שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין, וְנָגְעוּ זֶה בָּזֶה, אֲפִילּוּ הֵם מִמִּין אֶחָד — פְּטוּרִים.

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין, שתי עיסות בנות קב כל אחת, שאין בהן שיעור חלה (שהוא קב ורבע), וְנָגְעוּ שני הקבין זֶה בָּזֶה, אֲפִילּוּ הֵם עשויים מִמִּין אֶחָד, כגון שתי עיסות מקמח חיטים — פְּטוּרִים שני הקבים מהפרשת חלה, שאינם מצטרפים, כיוון שמן הסתם אינן רוצות שיתערבו העיסות שלהן.

וּבִזְמַן שֶׁהֵם שֶׁל אִשָּׁה אַחַת; מִין בְּמִינוֹ — חַיָּיב, וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — פָּטוּר.

וּבִזְמַן שֶׁהֵם, שני הקבין, שֶׁל אִשָּׁה אַחַת, ונגעו זה בזה; אם היו אלה מִין בְּמִינוֹ, כגון עיסות של חיטים — הרי זה חַיָּיב בהפרשת חלה; וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, כגון קב עיסת חיטים וקב עיסת שעורים — פָּטוּר, למרות ששני מינים אלו חייבים בחלה.

אֵיזֶה הוּא מִין בְּמִינוֹ?

אֵיזֶה הוּא מִין בְּמִינוֹ לעניין זה?

הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, אֶלָּא עִם הַכּוּסְּמִין.

הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, עם כל שאר מיני הדגן ששנינו בראש המסכת שחייבים בחלה, אֶלָּא רק עִם הַכּוּסְּמִין, אבל לא עם שעורים, שיבולת שועל או שיפון.

הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, חוּץ מִן הַחִטִּים.

הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, חוּץ מִן הַחִטִּים.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁאָר הַמִּינִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁאָר הַמִּינִים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

שְׁנֵי קַבִּים, וְקַב אוֹרֶז אוֹ קַב תְּרוּמָה בָּאֶמְצַע — אֵינָן מִצְטָרְפִין.

היו לו שְׁנֵי קַבִּים, שתי עיסות מקב קמח חיטים כל אחת, וְקַב של עיסת אוֹרֶז שפטור ממצוות חלה, אוֹ קַב של עיסת חיטים של תְּרוּמָה שפטורה מן החלה, בָּאֶמְצַע, ונוגע בזה ובזה — אֵינָן מִצְטָרְפִין על ידו.

דָּבָר שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ בָּאֶמְצַע — מִצְטָרְפִין, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בַּחַלָּה.

אבל אם היה דָּבָר החייב בחלה, כגון עיסת חיטים, שֶׁכבר נִּטְּלָה חַלָּתוֹ ממנו מונח בָּאֶמְצַע — מִצְטָרְפִין על ידו לחייבם בחלה, מפני שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בַּחַלָּה מתחילה, וכיוון שהיה בו חיוב חלה הוא מצרף לעניין חיוב בחלה.

קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָּזֶה —

קַב חָדָשׁ, עיסה מן החיטים של שנה זו, וְקַב יָשָׁן, עיסה מן החיטים של השנה קודמת, שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָּזֶה —

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִטּוֹל מִן הָאֶמְצַע.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מצטרפות לחייב את שתיהן בהפרשת חלה, ויִטּוֹל חלה מִן הָאֶמְצַע, כדי שייטול מן החדש על החדש, ומן הישן על הישן.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִים להפריש מן האמצע, כדי שלא יבואו להפריש מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. אלא יביא עיסה אחרת מן החדש ויצרף אותה לחדש, וכן יעשה לעיסה מן הישן. והלכה כחכמים.

הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב —

הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב, שהוא פחות מן השיעור החייב בחלה, שהוא קב ורבע –

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַלָּה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַלָּה היא, שצריך לתת אותה לכהן, ואסורה לזרים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ חַלָּה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ חַלָּה. והלכה כחכמים.

שְׁנֵי קַבִּין שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

שְׁנֵי קַבִּין, שתי עיסות בנות קב כל אחת, שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

חָזַר וַעֲשָׂאוֹ עִיסָּה אַחַת —

וחָזַר וַעֲשָׂאוֹ עִיסָּה אַחַת שיש בה שיעור חייב בחלה —

רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין.

רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר מהפרשת חלה, כי לדעתו יצא ידי חובתו בהפרשה הראשונה. וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין להפריש חלה מהתערובת, שהרי לדעתם מה שהפריש לא היה חלה.

נִמְצָא חוּמְרוֹ קוּלּוֹ.

נִמְצָא חוּמְרוֹ קוּלּוֹ, במה שהחמיר ר' עקיבא, לומר שאם נטל חלה מן הקב הרי זו חלה, ואסורה לזרים — נמצא מקל על מי שמצרף שני קבים שניטלו חלותיהם, לפטור אותם מהפרשת חלה. והלכה כחכמים.

נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה מֵעִיסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ,לַעֲשׂוֹתָהּ בְּטָהֳרָה, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי, עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ.

נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי שיעור חַלָּה מֵעִיסָּה שלו שֶׁעדיין לֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, כדי לַעֲשׂוֹתָהּ בְּטָהֳרָה, על מנת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי, כלומר, בכל פעם שהוא קונה עיסה או פת מעם הארץ, ויש לו ספק אם הופרשה ממנה חלה, הוא רשאי לסמוך על החלה המונחת בביתו לצורך זה, עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ, ולא תהיה ראויה למאכל אדם.

שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִיטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף.

ומוסיפים: אף ששנינו לעיל (פ"א מ"ט) שאין נוטלים חלה מן הטהור על הטמא, ושאין נוטלים חלה אלא מן המוקף וסמוך לעיסה, אמרו חכמים שֶׁחַלַּת דְּמַאי, שמפרישים רק בגלל הספק, נִיטֶּלֶת גם מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְגם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף, כלומר, שלא מעיסה סמוכה לה.

יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לְגוֹיִם בְּסוּרְיָא–

יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לְגוֹיִם בְּסוּרְיָא, כלומר, קיבלו שדה מן הגוי על מנת לעבד אותו ולתת לו חלק מן היבול –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב פֵּירוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב את פֵּירוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, כדין אריסים בארץ ישראל, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר, שלדעתו אין לסוריא דין ארץ ישראל לעניין זה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַלָּה אֶחָת.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי חַלּוֹת מפרישים בְּסוּרְיָא, כדין חוצה לארץ (להלן משנה ח). וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מפרישים בסוריא חַלָּה אֶחָת, כבארץ ישראל.

אָחֲזוּ קוּלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקוּלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים.

ואומרים: בתחילה אָחֲזוּ קוּלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, נהגו להקל כמותו, שפטר את האריסים בסוריא ממעשרות ושביעית, כדין חוצה לארץ; ומצד שני אחזו קוּלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שמפרישים בסוריא רק חלה אחת, כארץ ישראל. לבסוף חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שדין סוריא כחוצה לארץ, בִּשְׁתֵּי דְרָכִים, להקל ולהחמיר; להקל — שאריסים אינם חייבים שם במעשרות ושביעית, ולהחמיר — שצריך להפריש שתי חלות. וכן הלכה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁלשׁ אֲרָצוֹת מחולקות בדיניהן לעניין חיוב חַלָּה.

מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב — חַלָּה אַחַת.

ארץ אחת — מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שבדרום וְעַד כְּזִיב (אכזיב) שבצפון, והוא האזור שהחזיקו בו העולים מבבל בתקופת הבית השני — הוא ארץ ישראל לכל דבר, ומפרישים שם חַלָּה אַחַת, בשיעור אחד מעשרים וארבעה מן העיסה, והיא ניתנת לכהן.

מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה — שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן.

ארץ שנייה — מִכְּזִיב שבצפון וְעַד הַנָּהָר, נהר הליטני שבלבנון, ומשם צפונה מזרחה עַד אֲמָנָה שמצפון לחרמון, הוא האזור שהחזיקו בו עולי מצרים מזמן יהושע בן נון, ולאחר שחרבה הארץ לא חזר והתקדש על ידי עולי בבל בקדושת הארץ, אבל חכמים תיקנו להפריש בו חלה כיוון שהיה בתחום ארץ ישראל. עם זאת, כיוון שאזור זה נחשב כחלק מחוצה לארץ, שהנמצא בה נחשב טמא, לכן מפרישים שם שְׁתֵּי חַלּוֹת מן העיסה; אַחַת לָאוּר (לאש), כלומר יש לשרוף אותה, כדין חלה שנטמאה, שהכהן אסור לאכול אותה; וְאַחַת תיקנו חכמים לתת לַכֹּהֵן, כדי שלא תישכח עיקר המצווה לתת חלה לכהן.

שֶׁל אוּר יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁיעוּר.

החלה שֶׁל אוּר, שהיא החלה העיקרית — יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר, אחד מארבעים ושמונה מן העיסה, כשיעור חלה שמפרישים מעיסה טמאה. וְשֶׁל כֹּהֵן — אֵין לָהּ שִׁיעוּר, כלומר, כלשהו.

מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים — שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן.

ארץ שלישית — מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים, כלומר, כל שמחוץ לתחום זה — הרי זה חוצה לארץ, שמדין תורה כלל לא היה חייב בחלה, אלא שחכמים תיקנו להפריש שם חלה, כדי שלא תשתכח תורת הפרשת חלה מישראל. גם שם מפרישים שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן.

שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁיעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר.

ואולם שם נוהגים להפך, החלה שֶׁל אוּר — אֵין לָהּ שִׁיעוּר, שרשאי להפריש כלשהו, וְשֶׁל כֹּהֵן - יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר.

וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ.

ולכן, כהן שהוא טְבוּל יוֹם, שטבל באותו יום מטומאתו, אוֹכְלָהּ, ואינו צריך להמתין עד הערב כדי להשלים את טהרתו, כדין האוכל חלה בארץ ישראל.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הכהן אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה כלל לצורך אכילת חלה זו.

וַאֲסוּרָה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת לַנִּדָּה וְלַיּוֹלְדוֹת.

ומכל מקום אֲסוּרָה חלה זו באכילה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת לַנִּדָּה וְלַיּוֹלְדוֹת, שטומאתם חמורה במיוחד.

וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן,

ועוד הקלו בחלה זו, שהיא נֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן, ואין חוששים שמא יאכל ממנה,

וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן.

וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן, וגם לכהן עם הארץ, שאינו מקפיד על הטהרה. שלא כדין חלת ארץ ישראל, שאסור לאכול עם הזר על השולחן ואסור לתת לכהן עם הארץ.

וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן:

וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן:

הַחֲרָמִים,

הַחֲרָמִים, מה שאדם מקדיש מנכסיו לה' בלשון חרם;

וְהַבְּכוֹרוֹת,

וְהַבְּכוֹרוֹת, בכור בהמה טהורה;

וּפִדְיוֹן הַבֵּן,

פִדְיוֹן הַבֵּן הבכור, שצריך לפדותו בחמישה שקלים,

וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר,

וכן פִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, בכור של חמור, שפודים אותו בשה;

וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּיבָה,

וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּיבָה, שנותנים מכל בהמת חולין ששוחטים;

וְרֵאשִׁית הַגֵּז,

וְרֵאשִׁית הַגֵּז, הצמר שנותנים כשגוזזים את הכבשים;

וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה,

וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, שמן של תרומה שנטמא, שמיועד לשרפה;

וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ,

וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, חלקי קרבנות שמיועדים לכהנים. מפני שכל הכהנים נזהרים בטהרת הקדשים;

וְהַבִּכּוּרִים.

וְהַבִּכּוּרִים, שאדם מביא למקדש ונותנם לכהנים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים לתת לכל כהן, שכיוון שאינם קרבים על המזבח לא כל הכהנים נזהרים בטהרתם.

כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה — רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, מין קטניות המשמשות בעיקר למאכל בהמה, ומעיקר הדין פטורים מתרומה, אבל חכמים חייבום בתרומה משום ששימשו בשעת הדחק למאכל אדם — רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר לתת אותם לכהן שאינו מקפיד על טהרה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

נִיתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ.

ומספרים: נִיתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר שבחוצה לארץ, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, שאין מביאים לארץ חלת חוצה לארץ.

אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם.

אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא של מצרים הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם.

אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִּכּוּרֵיהֶם קוֹדֶם עֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה".

אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים שבארץ ישראל הֵבִיאוּ בִּכּוּרֵיהֶם למקדש קוֹדֶם עֲצֶרֶת (חג השבועות) וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (שמות כג,טז). הרי שזמן הביכורים הוא החג הקציר, חג השבועות.

בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְּכוֹרוֹת מִבָּבֶל, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ.

בֶּן אַנְטִינוֹס הכהן הֶעֱלָה בְּכוֹרוֹת בהמה טהורה מִבָּבֶל, כדי להקריבם במקדש, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, שאין מביאים בכורות מחוצה לארץ.

יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִּכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ.

יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא לבית המקדש בִּכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, מפני שמביאים ביכורים רק פירות, ולא משקים.

אַף הוּא הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח קָטָן בִּירוּשָׁלַיִם, וְהֶחֱזִירוּהוּ, שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה.

אַף הוּא, יוסף הכהן, הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח קָטָן בִּירוּשָׁלַיִם, כלומר, פסח שני בארבעה עשר באייר, שעושה מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא יכול היה לעשות את הפסח בזמנו, וְהֶחֱזִירוּהוּ, ומדוע? כדי שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה להביא את הבנים הקטנים, שאינם חייבים באכילת הפסח, לירושלים. שאין חובה לעשות כן אלא רק בשלושת הרגלים, שנאמר: "שלש פעמים בשנה ייראה כל זכורך" (שמות כג,יז).

אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִּכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא, וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַקּוֹנֶה בְּסוּרְיָא — כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָור שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם.

אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִּכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא שבסוריא וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, למרות שמביאים ביכורים רק מארץ ישראל. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַקּוֹנֶה קרקע בְּסוּרְיָא נחשב כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָור שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שהיא נחשבת כארץ ישראל.