חֲמִשָּׁה דְּבָרִים חַיָּיבִים בַּחַלָּה:

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים, מיני דגן, חַיָּיבִים בַּחַלָּה, להפריש חלה מן העיסה שעשה מן הקמח שלהם:

הַחִטִּים, וְהַשְּׂעוֹרִים, וְהַכּוּסְמִין, וְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן.

הַחִטִּים, וְהַשְּׂעוֹרִים, וְהַכּוּסְמִין, וְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן.

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, שאם עשה עיסה מתערובת שלהם — חייב בחלה.

וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח,

וַאֲסוּרִין כולם באיסור אכילת חָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, שאסור לאכול מן התבואה של השנה החדשה לפני היום השני של פסח (שישה עשר בניסן) שבו מקריבים את מנחת העומר, שנאמר: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג,יד),

וּמִלִּקְצוֹר מִלִּפְנֵי הָעוֹמֶר.

ואסורים מִלִּקְצוֹר כל אחד מאלו מִלִּפְנֵי קצירת הָעוֹמֶר שממנו מביאים את המנחה, בליל שישה עשר בניסן.

וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר — הָעוֹמֶר מַתִּירָן; וְאִם לָאו — אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבוֹא הָעוֹמֶר הַבָּא.

וְאִם הִשְׁרִישׁוּ, הוציאו שורשים באדמה, קוֹדֶם לקצירת העוֹמֶר– הָעוֹמֶר מַתִּירָן באכילה, וְאִם לָאו — אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבוֹא הָעוֹמֶר הַבָּא, בשנה הבאה.

הָאוֹכֵל מֵהֶם כַּזַּיִת מַצָּה בַּפֶּסַח — יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; כַּזַּיִת חָמֵץ — חַיָּיב בְּהִכָּרֵת.

הָאוֹכֵל מֵהֶם מהמינים הללו כַּזַּיִת מַצָּה בליל פֶּסַח — יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, ידי מצוות אכילת מצה, שנאמר: "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב,יח), ואם אכל מהם כַּזַּיִת חָמֵץ בחג הפסח — חַיָּיב בְּהִכָּרֵת, שנאמר: "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל" (שם יב,טו).

נִתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶם בְּכָל הַמִּינִים — הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח.

ואם נִתְעָרֵב חמץ של אֶחָד מֵהֶם בְּכָל הַמִּינִים, בכל מין אחר, כגון בתבשיל קטניות — הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח על איסור "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" (שמות יג,ז) להשהות חמץ ברשותו, שהוא חל גם על תערובת חמץ.

הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת, וּמִן הַתְּבוּאָה — אָסוּר בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַנּוֹדֵר, שאסר על עצמו בנדר לאכול מִן הַפַּת, וּמִן הַתְּבוּאָה, שאמר "פת אסורה עלי בנדר", או "תבואה אסורה עלי בנדר" — אָסוּר רק בָּהֶם, בחמישה מינים אלו, אבל מותר במינים אחרים. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גם הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן, ולא משאר מינים. והלכה כחכמים.

וְחַיָּיבִין בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת.

וְחַיָּיבִין חמישה מינים אלה בַּחַלָּה, אם עשה מהם עיסה, כפי שכבר שנינו במשנה א, וגם בַמַּעַשְׂרוֹת, תרומה ומעשרות, לאחר שאסף אותם מן השדה.

אֵלּוּ חַיָּיבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת:

אֵלּוּ דברים חַיָּיבִין בַּחַלָּה, אם עשה מהם פת, וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת שצריך להפריש מתבואת השדה:

הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, וְהַהֶפְקֵר, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ.

הַלֶּקֶט, שיבולים שנפלו בשעת הקציר, וְהַשִּׁכְחָה, עומרים שנשכחו בשדה, וְהַפֵּאָה, תבואה שצריך להניח לעניים בקצה השדה לקצור לעצמם, וְכן תבואה שנלקטה מן הַהֶפְקֵר. וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שניתן ללוי שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, שהורמה ממנו תרומת מעשר הניתנת לכוהנים, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, התבואה שקצרוה לצורך מנחת העומר ולא היה בה צורך, וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ בישולה לפני שנקצרה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ — פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ — פְּטוּרָה לא רק מן המעשרות, אלא גם מִן הַחַלָּה, אם עשו ממנה עיסה.

אֵלּוּ חַיָּיבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִים מִן הַחַלָּה:

אֵלּוּ חַיָּיבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִים מִן הַחַלָּה, גם אם עושה מהם פת:

הָאוֹרֶז, וְהַדּוֹחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשּׁוּמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיוֹת,

הָאוֹרֶז, וְהַדּוֹחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשּׁוּמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיוֹת, שאינם מיני דגן אלא מיני זרעים אחרים,

וּפָחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים בַּתְּבוּאָה.

וכן אם עשה עיסה שיש בה פָחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים של קב (כ-2.5 ליטר) קמח בַּתְּבוּאָה, בחמישה מיני הדגן החייבים בחלה — פטורים מן החלה.

הַסּוּפְגָּנִין, וְהַדּוּבְשָׁנִין, וְהָאֶסְקִרִיטִין, וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת, וְהַמְדוּמָּע — פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה.

הַסּוּפְגָּנִין, מאפה בעל מרקם ספוגי; וְהַדּוּבְשָׁנִין, מאפים עשויים מקמח שנילוש בדבש; וְהָאֶסְקִרִיטִין, מין מאפה שאופים על אסכרה (משטח שמתחתיו גחלים), וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת (=המחבת), העשויה במחבת, וְהַמְדוּמָּע, חולין שהתערבה בהם תרומה, ואין בחולין פי מאה מן התרומה כדי לבטלה — כל אלה פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה.

עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּּ סוּפְגָּנִין וְסוֹפָהּ סוּפְגָּנִין — פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.

עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּ הייתה עשויה סוּפְגָּנִין, בלילה רכה, וְסוֹפָהּ סוּפְגָּנִין, שטיגן אותה בשמן — הרי היא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.

תְּחִלָּתָהּ עִיסָּה וְסוֹפָהּ סוּפְגָּנִין, תְּחִלָּתָהּ סוּפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִיסָּה — חַיָּיבִין בַּחַלָּה.

אבל אם הייתה תְּחִלָּתָהּ עִיסָּה רגילה, וְסוֹפָהּ סוּפְגָּנִין, שטיגן אותה; או הייתה תְּחִלָּתָהּ סוּפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִיסָּה, שאפה אותה בתנור — חַיָּיבִין בַּחַלָּה.

וְכֵן הַקְּנוּבְקָאוֹת חַיָּיבוֹת.

וְכֵן הַקְּנוּבְקָאוֹת, עיסה שאופים כדי לעשות ממנה פירורים לצורך מאכל לתינוקות וכדומה — חַיָּיבוֹת בחלה.

הַמְּעִיסָּה — בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין.

הַמְּעִיסָּה, עיסה מקמח ששופכים קמח על גבי מים רותחים — בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מחלה, אם אופה ממנה לחם ודומה, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין. והלכה כבית הלל.

הַחֲלִיטָה — בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּיבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין.

הַחֲלִיטָה, ששופכים מים רותחים על גבי קמח — בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּיבִין בחלה, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. והלכה כבית הלל.

חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר;

חַלּוֹת תּוֹדָה, חלות שמביאים כחלק מקרבן התודה, או רְקִיקֵי נָזִיר, מיני מאפה שהנזיר מביא כחלק מקרבנות נזירותו,

עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ — פָּטוּר,

אם עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, לקרבן שלו — פָּטוּר מן החלה, מפני שנעשו לשם קרבן, שהוא פטור מן החלה,

לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק — חַיָּיב.

אבל אם עשה אותן כדי לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק לאנשים שצריכים מינים אלה לקרבנם — הרי זה חַיָּיב בחלה, כיוון שדעתו לאכלם בביתו אם לא ימצא להם קונים, ורק עיסה המיועדת בוודאות לקרבן פטורה מן החלה.

נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה שְׂאוֹר לְחַלֵּק — חַיָּיב בַּחַלָּה.

נַחְתּוֹם (אופה) שֶׁעָשָׂה שְׂאוֹר (עיסה מוחמצת) כדי לְחַלֵּק אותו לחלקים, שאין בכל אחד מהם שיעור החייב בחלה, ולמכרם לאנשים שישתמשו בהם בביתם — חַיָּיב להפריש ממנו חַלָּה, מפני שדעתו שאם לא יקנו ממנו יאפה את העיסה בעצמו.

נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאוֹר,

אבל נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ לְנַחְתּוֹם קמח כדי לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאוֹר, להחמיץ את העיסה ולתת לכל אחת לפי מה שהביאה לו,

אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁיעוּר — פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה.

אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁיעוּר החייב בחלה — פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, למרות שבעיסה כולה יש שיעור, מפני שהעיסה עומדת מתחילתה להתחלק בוודאות.

עִיסַּת הַכְּלָבִים,

עִיסַּת הַכְּלָבִים, עיסה שעושים הרועים לכלבים, שנעשית מקמח שמעורב בו מורסן (פסולת חיטה) ומשמשת בדוחק למאכל אדם,

בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְיוֹצֵא בָּהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, שהיא ראויה למאכל אדם — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ עירוב תחומין ועירוב חצרות בשבת, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, עושים בה שיתוף מבואות בשבת, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ ברכת "המוציא" וברכת המזון, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, מצרפים אדם שאכל ממנה לזימון, וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, שלמרות שיום טוב אסור במלאכה כמו בשבת, מותרת בו מלאכה לצורך אכילה; וְיוֹצֵא בָּהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, באכילת מצה.

אִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה — אֵינָהּ חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין מְעָרְבִין בָּהּ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

אבל אִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, שאינה ראויה למאכל אדם — אֵינָהּ חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין מְעָרְבִין בָּהּ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, שלא הותרה מלאכה לצורך מאכל בהמה, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מִטַּמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, בין שראויה עיסת הכלבים לאדם, ובין שאינה ראויה לאדם — מִטַּמְּאָה עיסה זו טוּמְאַת אוֹכָלִין. שכל אוכל שלא נפסל לאכילת כלב נחשב כאוכל לעניין טומאה.

הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה —

הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה יש להם דינים משותפים,

חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִיתָה וָחוֹמֶשׁ,

שזרים האוכלים מאחת מהן בזדון חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִיתָה בידי שמים; ואם אכלו ממנה בשוגג צריכים להוסיף חוֹמֶשׁ על שווי התרומה או החלה שמשלמים לכהן;

וַאֲסוּרִים לַזָּרִים,

וַאֲסוּרִים לַזָּרִים,

וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן,

וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, שיכול למכרם ולקנות בהם מה שירצה;

וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה,

וְעוֹלִין (מתבטלים) בְּאֶחָד וּמֵאָה, אם התערבו בחולין ויש בחולין פי מאה מן התרומה או החלה, הכול מותר באכילה לזרים;

וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם,

וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם, כלומר, נטילת ידיים לפני אכילתן, אפילו היה הכהן טהור;

וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ,

וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, שכהן טמא שטבל מטומאתו אינו רשאי לאכול מהם עד לאחר שקיעת השמש;

וְאֵין נִיטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא,

וְאֵין נִיטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, אין מפרישים חלה מעיסה טהורה על עיסה טמאה, ולא תרומה מתבואה טהורה על תבואה טמאה;

אֶלָּא מִן הַמּוּקָף, וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר.

ואין מפרישים חלה או תרומה אֶלָּא מִן הַמּוּקָף (הסמוך), מעיסה או מתבואה שהיא סמוכה לעיסה או לתבואה שהוא רוצה לתקן; וכן אין מפרישים חלה ולא תרומה אלא מִן הַדָּבָר הַגָּמוּר, חלה — מעיסה שנגמרה לישתה, ותרומה — מתבואה שנגמרה מלאכת האיסוף שלה בגורן.

הָאוֹמֵר: "כָּל גָּרְנִי תְּרוּמָה" וְ"כָל עִיסָּתִי חַלָּה" — לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּיר מִקְצָת.

הָאוֹמֵר: "כָּל גָּרְנִי (ערמת התבואה שלי) תְּרוּמָה" וְכן האומר: "כָּל עִיסָּתִי חַלָּה" — לֹא אָמַר כְּלוּם, שאין זו תרומה ולא חלה עַד שֶׁיְּשַׁיֵּיר מִקְצָת תבואה או עיסה שהיא חולין.