Challah 3

חזור

חלה

פרק ג

אוֹכְלִין עֲרַאי מִן הָעִיסָּה, עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל בַּחִטִּים וְתִטַּמְטֵם בַּשְּׂעוֹרִים.

אוֹכְלִין עֲרַאי, אכילה ארעית ומועטת, מִן הָעִיסָּה, עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל, כלומר, עד שתיגמר מלאכת הלישה של הבצק בעיסה מקמח חִטִּים, וְעד שתִטַּמְטֵם, שייעשה ממנה מעין גוש, אם מדובר בעיסה מקמח שְּׂעוֹרִים.

גִּלְגְּלָה בַּחִטִּים וְטִמְטְמָה בַּשְּׂעוֹרִים — הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה חַיָּיב מִיתָה.

לאחר שגִּלְגְּלָה האישה בַּחִטִּים וְטִמְטְמָה בַּשְּׂעוֹרִים התחייבה העיסה בחלה, והָאוֹכֵל מִמֶּנָּה ללא הפרשת חלה חַיָּיב מִיתָה בידי שמים, כדין האוכל טבל.

כֵּיוָן שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת אֶת הַמַּיִם — מַגְבַּהַת חַלָּתָהּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם חֲמִשָּׁה רִבְעֵי קֶמַח.

כֵּיוָן (משעה) שֶׁהִיא האישה נוֹתֶנֶת אֶת הַמַּיִם לקמח שבקערה, ומתחילה ללוש — מַגְבַּהַת (מרימה) חַלָּתָהּ מן החלק המעורב במים, ופוטרת את כל מה שבקערה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם חֲמִשָּׁה רִבְעֵי הקב קֶמַח, שלא נתערב במים. שכיוון שיש בקמח כמות המחייבת בחלה לעצמו (ראו לעיל פ"ב מ"ו) — אינו נחשב חלק מן העיסה.

נִדְמְעָה עִיסָּתָהּ, עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה — פְּטוּרָה, שֶׁהַמְּדוּמָּע פָּטוּר;

נִדְמְעָה עִיסָּתָהּ של האישה, שהתערב בה קמח של תרומה, אם היה זה עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה את העיסה — פְּטוּרָה העיסה מהפרשת חלה, מפני שֶׁהַמְּדוּמָּע פָּטוּר מחלה (לעיל פ"א מ"ד), וכיוון שבשעת החיוב הייתה פטורה אינה מתחייבת יותר במצווה.

וּמִשֶּׁגִּילְגְּלָה — חַיֶּיבֶת.

ואם מִשֶּׁגִּילְגְּלָה התערבה בה תרומה — חַיֶּיבֶת, שהרי בשעת החיוב כבר חל עליה חיוב חלה, ואין התרומה שהתערבה בה מפקיעה אותו.

נוֹלַד לָהּ סְפֵק טוּמְאָה, עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטוּמְאָה,

אם נוֹלַד לָהּ סְפֵק טוּמְאָה, לעיסה, כגון שספק אם נגע בה שרץ טמא; הרי אם אירע הדבר עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה העיסה בְּטוּמְאָה, בידיים טמאות, ואין לחשוש לכך שהחלה שיפריש ממנה תיטמא, כיוון שעדיין לא התחייבה בחלה.

וּמִשֶּׁגִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטָהֳרָה.

ואם נולד בעיסה ספק טומאה מִשֶּׁגִּלְגְּלָה, וכבר חל עליה חיוב חלה — תֵּעָשֶׂה בְּטָהֳרָה, שצריך לשמור שלא תיטמא החלה שיפריש ממנה.

הִקְדִּישָׁה עִיסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִּילְגְּלָה, וּפְדָאַתָּה — חַיֶּיבֶת;

הִקְדִּישָׁה אישה את עִיסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִּילְגְּלָה, וּפְדָאַתָּה, ופדתה אותה מן ההקדש לפני שגלגלה — הרי היא חַיֶּיבֶת בחלה, למרות שעיסת הקדש פטורה מן החלה; שהרי בשעת החיוב הייתה העיסה שלה.

מִשֶּׁגִּילְגְּלָה, וּפְדָאַתָּה — חַיֶּיבֶת.

וכן אם הקדישה את עיסתה מִשֶּׁגִּילְגְּלָה את העיסה, וּפְדָאַתָּה — גם כן חַיֶּיבֶת. כיוון שבשעת הגלגול הייתה העיסה ברשותה.

הִקְדִּישַׁתָּה עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה, וְגִלְגְּלָהּ הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאַתָּה — פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה.

אבל אם הִקְדִּישַׁתָּה את העיסה שלה עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה, וְגִלְגְּלָהּ הַגִּזְבָּר של ההקדש, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאַתָּה אישה — הרי עיסה זו פְּטוּרָה מן החלה. ומדוע? מפני שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ, בשעת הגלגול, הָיְתָה פְּטוּרָה, שעיסת ההקדש פטורה מן החלה.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּירוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן — חַיָּיבִין;

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּירוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת חיוב הַמַּעַשְׂרוֹת, שעדיין לא נקרא עליהם שם פרי החייב במעשרות, כמבואר במסכת מעשרות (פ"א מ"ב), וגם פְדָאָן מיד ההקדש לפני שבאו לעונת המעשרות, ובאו לעונת המעשרות ברשותו לאחר שפדאם — הרי הם חַיָּיבִין בהפרשת תרומה ומעשרות.

וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן — חַיָּיבִין.

וכן אם הקדישם מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן — גם אז חַיָּיבִין, שהרי בשעה שבאו לעונת המעשרות היו ברשותו.

הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ, וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן — פְּטוּרִין, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְּטוּרִין.

אבל אם הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ, וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, נגמרה מלאכתם ברשות ההקדש, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן הבעלים — פְּטוּרִין ממעשר, מפני שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן, בשעה שחל חיוב המעשרות על הפירות, הָיוּ פְּטוּרִין, שההקדש פטור ממעשרות.

נָכְרִי שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לוֹ עִיסָּה — פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.

נָכְרִי שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל קמח לַעֲשׂוֹת לוֹ עִיסָּה — פְּטוּרָה עיסה זו מִן הַחַלָּה, שהרי היא עיסת נכרי, והגוי פטור מן המצוות.

נְתָנָהּ לוֹ מַתָּנָה; עַד שֶׁלֹּא גִּלְגֵּל — חַיָּיב, וּמִשֶּׁגִּילְגֵּל — פָּטוּר.

נְתָנָהּ לוֹ הגוי את העיסה במַתָּנָה, אם עַד שֶׁלֹּא גִּלְגֵּל את העיסה נתנה לו — חַיָּיב הישראל בהפרשת חלה, שהרי בשעת החיוב הייתה העיסה שלו, ואם מִשֶּׁגִּילְגֵּל נתנה לו — פָּטוּר.

הָעוֹשֶׂה עִיסָּה עִם הַנָּכְרִי, אִם אֵין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּשִׁיעוּר חַלָּה — פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.

הָעוֹשֶׂה עִיסָּה עִם הַנָּכְרִי בשותפות, אִם אֵין בְּחלקו שֶׁל היִשְׂרָאֵל קמח כְּשִׁיעוּר חַלָּה — פְּטוּרָה עיסתו מִן הַחַלָּה, למרות שבעיסה כולה יש שיעור חלה.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ עִיסָּה,

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ עִיסָּה,

נַעֲשֵׂת עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר — פָּטוּר, וּמִשֶּׁנִּתְגַיֵּיר — חַיָּיב.

אם נַעֲשֵׂת, התגלגלה העיסה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר — הרי זה פָּטוּר להפריש ממנה חלה לאחר שהתגייר, שהרי בשעת החיוב הייתה פטורה; ואם מִשֶּׁנִּתְגַיֵּיר התגלגלה העיסה — חַיָּיב.

וְאִם סָפֵק — חַיָּיב, וְאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ.

וְאִם סָפֵק מתי התגלגלה העיסה, לפני שהתגייר או לאחר מכן — חַיָּיב בחלה. וְאולם, כיוון שאין זה אלא מחמת הספק אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ, כלומר, זר שאכל ממנה בשוגג, וצריך לשלם לכהן את תמורתה — אינו מוסיף עליה חומש.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַקְּרִימָה בַּתַּנּוּר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: השלב הקובע בעניין זה אינו גלגול העיסה, אלא הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַקְּרִימָה בַּתַּנּוּר, שאם התגייר הגר לפני שנוצר קרום על פניה של הפת בתנור — הרי הוא חייב בחלה, ואם לא — פטור. ואין הלכה כרבי עקיבא.

הָעוֹשֶׂה עִיסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאוֹרֶז,

הָעוֹשֶׂה עִיסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאוֹרֶז ביחד,

אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וְיוֹצֵא בָּהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח;

אִם יֶשׁ בָּהּ בעיסה זו טַעַם דָּגָן — דינה כפת חיטים, ולכן היא חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וְיוֹצֵא בָּהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, במצה העשויה מעיסה כזו.

וְאִם אֵין בָּהּ טַעַם דָּגָן — אֵינָהּ חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר מֵעִיסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִיסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ,

הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר, בצק שהחמיץ, מֵעִיסָּה חייבת בחלה שֶׁעדיין לֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, וְנוֹתֵן את השאור הזה לְתוֹךְ עִיסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ, כדי להחמיץ אותה, והכול אסור באכילה בגלל השאור;

אִם יֶשׁ לוֹ פַּרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר — מוֹצִיא לְפִי חֶשְׁבּוֹן;

אִם יֶשׁ לוֹ פַּרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר, כלומר, עיסה אחרת שחייבת בחלה, שיכול להפריש ממנה עבור השאור — מוֹצִיא מן העיסה האחרת חלה לְפִי חֶשְׁבּוֹן, בשיעור אחד מעשרים וארבעה מן השאור;

וְאִם לָאו — מוֹצִיא חַלָּה אַחַת עַל הַכֹּל.

וְאִם לָאו, אם אין לו עיסה אחרת להפריש ממנה על השאור שבתערובת — מוֹצִיא חַלָּה אַחַת מן התערובת עַל הַכֹּל, בשיעור אחד מעשרים וארבעה על העיסה כולה, שכולה אסורה משום טבל.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, זֵיתֵי מָסִיק שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם זֵיתֵי נִיקּוּף, עִנְבֵי בָצִיר עִם עִנְבֵי עוֹלֵלוֹת;

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, זֵיתֵי מָסִיק, זיתים שבעל הבית ליקט, שחייבים בתרומות ומעשרות, שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם זֵיתֵי נִיקּוּף, זיתים שנשארו לאחר המסיק, שצריך להשאיר לעניים, והם פטורים מתרומות ומעשרות; וכן עִנְבֵי בָצִיר רגילים שהתערבו עִם עִנְבֵי עוֹלֵלוֹת, אשכולות קטנים שנשארו לאחר הבציר, השייכים לעניים;

אִם יֶשׁ לוֹ פַּרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר — מוֹצִיא לְפִי חֶשְׁבּוֹן;

אִם יֶשׁ לוֹ פַּרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר, אם יש לו זיתי מסיק או ענבי בציר, שיכול להפריש מהם תרומות ומעשרות עבור הזיתים שבתערובת — מוֹצִיא מהם לְפִי חֶשְׁבּוֹן, לפי כמות זיתי המסיק, או ענבי הבציר שבתערובת.

וְאִם לָאו — מוֹצִיא תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּל, וְהַשְּׁאָר מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי — לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

וְאִם לָאו, אם אין לו זיתים או ענבים אחרים — מוֹצִיא תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּל התערובת, ונותן לכהן; וְאת הַשְּׁאָר מַעֲשֵׂר, כלומר, את שאר המעשר הראשון, חוץ מתרומת המעשר, ואת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי — מוציא לְפִי חֶשְׁבּוֹן זיתי המסיק וענבי הבציר שבתערובת בלבד.

הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר מֵעִיסַּת חִטִּים וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִיסַּת אוֹרֶז,

הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר, בצק שהחמיץ, מֵעִיסַּת חִטִּים שחייבת בחלה, ועדיין לא הורמה חלתה, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִיסַּת אוֹרֶז, שפטורה מן החלה;

אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וְאִם לָאו — פְּטוּרָה.

אִם יֶשׁ בָּהּ בתערובת טַעַם דָּגָן — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וְאִם לָאו — פְּטוּרָה.

אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ הַטֶּבֶל אוֹסֵר כָּל שֶׁהוּא? מִין בְּמִינוֹ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

אִם כֵּן, לָמָּה, לאיזה עניין אָמְרוּ חכמים (לעיל משנה ח): הַטֶּבֶל אוֹסֵר כָּל שֶׁהוּא? שאם נתן שאור מעיסה שהיא טבל, ונתן לתוך עיסה שניטלה חלתה, שצריך להפריש חלה על העיסה כולה? הרי זה כשנתערב מִין בְּמִינוֹ, עיסת חיטים בעיסת חיטים; אבל אם נתערב שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, כגון חיטים באורז — אינו אוסר אלא בְּנוֹתֵן טַעַם, רק אם נתן האיסור טעם בהיתר.