חזור
דמאי
פרק אהַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי: הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין וְהָעוּזְרָדִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה, וְהַגּוּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה.
הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי: הַשִּׁיתִין, תאנים שאינן מבשילות, וְהָרִימִין, שיזף הבר, וְהָעוּזְרָדִין, וּבְנוֹת (=פירות) עץ השׁוּחַ, וּבְנוֹת עץ השִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה, תמרים שנשרו מן העץ, וְהַגּוּפְנִין, שֻׁמָּר, וְהַנִּצְפָּה, פירות הצלף.
וּבִיהוּדָה — הָאוֹג, וְהַחוֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר.
וּבארץ יְהוּדָה — פרי הָאוֹג, וְהַחוֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר (כוסברה).
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין מחובת הדמאי, חוּץ מִשיתין שֶּׁל דּוּפְרָה, מין תאנה שנותן יבול פעמיים בשנה.
כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה.
כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה, יישוב למרגלות הכרמל, שהרימין שלו משובחים וחשובים.
כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמּוּסְטָפוֹת.
כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמּוּסְטָפוֹת, המבוקעות, שהן משובחות וחשובות.
הַדְּמַאי — אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּיעוּר, וְנֶאֱכָל לָאוֹנֵן.
הַדְּמַאי, כלומר מעשר שני שהפרישו מן הדמאי — אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ, שאם בעליו פודים אותו אין צריכים להוסיף חמישית על ערכו, כדין מעשר שני. וְאֵין לוֹ בִּיעוּר, שאין צריך לבערו מן הבית בזמן ביעור המעשרות. וְנֶאֱכָל גם לָאוֹנֵן, אבֵל ביום פטירת קרובו רשאי לאכול ממנו, שלא כדין מעשר שני.
וְנִכְנָס לִירוּשָׁלִַם וְיוֹצֵא.
וְנִכְנָס לִירוּשָׁלִַם וְיוֹצֵא, שלא כדין פירות מעשר שני, שאם נכנסו לירושלים אסור להוציאם משם.
וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים.
וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים, אם יש לו מעט מעשר שני של דמאי שהתקלקל בדרך לירושלים — רשאי להניחו שיאבד.
וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ, וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.
וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ שיאכל אותו בירושלים, למרות שאינו מקפיד על הטהרה. ומכל מקום, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ, יפריש פירות משלו באותה כמות, ויאכל אותה בירושלים בטהרה.
וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, נְחשֶׁת עַל נְחשֶׁת, כֶּסֶף עַל נְחשֶׁת;
וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ אפילו כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, אם פדה פירות מעשר שני של דמאי במטבע כסף, רשאי לפדותו במטבע כסף אחר, שלא כדין מעשר שני ודאי. וכן רשאי לחלל מעות נְחשֶׁת של מעשר שני של דמאי עַל מעות נְחשֶׁת, או מטבע כֶּסֶף עַל מעות נְחשֶׁת.
וּנְחוֹשֶׁת עַל הַפֵּירוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזוֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּירוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וכן מחלל מעות נְחוֹשֶׁת של מעשר שני עַל הַפֵּירוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזוֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּירוֹת על מעות, ויעלה את המעות לירושלים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלֶה הַפֵּירוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלִַם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אינו רשאי לפדות את הפירות שחילל עליהם, אלא יַעֲלֶה את הַפֵּירוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלִַם. והלכה כדברי חכמים.
הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע וְלַבְּהֵמָה, קֶמַח לְעוֹרוֹת, שֶׁמֶן לַנֵּר, שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים — פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
הַלּוֹקֵחַ (הקונה) תבואה לְזֶרַע, כדי לזרוע אותה, ולא לשם אכילה; וְכן אם קנה תבואה לצורך מאכל בְּהֵמָה, או שקנה קֶמַח כדי לְעבד בו עוֹרוֹת, או שֶׁמֶן לַנֵּר, להדליק בו, או שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים — בכל אלה פָּטוּר מִן הַדְּמַאי, שחכמים תיקנו דמאי רק בדברים המיועדים למאכל או לסיכת אדם.
מִכְּזִיב וּלְהַלָּן– פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
מִכְּזִיב וּלְהַלָּן צפונה, התחום שאינו בתחום ארץ ישראל החייבת במעשרות — הקונה שם פירות מעם הארץ פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
חַלַּת עַם הָאָרֶץ, וְהַמְדוּמָּע, וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת– פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי.
חַלַּת עַם הָאָרֶץ, חלה שהופרשה מעיסה של עם הארץ וניתנה לכהן; וְהַמְדוּמָּע, חולין שנפלה לתוכם תרומה, שאם אין בחולין פי מאה מן התרומה נותנים את התערובת כולה לכהן; וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוכל שקנה בירושלים מעם הארץ בכסף של מעשר שני, וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת, החלקים הנאכלים לכהנים מקרבן מנחה שהביא עם הארץ — כל אלה פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי.
שֶׁמֶן עָרֵב — בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּיבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין.
שֶׁמֶן עָרֵב (מבוסם), שמיועד לסיכה — בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּיבִין אותו בדמאי, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. והלכה כדברי בית הלל.
הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ, וּמְבָרְכִים עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו,
הַדְּמַאי, אף על פי שלכתחילה אין לאוכלו עד שיתקן אותו בהפרשת מעשרות, מכל מקום דנים אותו כדבר המותר בעיקרו באכילה. ולכן מְעָרְבִין בּוֹ, עושים בו עירובי תחומין בשבת, וגם עירובי חצרות; וכן מִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ, עושים בו שיתוף מבואות בשבת; ואם אכל דמאי מְבָרְכִים עָלָיו ברכת המזון, וכן מְזַמְּנִין עָלָיו, מצרפים לזימון אדם שאכל דמאי. שכל אלו אין עושים בטבל ודאי.
וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם,
ועוד דברים שהותרו בדמאי ולא בטבל ודאי: מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ, את המעשר מן הדמאי אפילו כשהוא עָרוֹם, כיוון שאינו מברך על הפרשה זו, שהרי אינו מפריש אלא מחמת הספק.
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת;
וכן מפרישים אותו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת של ערב שבת.
הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
וכן אמרו: הָא (אבל) אִם הִקְדִּים להפריש מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לפני מעשר רִאשׁוֹן בדמאי — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו– חַיָּיב בַּדְּמַאי; וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר– פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי (האורג) סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, כדי להגן עליהן כשהן משתפשפות בחוטים — חַיָּיב בַּדְּמַאי, משום שהוא לצורך אדם. אבל שמן שֶׁהַסּוֹרֵק את הצמר נוֹתֵן בַּצֶּמֶר כדי לרכך את הצמר, ולהקל את הסריקה — הרי זה פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.