתן לו מִשְּׁתֵּי קֻפּוֹת שונות, אֲפִילּוּ הביא פירות מִשְּׁתֵּי עֲיָירוֹת שונות, ואינו חושש שמא הוא מעשר מן הפטור על החייב. מפני שאם הוא מעשר — עישר את כולן, ואם אינו מעשר — לא עישר אף אחד מהם.

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה מוֹכֵר יָרָק בַּשּׁוּק; בִּזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגַּנּוֹתָיו — מְעַשֵּׂר מֵאַחַת עַל הַכֹּל, וּמִגַּנּוֹת אֲחֵרוֹת — מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה מוֹכֵר יָרָק בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגַּנּוֹתָיו שלו את כל הירק שהוא מוכר, וקנה ממנו כמה אגודות ירק — מְעַשֵּׂר מֵאַחַת עַל הַכֹּל. ואם היו מביאים לו למכור גם ירק מִגַּנּוֹת אֲחֵרוֹת של אנשים אחרים — מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, שמא משל שניים קנה ממנו, אחד מעשר ואחד אינו מעשר.

הַלּוֹקֵחַ טֶבֶל מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת — מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכּוֹר טֶבֶל אֶלָּא לְצוֹרֶךְ.

אבל הַלּוֹקֵחַ (הקונה) טֶבֶל גמור מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת — מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. ומעירים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכּוֹר טֶבֶל לאחרים אֶלָּא לְצוֹרֶךְ, אלא צריך אדם לעשר תחילה מה שהוא מוכר.

מְעַשְּׂרִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל נָכְרִי, מִשֶּׁל נָכְרִי עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל,

מְעַשְּׂרִין מִפירות טבל שֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל פירות שֶׁל נָכְרִי בארץ ישראל, ומִתבואה שֶּׁל נָכְרִי עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שאלו ואלו חייבים במעשר.

מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל כּוּתִים, מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים.

וכן מעשרים מִפירות טבל שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל כּוּתִים (שומרונים), ומִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים, שכל מה שהם מוכרים ודאי שאינו מעושר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר לעשר מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים, שהוא סבור שלפעמים הם מעשרים ולפעמים אינם מעשרים, ולכן אי אפשר להפריש מזה על זה, שמא יעשר מן הפטור על החיוב או להפך.

עָצִיץ נָקוּב — הֲרֵי זֶה כָּאָרֶץ.

עָצִיץ נָקוּב, שיש בתחתיתו נקב — הֲרֵי זֶה כָּאָרֶץ, שכל מה שמגדלים בו נחשב כגדל בארץ, וחייב בתרומות ומעשרות.

תָּרַם מֵהָאָרֶץ עַל עָצִיץ נָקוּב, מֵעָצִיץ נָקוּב עַל הָאָרֶץ — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

ולכן, תָּרַם מדבר שגדל על הָאָרֶץ עַל דבר שגדל בעָצִיץ נָקוּב, או מדבר שגדל בעָצִיץ נָקוּב עַל מה שגדל באָרֶץ — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב — תְּרוּמָה וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם.

ולכן, אם הפריש מִמה שגדל בעציץ שֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל מה שגדל בעציץ הַנָּקוּב — הרי מה שהפריש נחשב תְּרוּמָה, שצריך לתת אותה לכהן. ואולם, כיוון שעציץ שאינו נקוב אינו חייב בתרומה מן התורה — הרי זה כמפריש מן הפטור על החייב, ואין הנלקט מהעציץ הנקוב נפטר מחיובו, וְלכן יַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם עליו מן הגדל בארץ או בעציץ נקוב.

מִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵינוֹ נָקוּב — תְּרוּמָה, וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת.

אם תרם מִן מה שגדל בעציץ הַנָּקוּב עַל הגדל בעציץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב — הרי זו תְּרוּמָה, שצריך לתת אותה לכהן, ותיקן בכך את העציץ שאינו נקוב. אבל לֹא תֵּאָכֵל תרומה זו על ידי כהן עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, שכיוון שהעציץ שאינו נקוב פטור מדין תורה מן התרומה, הרי מה שהפריש עבורו מן הנקוב אינו תרומה מעיקר הדין, אלא נשאר טבל וצריך להפריש עליו תרומות ומעשרות.

תָּרַם מִן הַדְּמַאי עַל הַדְּמַאי, מִדְּמַאי עַל הַוַּדַּאי — תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם.

תָּרַם תרומת מעשר מִן הַדְּמַאי עַל הַדְּמַאי, כגון שקנה בשוק דמאי משני אנשים שונים, או שתרם מִדְּמַאי עַל הַוַּדַּאי — הרי זו תְּרוּמָה, שצריך לתת לכהן, אבל יַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם מן הדמאי או מן הוודאי שתרם עליו, שמא הדמאי שתרם ממנו מתוקן, והפריש מן הפטור על החייב, ומה שתרם לא היה תרומה.

מִן הַוַּדַּאי עַל הַדְּמַאי — תְּרוּמָה, וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת.

תרם מִן הַוַּדַּאי עַל הַדְּמַאי — הרי זו תְּרוּמָה, וְאולם לֹא תֵּאָכֵל תרומה זו על ידי הכהן עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, שמא הדמאי שתרם עליו היה מתוקן, ומה שתרם עליו מן הוודאי אינו תרומה, אלא טבל כפי שהיה.