הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים, חַיָּיבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחוֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לַזָּרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם, וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ.

הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים, אם אכלו מהם זרים במזיד – חַיָּיבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה בידי שמים. ואם אכל מהם זר בשוגג – צריך לשלם לכהן תמורת מה שאכל בתוספת חוֹמֶשׁ (חמישית). והם אֲסוּרִים באכילה לַזָּרִים. וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, שהכהן יכול למכרם ולקנות בהם מה שירצה, כפי שיבואר להלן (פ״ג מי״א). וְעוֹלִין (מתבטלים) בְּאֶחָד וּמֵאָה, אם התערבו בחולין, אין די ברוב רגיל של חולין כדי להתיר את התערובת לזרים, אלא רק אם יש בחולין פי מאה מן התרומה או מן הביכורים. וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם, כלומר, נטילת ידיים לפני שנוגעים בהם; וְכן הם טעונים הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, שכהן שנטמא וטבל מטומאתו צריך להמתין עד הערב, ורק אז רשאי לאכול מהם.

הֲרֵי אֵלּוּ בִּתְרוּמָה וּבִכּוּרִים, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר.

הֲרֵי דינים אֵלּוּ שייכים בִּתְרוּמָה וּבִכּוּרִים, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר שני. שהוא מותר באכילה לזרים. ואינו רכוש בעליו לקנות בו מה שירצה, אלא מיועד לאכילה בלבד. ואם התערב בחולין – בטל בהם ברוב רגיל. ומותר לגעת בו בלי נטילת ידיים. ואדם שנטמא וטבל מותר מיד באכילת המעשר, ואינו צריך להמתין עד הערב.

יֵשׁ בַּמַּעֲשֵׂר וּבִכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה:

יֵשׁ בַּמַּעֲשֵׂר שני וּבִכּוּרִים דינים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה:

שֶׁהַמַּעֲשֵׂר וְהַבִּכּוּרִים טְעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם,

שֶׁהַמַּעֲשֵׂר וְהַבִּכּוּרִים טְעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם, שצריך להביא את המעשר לירושלים, ולאכול אותו שם; ואת הביכורים צריך להביא לבית המקדש, והכהנים אוכלים אותם בירושלים.

וּטְעוּנִים וִדּוּי,

וּטְעוּנִים שניהם וִדּוּי, קריאת פרשה מיוחדת בתורה; המעשר – כאשר אדם מבער את המעשר בפסח של השנה הרביעית והשביעית למחזור השמיטה (דברים כו,יג–טו), והביכורים – כאשר הוא מביא אותם לבית המקדש בכל שנה (שם ה–י).

וַאֲסוּרִין לָאוֹנֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

וַאֲסוּרִין באכילה לָאוֹנֵן, לאָבֵל ביום פטירת קרובו. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר ביכורים לאונן.

וְחַיָּיבִין בְּבִיעוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

וְחַיָּיבִין מעשר שני וביכורים בְּבִיעוּר מן העולם בפסח של השנה הרביעית והשביעית למחזור השמיטה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר את הביכורים מביעור, אלא נותנם לכהן.

וַאֲסוּרִין כָּל שֶׁהֵן מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלִַם.

וַאֲסוּרִין כָּל שֶׁהֵן מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלִַם, שאם נתערב אפילו משהו מפירות ביכורים או מעשר שני בפירות חולין, והיה זה בירושלים – דין התערובת כולה כדין ביכורים, שאסורים לזרים, או כדין מעשר שני, שמותר לאדם ואסור לבהמה;

וְגִדּוּלֵיהֶן אֲסוּרִים מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלִַם, אַף לַזָּרִים וְלַבְּהֵמָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

וְכן גִדּוּלֵיהֶן, אם זרע ביכורים או מעשר שני בירושלים וצמחו מהם גידולים – אֲסוּרִים מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלִַם, אַף לַזָּרִים וְלַבְּהֵמָה, כלומר, אסורים לזרים, אם היו אלו גידולי ביכורים, ואסורים לבהמה, אם היו אלה גידולי מעשר שני. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר את הגידולים באכילה אף לזרים ולבהמה בירושלים.

הֲרֵי אֵלּוּ בַּמַּעֲשֵׂר וּבַבִּכּוּרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה.

הֲרֵי דינים אֵלּוּ שייכים בַּמַּעֲשֵׂר וּבַבִּכּוּרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה. שהם ניתנים לכהנים לאכילה בכל מקום. ואין בהם מצוות וידוי. וכהן אונן מותר באכילת תרומה. ואין מבערים את התרומה בשנה הרביעית והשביעית, אלא נותנים אותה לכהן. וכיוון שהתרומה אינה טעונה הבאה לירושלים, ממילא אין דין מיוחד לתערובתה או לגידוליה בירושלים.

יֵשׁ בַּתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים:

יֵשׁ בַּתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שני מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים;

שֶׁהַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר אוֹסְרִין אֶת הַגּוֹרֶן,

שֶׁהַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר אוֹסְרִין אֶת הַגּוֹרֶן, שאסור לאכול מן התבואה לאחר שנגמרה מלאכתה בגורן, כל זמן שלא הפריש ממנה תרומה ומעשר.

וְיֵשׁ לָהֶם שִׁיעוּר,

וְיֵשׁ לָהֶם שִׁיעוּר מוגדר שצריך להפריש מן היבול; תרומה – אחד מחמישים, ומעשר שני – אחד מעשרה (לאחר הפרשת תרומה ומעשר ראשון).

וְנוֹהֲגִים בְּכָל הַפֵּירוֹת,

וְנוֹהֲגִים בְּכָל הַפֵּירוֹת, לא רק בשבעת המינים.

בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,

ונוהגת הפרשת תרומה ומעשר שני גםבִּפְנֵי הַבַּיִת, כשבית המקדש קיים, וְגם שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, לאחר החורבן.

וּבָאֲרִיסִין וּבֶחָכוֹרוֹת וּבַסִּקְרִיקוֹן וּבַגַּזְלָן.

ונוהגים בָּאֲרִיסִין, שמקבלים שדה כדי לעבדה ולתת לבעלים חלק מהיבול, וּבֶחָכוֹרוֹת, שמקבלים שדה כדי לעבד אותו תמורת סכום קצוב, וּבַסִּקְרִיקוֹן, אנשים שהפקיעו קרקע מבעליה באיומים, או בחסות השלטון, וּבַגַּזְלָן, שגזל קרקע. שכל אלה חייבים להפריש תרומה ומעשר מתבואתם, למרות שהקרקע אינה שלהם.

הֲרֵי אֵלּוּ בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים.

הֲרֵי דינים אֵלּוּ שייכים בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים. שמותר לאדם לאכול מפירות שדהו גם אם לא הפריש מהם את הביכורים. ואין להם שיעור מסוים. ואינם נוהגים בכל הפירות, אלא רק בשבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל. ואינם נוהגים במי שאינו בעל הקרקע, כגון אריס וגזלן.

וְיֵשׁ בַּבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר:

וְיֵשׁ בַּבִּכּוּרִים דינים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר:

שֶׁהַבִּכּוּרִים נִקְנִין בַּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע,

שֶׁהַבִּכּוּרִים נִקְנִין נעשים ביכורים גם בַּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, בעוד הפירות מחוברים לאילן (להלן פ״ג מ״א). אבל אין מפרישים תרומה ומעשר אלא מפירות שנתלשו, ואם קרא להם שם במחובר לקרקע לא עשה כלום.

וְעוֹשֶׂה אָדָם כָּל שָׂדֵהוּ בִּכּוּרִים,

וְעוֹשֶׂה אָדָם כָּל שָׂדֵהוּ בִּכּוּרִים אם רוצה, אבל אין אדם יכול לעשות כל שדהו תרומה או מעשר, אלא צריך לשייר חלק לעצמו.

וְחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָם,

וְחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָם, אם אבדו הביכורים לפני שהביאם להר הבית – צריך להביא אחרים תחתיהם (לעיל פ״א מ״ח). אבל אם הפריש תרומה ואבדה לפני שהגיעה ליד הכהן, או מעשר שני ואבד לפני שהגיע לירושלים – אינו צריך להביא אחרים תחתיהם.

וּטְעוּנִים קָרְבָּן, וְשִׁיר, וּתְנוּפָה, וְלִינָה.

וּטְעוּנִים הביכורים קָרְבָּן, כשהוא מביא ביכורים צריך להביא עמם קרבן שלמים; וטעונים שִׁיר, שהלוויים שרים מזמורי תהלים בזמן הבאת הביכורים (להלן פ״ג מ״ד); וּטעונים תְנוּפָה, שהכהן והבעלים מניפים את הביכורים לפני המזבח (שם מ״ה); וטעונים לִינָה, שכל מי שמביא קרבן למקדש צריך להישאר ללון בירושלים.

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שָׁוָה לַבִּכּוּרִים בִּשְׁתֵּי דְרָכִים, וְלַתְּרוּמָה בִּשְׁתֵּי דְרָכִים:

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שָׁוָה לַבִּכּוּרִים בִּשְׁתֵּי דְרָכִים שאין בתרומה, וְשווה לַתְּרוּמָה בִּשְׁתֵּי דְרָכִים שאין בביכורים:

נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף – כַּבִּכּוּרִים.

תרומת מעשרנִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, שמותר להפריש תרומת מעשר מפירות טהורים על פירות שנטמאו, וְכן שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף (הסמוך), שאין צורך להפריש מפירות הסמוכים זה לזה, כמו בִּכּוּרִים, שאדם מפריש ביכורים משדה אחד על כל שדותיו ופירותיו. אבל תרומה אינה ניטלת מן הטהור על הטמא, וניטלת רק מן הפירות המצויים ביחד.

וְאוֹסֶרֶת אֶת הַגּוֹרֶן, וְיֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר – כַּתְּרוּמָה.

וְאולם, בשונה מן הביכורים, תרומת המעשר אוֹסֶרֶת אֶת הַגּוֹרֶן, את ערמת התבואה, שאם לא הפריש אותה – הכול אסור; וְכן יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר מסוים מן התורה, מעשר מן המעשר, כמו התְּרוּמָה, שיש לה שיעור מוגדר.

אֶתְרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלשָׁה דְּרָכִים, וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד.

אֶתְרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן, נוהגים בו כבשאר האילנות, שמגדירים את פירותיו כשייכים לשנה זו או לשנה אחרת לפי זמן החנטה (תחילת היווצרות הפרי), בִּשְׁלשָׁה דְּרָכִים (דינים), וְשווה האתרוג לַיָּרָק, שמגדירים אותו כשייך לשנה שבו ליקטו אותו מן הקרקע, בְּדֶרֶךְ אֶחָד.

שָׁוֶה לָאִילָן – בָּעָרְלָה וּבָרְבָעִי, וּבַשְּׁבִיעִית.

ומפרטים: שָׁוֶה לָאִילָן בדין עָרְלָה, באיסור ליהנות מפירות האילן בשלוש שנים הראשונות (ויקרא יט,כג); שפרי שחנט בשנה השלישית אסור משום ערלה, למרות שהבשיל ונלקט רק בשנה הרביעית. וכן לעניין מצוות נטע רְבָעִי, המצווה להעלות את פירות השנה הרביעית לירושלים, ולאכלם שם (שם פסוק כד); שהיא חלה על הפירות שחנטו בשנה הרביעית למרות שנלקטו בשנה החמישית. וכן לעניין שְּׁבִיעִית, שנת השמיטה, שצריך להפקיר את פירותיה לכול; שרק פירות שחנטו בשנה השביעית הם הפקר, אבל אם חנטו בשנה השישית – דינם כפירות שישית, למרות שנלקטו בשנה השביעית.

וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד – שֶׁבִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

וְלַיָּרָק שווה האתרוג בְּדֶרֶךְ אֶחָד, והוא לעניין מעשרות, שֶׁבִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ – עִשּׂוּרוֹ, שחובת המעשרות חלה על פירות האתרוג לפי זמן לקיטתם, ולא לפי זמן החנטה שלהם. וכגון שאם חנטו בשנה השנייה למחזור השמיטה, וליקט אותם בשנה השלישית – דינם כפירות השנה השלישית שמפרישים מהם מעשר עני במקום מעשר שני. אלו דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שָׁוֶה לָאִילָן בְּכָל דָּבָר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: האתרוג שָׁוֶה לָאִילָן בְּכָל דָּבָר, וגם לעניין מעשרות, שהולכים בו אחר זמן החנטה של הפרי, ולא אחר זמן הלקיטה.

דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם שָׁוֶה לְדַם בְּהֵמָה, לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים.

דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, כלומר, דם בני אדם, שָׁוֶה לְדַם בְּהֵמָה, לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים, שאם נשפך על הזרעים, או על כל אוכל, הרי הם מוכשרים לקבל טומאה לכשתיגע בהם טומאה. מה שאין כן דם השרץ.

וְדַם הַשֶּׁרֶץ, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו.

וְדַם הַשֶּׁרֶץ, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו על אכילתו משום איסור אכילת דם, כפי שחייבים על דם הבהמה. ובזה שווה דין דם האדם לדין דם השרץ.

כּוֹי יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַחַיָּה,

כּוֹי, שהוא בעל חיים ספק חיה ספק בהמה, יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שהוא שָׁוֶה בדינו לַחַיָּה,

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַבְּהֵמָה,

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שהוא שָׁוֶה לַבְּהֵמָה,

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה,

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שהוא שָׁוֶה לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה יחד,

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לַבְּהֵמָה וְלֹא לַחַיָּה.

וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לַבְּהֵמָה וְלֹא לַחַיָּה, כפי שיפורט במשניות הבאות, שמצד הספק החמירו בו לכל הצדדים.

כֵּיצַד שָׁוֶה לַחַיָּה?

ומפרטים:כֵּיצַד שָׁוֶה הכוי לַחַיָּה?

דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כְּדַם חַיָּה,

דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי בעפר לאחר שחיטה כְּדַם חַיָּה.

וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שָׁחֲטוּ – אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.

וְאולם, הואיל ואין זה אלא מצד הספק, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, כיוון שחכמים אסרו לטלטל עפר ביום טוב, וְאף אִם שָׁחֲטו כוי ביום טוב – אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, למרות שמכסים ביום טוב דם של חיה. מפני שחכמים התירו טלטול העפר לשם מצווה ודאית, ולא לספק מצווה.

וְחֶלְבּוֹ מְטַמֵּא בְּטוּמְאַת נְבֵלָה כָּחַיָּה, וְטוּמְאָתוֹ בְּסָפֵק.

וְאם מת הכוי, חֶלְבּוֹ, השומן שלו, מְטַמֵּא בְּטוּמְאַת נְבֵלָה, כדין חלב של נבלת חַיָּה, אבל חלב נבלת בהמה אינו מטמא. ומכל מקום טוּמְאָתוֹ של חלב הכוי היא בְּסָפֵק. ולכן אם נגעה בו תרומה דינה כתרומה שטמאה מספק, שאסור לשרוף אותה כפי שעושים בתרומה טמאה.

וְאֵין פּוֹדִין בּוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר.

וְאֵין פּוֹדִין בּוֹ בכוי פֶּטֶר חֲמוֹר (בכור חמור), מפני שהתורה אמרה “וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה״ (שמות לד,כ), ולא בחיה.

כֵּיצַד שָׁוֶה לַבְּהֵמָה?

כֵּיצַד שָׁוֶה דין הכוי לדין בְּהֵמָה?

חֶלְבּוֹ אָסוּר כְּחֵלֶב בְּהֵמָה, וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

חֶלְבּוֹ אָסוּר באכילה כְּחֵלֶב בְּהֵמָה, וְאולם אֵין חַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, שמא הוא חיה.

וְאֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר לֶאֱכוֹל בִּירוּשָׁלִַם,

וְאֵינוֹ נִלְקָח (אין קונים אותו) בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שני כדי לֶאֱכוֹל את בשרו בִּירוּשָׁלִַם, שמא הוא בהמה, והקונה בהמה בכסף מעשר שני צריך להקריבה כקרבן שלמים במקדש, ולא לשוחטה סתם בירושלים.

וְחַיָּיב בַּזְּרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵבָה.

וְחַיָּיב הכוי בַּזְּרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵבָה, שצריך לתת לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר את הבעלים מלתת זרוע לחיים וקבה לכהן, לפי הכלל שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ – עָלָיו הָרְאָיָה, והרי הוא יכול לומר לכהן: הבא ראיה שהכוי הזה הוא מין בהמה, ואתן לך מתנות אלו.

כֵּיצַד אֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לַחַיָּה וְלֹא לַבְּהֵמָה?

כֵּיצַד הכוי אֵינוֹ שָׁוֶה, אינו נחשב בדיניו, לֹא לַחַיָּה וְלֹא לַבְּהֵמָה?

אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם עִם הַחַיָּה וְעִם הַבְּהֵמָה.

אָסוּר הכוי מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, כלומר, אסור להרביע אותו, או לעשות בו מלאכה, בין עִם הַחַיָּה, מספק שמא אינו חיה, ובין עִם הַבְּהֵמָה, מספק שמא אינו בהמה.

הַכּוֹתֵב חַיָּתוֹ וּבְהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ – לֹא כָּתַב לוֹ אֶת הַכּוֹי.

וכן הַכּוֹתֵב בשטר צוואה את חַיָּתוֹ וּבְהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ – לֹא כָּתַב לוֹ בצוואה זו אֶת הַכּוֹי. כלומר, אינו יכול לזכות בו, שמא אינו לא חיה ולא בהמה.

אִם אָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה אוֹ בְּהֵמָה״ – הֲרֵי הוּא נָזִיר.

אִם אָמַר אדם שראה כוי מרחוק: “הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁבעל חיים זֶה הוא חַיָּה אוֹ שהוא בְּהֵמָה״ – הֲרֵי הוּא נָזִיר, שמא הוא חיה או בהמה.

וּשְׁאָר כָּל דְּרָכָיו שָׁוִים לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה,

וּשְׁאָר כָּל דְּרָכָיו של הכוי, לעניינים אחרים של הלכה, שָׁוִים לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה, שהדין בשניהם שווה.

וְטָעוּן שְׁחִיטָה כָּזֶה וְכָזֶה,

ובכלל זה, שהוא טָעוּן שְׁחִיטָה כשרה כָּזֶה וְכָזֶה, כמו חיה ובהמה, ששניהם טעונים שחיטה;

וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם נְבֵלָה וּמִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, כָּזֶה וְכָזֶה.

ואם מת – מְטַמֵּא מִשּׁוּם נְבֵלָה, וכן אם נחתך ממנו אבר מחיים הרי הוא מטמא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, כָּזֶה וְכָזֶה, כמו חיה ובהמה.