menu
small logo

חזור

דמאי

פרק ד

הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בַּשַּׁבָּת — יֹאכַל עַל פִּיו;

הַלּוֹקֵחַ (הקונה) פֵּירוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח הקונה לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ את המוכר בַּשַּׁבָּת, ואמר לו המוכר שעישר אותם — יֹאכַל עַל פִּיו, כיוון שאסור להפריש מעשרות בשבת. ואף שכרגיל אין עם הארץ נאמן על כך, התירו לסמוך עליו מפני מצוות כבוד ועונג השבת.

חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת — לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

אבל משעה שחָשֵׁכָה ירד הלילה במוֹצָאֵי שַׁבָּת — לֹא יֹאכַל מן הפירות הללו עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

לֹא מְצָאוֹ, אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת: מְעוּשָּׂרִין הֵן — אוֹכֵל עַל פִּיו;

אם לֹא מְצָאוֹ בשבת, את זה שלקח ממנו את הפירות, ואָמַר לוֹ אדם אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, שפירות אלה מְעוּשָּׂרִין הֵן — אוֹכֵל עַל פִּיו.

חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת — לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

וגם במקרה זה, כאשר חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת — לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ — רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו.

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶל דְּמַאי, שאדם הפריש מן הדמאי שקנה, שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, שנפלה לתוך שאר התבואה, והיא אוסרת את הכול באכילה — רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: במקרה זה, שכרוך בהפסד גדול, אַף בַּחוֹל שׁוֹאֲלוֹ את המוכר אם עישר פירותיו לפני שמכרם לו, וְאם אמר לו שעישר — אוֹכְלוֹ את התערובת עַל פִּיו, שהרי לפי דבריו לא היה צורך כלל להפריש תרומת מעשר. והלכה כדברי רבי שמעון שזורי.

הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת —

הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, כלומר, המזמין את חברו, ואומר לו שאם לא יאכל אצלו — ייאסרו נכסיו עליו בנדר; וְהוּא, חברו, אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת —

אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: מְעוּשָּׂרִין הֵן.

אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה שהזמין אותו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ המזמין שמְעוּשָּׂרִין הֵן.

וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָיה — לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

אבל בְשַׁבָּת שְׁנִיָּה שהזמין אותו, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָיה (הנאה) אם לא יאכל אצלו, בכל אופן לֹא יֹאכַל משלו עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי, כלומר, אינו צריך להגדיר חלק מסוים מן הדמאי כמעשר עני, מפני שעמי הארץ היו מקפידים להפריש מעשר עני.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קוֹרֵא שֵׁם וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גם על מעשר עני היו חשודים. ולכן קוֹרֵא שֵׁם, מגדיר חלק מסוים מן התבואה כמעשר עני, וְאולם אֵין צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אותו מן התבואה ולתת אותו לעניים, מפני הספק, שמא תבואה זו כבר הייתה מעושרת. והלכה כדברי חכמים.

מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּלְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי — לֹא יִטְּלֵם בַּשַּׁבָּת.

מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם בערב שבת לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וכן לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל טבל וַדַּאי — לֹא יִטְּלֵם בַּשַּׁבָּת כדי לתת אותם לכהן או לעני, שכשם שאסרו חכמים להפריש תרומות ומעשרות בשבת — כך אסרו לתת אותם לכהן ולעני בשבת.

וְאִם הָיָה כֹּהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכוֹל אֶצְלוֹ — יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם.

וְאִם הָיָה כֹּהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים (רגילים) לֶאֱכוֹל אֶצְלוֹ — יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ, ייתן להם בשבת ממה שמיועד להם, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם שיש בזה תרומת מעשר או מעשר עני.

הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת: קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן, וּמִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר — אֵינוֹ נֶאֱמָן;

הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת: קַח לִי (קנה עבורי) פירות מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן, וכן אם אמר לו: קח לי מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר — אֵינוֹ נֶאֱמָן שעשה כן, אלא יש לחשוש שקנה מאדם שאינו נאמן שהרי הוא בעצמו חשוד על המעשרות.

מֵאִישׁ פְּלוֹנִי — הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

אבל אם אמר לו: קח מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, שהזכיר שם של אדם מסוים שהוא נאמן — הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לומר שלקח ממנו, שאין חוששים שישקר בדבר שאפשר לגלות ששיקר.

הָלַךְ לִיקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ: לֹא מְצָאתִיו, וְלָקַחְתִּי לָךְ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן — אֵינוֹ נֶאֱמָן.

ואם הָלַךְ אותו שליח לִיקַּח מִמֶּנּוּ, מן האדם המסוים ששלחו אליו, וְאָמַר לוֹ למשלח: לֹא מְצָאתִיו, אלא לָקַחְתִּי לָךְ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן — אֵינוֹ נֶאֱמָן אותו שליח.

הַנִּכְנָס לָעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר: מִי כָּאן נֶאֱמָן? מִי כָּאן מְעַשֵּׂר?

הַנִּכְנָס לָעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר: מִי כָּאן נֶאֱמָן על המעשרות, שאוכל לקנות ממנו תבואה? או: מִי כָּאן מְעַשֵּׂר?

אָמַר לוֹ אֶחָד: אֲנִי — אֵינוֹ נֶאֱמָן.

אָמַר לוֹ אֶחָד: אֲנִי נאמן — הרי זה אֵינוֹ נֶאֱמָן.

אָמַר לוֹ: אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן — הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

אבל אם אָמַר לוֹ אותו אדם: אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן — הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, שאין חוששים שישקר לטובתו של אחר.

הָלַךְ לִיקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ: מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן?

הָלַךְ האורח לִיקַּח מִמֶּנּוּ, מהאיש הזה שאמרו לו שהוא נאמן, ואָמַר לוֹ למוכר: מִי כָּאן מוֹכֵר יין יָשָׁן, שהוא משובח?

אָמַר לוֹ: מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

אָמַר לוֹ המוכר: מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נראים כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, שכל אחד עושה טובה לחברו, בכל זאת הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין, שאין חוששים שעשו קנוניה ביניהם.

הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, אָמַר אֶחָד: שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵירִי יָשָׁן; שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתוּקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתוּקָּן — אֵינָן נֶאֱמָנִין.

הַחַמָּרִים המוליכים יין למכור שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, ואָמַר אֶחָד מהחמרים הללו: שֶׁלִּי חָדָשׁ, שאינו משובח כל כך, וְשֶׁל חֲבֵירִי יָשָׁן, או: שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתוּקָּן, אינו מעושר, וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתוּקָּן — אֵינָן נֶאֱמָנִין, מפני שבמקרה זה, שהם עוברים יחד ממקום למקום יש להניח שמא הם גומלים זה את זה, שבעיר אחרת יאמר השני להפך, והם עושים כן כדי להעמיד פנים כדוברי אמת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין חוששים לכך, והרי אלו נֶאֱמָנִין. והלכה כדברי התנא הראשון.

הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, אָמַר אֶחָד: שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵירִי יָשָׁן; שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתוּקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתוּקָּן — אֵינָן נֶאֱמָנִין.

הַחַמָּרִים המוליכים יין למכור שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, ואָמַר אֶחָד מהחמרים הללו: שֶׁלִּי חָדָשׁ, שאינו משובח כל כך, וְשֶׁל חֲבֵירִי יָשָׁן, או: שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתוּקָּן, אינו מעושר, וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתוּקָּן — אֵינָן נֶאֱמָנִין, מפני שבמקרה זה, שהם עוברים יחד ממקום למקום יש להניח שמא הם גומלים זה את זה, שבעיר אחרת יאמר השני להפך, והם עושים כן כדי להעמיד פנים כדוברי אמת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין חוששים לכך, והרי אלו נֶאֱמָנִין. והלכה כדברי התנא הראשון.