פֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ — חַיָּיבִים בַּחַלָּה.

פֵּירוֹת, מיני תבואה שגדלו בחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, ועשו מהם עיסה בארץ — חַיָּיבִים בַּחַלָּה.

יָצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר.

אם יָצְאוּ מיני תבואה מִכָּאן מארץ ישראל לְשָׁם לחוץ לארץ, ושם עשו מהם עיסה — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב בחלה, וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר.

עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בַּסְּפִינָה לָאָרֶץ — חַיֶּיבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.

עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בַּסְּפִינָה לָאָרֶץ, לתחומי ארץ ישראל, וגדלו בה מיני תבואה וירק — חַיֶּיבֶת הספינה, מה שגדל בה בתחומי הארץ, בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, שאם הייתה זו שנת שמיטה חלים עליהם דיני השביעית.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי אמרו שחייבת? דווקא בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גּוֹשֶׁשֶׁת, נוגעת בקרקעית הים, שאז נחשב מה שגדל בה כגדל באדמת ארץ ישראל.

עִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּמֵי פֵירוֹת — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת.

עִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּמֵי פֵירוֹת, ולא במים, כדרך שאופים לחם — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה. וְאולם בשונה מעיסה שנילושה במים, עיסה כזאת נֶאֱכֶלֶת (מותרת באכילה) בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת (טמאות), כלומר, ללא נטילת ידיים.

הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרוּמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ, אֲבָל לֹא הָאִישׁ.

הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה (מפרישה) את חַלָּתָהּ עֲרוּמָּה ומברכת על כך, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ, שהיא יכולה לשבת כך שערוותה אינה נראית, אֲבָל לֹא הָאִישׁ, כיוון שאינו יכול לכסות את ערוותו גם כשהוא יושב.

מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִיסָּתוֹ בְּטָהֳרָה — יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין, וְאַל יַעֲשֶׂנָּה בְּטוּמְאָה.

מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִיסָּתוֹ בְּטָהֳרָה, כגון שהוא טמא ואין בסביבתו מקווה — יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין, יעשה עיסות בנות קב כל אחת, שאין בכל אחת מהן שיעור חייב בחלה (שהוא קב ורבע), וְאַל יַעֲשֶׂנָּה בְּטוּמְאָה, שהרי בכך נמצא שהוא מפריש חלה בטומאה, ואסור לגרום טומאה לחלה.

וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יַעֲשֶׂנָּה בְּטוּמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּים;

וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוטב שיַעֲשֶׂנָּה בְּטוּמְאָה ויפריש ממנה חלה, וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּים;

שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא לַטְּהוֹרָה — כָּךְ הוּא קוֹרֵא לַטְּמֵאָה, לָזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַּשֵּׁם וְלָזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַּשֵּׁם;

שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא לַחלה טְּהוֹרָה — כָּךְ הוּא קוֹרֵא לַטְּמֵאָה, לָזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַּשֵּׁם ה', וְלָזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַּשֵּׁם ה', שגם בטמאה הוא מקיים מצווה, להפריש תרומה לשם השם.

אֲבָל קַבַּיִים — אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם.

אֲבָל כשהוא עושה את עיסתו קַבַּיִים, קב ועוד קב — אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם, אין הוא מקיים כלל מצוות חלה.

הָעוֹשֶׂה עִיסָּתוֹ קַבִּים, וְנָגְעוּ זֶה בָּזֶה — פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה עַד שֶׁיִּשּׁוֹכוּ.

הָעוֹשֶׂה עִיסָּתוֹ קַבִּים, עיסות בנות קב, שאין בהן שיעור חיוב חלה, וְנָגְעוּ הקבים הללו זֶה בָּזֶה — פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה עַד שֶׁיִּשּׁוֹכוּ, שיידבקו זה בזה, עד שאם ייטול אחת מן העיסות תינטל עמה חתיכה מן העיסה השנייה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל — הַסַּל מְצָרְפָן לַחַלָּה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אין צורך שיידבקו העיסות זו בזו כדי לצרפן. אלא אַף הָרוֹדֶה מן התנור כיכרות קטנות ואין בכל אחת מהן שיעור חלה, וְנוֹתֵן אותן לַסַּל — הַסַּל מְצָרְפָן לַחַלָּה, אם יש בכולן יחד שיעור חלה.

הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח — אֵינָהּ חַלָּה, וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן.

הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח, לפני שלש אותו במים ועשה ממנו עיסה — אֵינָהּ חַלָּה, מפני שחיוב החלה חל רק על עיסה; וְאם נתנה לכהן — הרי היא גָזֵל בְּיַד כֹּהֵן אם איננו מחזירה, שהרי ניתנה לו בטעות.

הָעִיסָּה עַצְמָהּ — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה.

ומכיוון שמה שהפריש מן הקמח אינו חלה, הרי הָעִיסָּה עַצְמָהּ, שהפריש ממנה את הקמח — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה.

וְהַקֶּמַח, אִם יֶשׁ בּוֹ כַּשִּׁעוּר — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה.

וְאותו הַקֶּמַח שהופרש בטעות בתור חלה, אִם יֶשׁ בּוֹ כַּשִּׁעוּר המחייב חלה, ועשה ממנו עיסה — חַיֶּיבֶת אותה עיסה בַּחַלָּה, וייתן את החלה לכהן.

וַאֲסוּרָה לַזָּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

ומכל מקום, אֲסוּרָה אותה עיסה כולה לַזָּרִים, כיוון שקרא על הקמח שם חלה מתחילה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה וּקְפָשָׁהּ זָקֵן זָר.

אָמְרוּ לוֹ לר' יהושע: מַעֲשֶׂה היה שעשו עיסה מחלת קמח, וּקְפָשָׁהּ, חטף אותה זָקֵן (חכם) זָר, שאינו כהן ואכל אותה, כדי להראות לכול שחלת קמח אינה נחשבת חלה, והיא גזל ביד כהן.

אָמַר לָהֶם: אַף הוּא קִלְקֵל לְעַצְמוֹ וְתִיקֵּן לַאֲחֵרִים.

אָמַר לָהֶם ר' יהושע: אַף הוּא, אותו חכם, קִלְקֵל לְעַצְמוֹ, שאכל איסור, וְתִיקֵּן לַאֲחֵרִים, שבכך לימד אותם שחלת קמח אינה חלה כלל, וצריך לתקן את העיסה מדין תורה.

חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח חַיָּיבִים בַּחַלָּה.

חֲמֵשֶׁת רְבָעִים של קב, כלומר קב ורבע (כ-2.5 ליטר) קֶמַח שעשה מהם עיסה — חַיָּיבִים בַּחַלָּה.

הֵם וּשְׂאוֹרָן וְסוּבָּן וּמוּרְסָנָן חֲמֵשֶׁת רְבָעִים — חַיָּיבִין.

ומפרטים: חמישה רבעים אלו אינם כוללים רק את הקמח המנופה, אלא הֵם וגם שְׂאוֹרָן, השאור שנותנים לעיסה כדי להחמיץ אותה, וְסוּבָּן, הסובין (חלקי קליפות גרעיני החיטה) וּמוּרְסָנָן חלקי קליפה גסה יותר, אם הם מעורבים בקמח, ויש בכול יחד חֲמֵשֶׁת רְבָעִים — חַיָּיבִין.

נִיטַּל מוּרְסָנָן מִתּוֹכָן וְחָזַר לְתוֹכָן — הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

אם נִיטַּל מוּרְסָנָן מִתּוֹכָן שניפו את הקמח מן המורסן, ועכשיו אין בו שיעור חלה, וְאחר כך חָזַר המורסן לְתוֹכָן — הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מן החלה, למרות שהוא משלים לשיעור, שאינו נחשב חלק מן העיסה.

שִׁעוּר הַחַלָּה — אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.

שִׁעוּר הַחַלָּה הוא אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מן העיסה.

הָעוֹשֶׂה עִיסָּה לְעַצְמוֹ, וְהָעוֹשֶׂה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ — אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.

ומוסיפים: הָעוֹשֶׂה עִיסָּה לְעַצְמוֹ לצורך אכילתו, או הָעוֹשֶׂה אפילו לְמִשְׁתֵּה (חתונת) בְנוֹ, אף על פי שהוא עושה הרבה — נוטל אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.

נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק — אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה.

אבל נַחְתּוֹם (אופה) שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עיסות כדי לאפות ולִמְכּוֹר פת בַּשּׁוּק, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה כדי לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, אינם צריכים ליטול שיעור זה, אלא רק אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה מן העיסה.

נִטְמֵאת עִיסָּתָהּ שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה — אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה.

נִטְמֵאת עִיסָּתָהּ של אישה, העושה עיסה לצורך ביתה, אם הייתה שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה בטומאה זו — נוטלת רק אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, כיוון שממילא החלה אינה נאכלת על ידי הכהן, אלא נשרפת.

נִטְמֵאת מְזִידָה — אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר.

אבל אם העיסה נִטְמֵאת מְזִידָה, שטימאה את העיסה במזיד — נוטלת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, והטעם הוא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר (נהנה, מרוויח) בגלל חטאו, ויבואו אנשים לטמא את עיסתם בכוונה, כדי להפריש פחות חלה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. כֵּיצַד?

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִטֶּלֶת החלה מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. כֵּיצַד?

עִיסָּה טְהוֹרָה וְעִיסָּה טְמֵאָה — נוֹטֵל כְּדֵי חַלָּה מֵעִיסָּה שֶׁלֹּא הוּרָם חַלָּתָהּ,

הייתה לו עִיסָּה טְהוֹרָה וְעִיסָּה טְמֵאָה, וצריך להפריש חלה על שתיהן — נוֹטֵל כְּדֵי שיעור חַלָּה על שתי העיסות מֵעִיסָּה הטהורה שֶׁלֹּא הוּרָם חַלָּתָהּ,

וְנוֹתֵן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל מִן הַמּוּקָּף.

וְקודם לכן נוֹתֵן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה עיסה בָּאֶמְצַע, בין שתי העיסות, כדי לחבר ביניהן, כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל חלה מִן הַמּוּקָּף, מן הסמוך זה לזה. אבל אינו נותן כביצה או יותר באמצע, כדי שלא תיטמא העיסה הטהורה מחמת העיסה שבאמצע, שאין אוכל מטמא אוכל אחר אלא אם יש בו כביצה.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִין ליטול חלה מן הטהור על הטמא בכל אופן.