Bikkurim 1

חזור

ביכורים

פרק א

יֵשׁ מְבִיאִין בִּכּוּרִים וְקוֹרִין, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין.

יֵשׁ מְבִיאִין בִּכּוּרִים מפרי אדמתם למקדש וְגם קוֹרִין שם את הפסוקים שציוותה התורה לקרוא באותה שעה (דברים כו,ה–י), ויש שמְבִיאִין אבל לֹא קוֹרִין, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין כלל.

אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין: הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁל יָחִיד אוֹ שֶׁל רַבִּים, וְכֵן הַמַּבְרִיךְ מִתּוֹךְ שֶׁל יָחִיד אוֹ מִתּוֹךְ שֶׁל רַבִּים לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ.

אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין: הַנּוֹטֵעַ אילן לְתוֹךְ (בתוך) השדה שֶׁלוֹ וְהִבְרִיךְ, כופף ענף ממנו לתוך הקרקע, והוציא את ראש הענף לְתוֹךְ שדה שֶׁל יָחִיד אחר אוֹ לתוך שטח שֶׁל רַבִּים, והוא מוציא שם שורשים ומתפתח, אך נשאר מחובר לאילן האם. וְכֵן הַמַּבְרִיךְ ענף מִתּוֹךְ שֶׁל יָחִיד אוֹ מִתּוֹךְ שֶׁל רַבִּים לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אינו מביא ביכורים מפירות אותו אילן, מפני שהוא יונק מקרקע שאינה שלו.

הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים בָּאֶמְצַע – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מֵבִיא.

הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְאולם דֶרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, שאותו ענף עובר מתחת דרך היחיד או דרך הרבים – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מֵבִיא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּזֶה מֵבִיא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּזֶה מֵבִיא. ואין הלכה כרבי יהודה.

מֵאֵיזֶה טַעַם אֵינוֹ מֵבִיא? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ״ – עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַגִּדּוּלִין מֵאַדְמָתְךָ.

מֵאֵיזֶה טַעַם אֵינוֹ מֵבִיא? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (שמות כג,יט), ולא נאמר “ביכורי האדמה״, ללמד – עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַגִּדּוּלִין מֵאַדְמָתְךָ, ולא יגדלו אפילו במקצת משל אחרים.

הָאֲרִיסִין וְהֶחָכוֹרוֹת וְהַסִּקְרִיקוֹן וְהַגַּזְלָן, אֵין מְבִיאִין מֵאוֹתוֹ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ״.

וכן הָאֲרִיסִין, שמקבלים שדה כדי לעבדו ולתת לבעלים חלק מהיבול, או הֶחָכוֹרוֹת, שמקבלים שדה כדי לעבד אותו תמורת סכום קצוב, וְהַסִּקְרִיקוֹן, אנשים שמחזיקים בקרקע שנקנתה מבעליה באיומים, וְהַגַּזְלָן – אֵין מְבִיאִין מֵאוֹתוֹ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ״, וכל אלו – אין זו אדמתם.

אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים,

אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים המפורשים בתורה בשבחה של הארץ (דברים ח,ח): חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זיתים, ותמרים.

לֹא מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים, וְלֹא מִפֵּירוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, וְלֹא מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן שֶׁאֵינָם מִן הַמּוּבְחָר.

ולֹא מביאים מִתְּמָרִים שֶׁגדלים בֶּהָרִים, וְלֹא מִפֵּירוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, מפני שאינם מובחרים, וְלֹא מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן שֶׁאֵינָם מִן הַמּוּבְחָר, אלא רק מן המובחרים בהם.

אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קוֹדֶם לָעֲצֶרֶת.

אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קוֹדֶם לָעֲצֶרֶת (חג השבועות).

אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִּכּוּרֵיהֶם קוֹדֶם לָעֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה: ״וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה״.

ומסופר: אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִּכּוּרֵיהֶם למקדש קוֹדֶם לָעֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה: “וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה״ (שמות כג,טז), משמע שבחג הקציר, שהוא חג השבועות, מתחילים להביא את הביכורים.

אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין:

אֵלּוּ מְבִיאִין לבית המקדש, וְאולם לֹא קוֹרִין את פסוקי מקרא הביכורים (דברים כו,ג–י):

הַגֵּר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ״.

הַגֵּר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, מפני שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר מה שנאמר במקרא הביכורים: “הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ״ (שם ג), שהרי אינו מזרע אברהם יצחק ויעקב.

וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל – מֵבִיא וְקוֹרֵא.

אבל אִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל – מֵבִיא וְקוֹרֵא, למרות שאביו אינו מישראל, שהרי היא בת אברהם יצחק ויעקב.

וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אוֹמֵר: ״אֱלֹהֵי אֲבוֹת יִשְׂרָאֵל״.

וּכְשֶׁהוּא, הגר, מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אוֹמֵר: “אֱלֹהֵי אֲבוֹת יִשְׂרָאֵל״, במקום הנוסח “אלוהי אבותינו״,

וּכְשֶׁהוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר: ״אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם״.

וּכְשֶׁהוּא עובר לפני התיבה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר: “אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם״.

וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל – אוֹמֵר: “אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ״.

וְאולם אִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל – אוֹמֵר: “אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ״. ואין הלכה כמשנתנו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִשָּׁה בַּת גֵּרִים לֹא תִּנָּשֵׂא לַכְּהוּנָּה, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּהּ מִיִּשְׂרָאֵל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִשָּׁה בַּת גֵּרִים, שגם אביה וגם אמה גרים, או בני גרים, לֹא תִּנָּשֵׂא לַכְּהוּנָּה, כלומר לכהן, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּהּ מִיִּשְׂרָאֵל.

אֶחָד גֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים, וַאֲפִילּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת – עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּן מִיִּשְׂרָאֵל.

אֶחָד גֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים כנענים מְשׁוּחְרָרִים דינם שווה לעניין זה, שאין בת עבד משוחרר נישאת לכהונה, וַאֲפִילּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מאז שהתגיירו או השתחררו, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּן מִיִּשְׂרָאֵל.

הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָעֶבֶד, וְהָאִשָּׁה, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר: “אֲשֶׁר נָתַתָּה לִי הַשֵּׁם״.

הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, הממונה לטפל בנכסיו של אדם אחר, וְהַשָּׁלִיחַ, שמביא ביכורים של אדם אחר לבית המקדש, וְהָעֶבֶד הכנעני שמביא את ביכורי אדוניו, וְהָאִשָּׁה, וְטוּמְטוּם, שאברי מינו מכוסים, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, שיש בו אברי מין של איש וגם של אישה, ששני אלו הם ספק אישה – כל אלה מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, מפני שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר: “וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה׳״ (דברים כו,י), האפוטרופוס, השליח והעבד – מפני שמביאים מאדמה שאינה שלהם. והאישה, גם זו שיש לה קרקע בארץ ישראל, אינה קוראת, מפני שכשניתנה ארץ ישראל לבני ישראל בזמן יהושע בן נון, נחלקה לגברים, ואין כאן “אשר נתתה לי״.

הַקּוֹנֶה שְׁתֵּי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא.

הַקּוֹנֶה שְׁתֵּי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שדה שֶׁל חֲבֵרוֹ – מֵבִיא מהם ביכורים, אבל אֵינוֹ קוֹרֵא, מפני שלא קנה את האדמה שעמם, ואינו יכול לומר: “רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה׳״ (דברים כו,י).

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא, מפני שלדעתו הקונה שני אילנות קונה גם את האדמה שעמם.

יָבַשׁ הַמַּעְיָן, נִקְצַץ הָאִילָן – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא.

מי שהפריש ביכורים משדהו, ואחר כך יָבַשׁ הַמַּעְיָן שממנו היה משקה את השדה, או נִקְצַץ הָאִילָן שממנו ליקט את הביכורים – מֵבִיא את הביכורים וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שהרי כאילו אין לו שדה באותה שעה שהוא קורא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא, שהרי יש לו שדה. ואין הלכה כר׳ יהודה.

מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג – מֵבִיא וְקוֹרֵא. מִן הֶחָג וְעַד חֲנוּכָּה – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא.

מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג (חג הסוכות) מֵבִיא וְקוֹרֵא, שזו המצווה העיקרית. אבל מִן הֶחָג וְעַד חֲנוּכָּה – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אף מן החג ועד חנוכה מֵבִיא וְקוֹרֵא. ואין הלכה כמותו.

הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וּמָכַר שָׂדֵהוּ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא.

הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וּמָכַר שָׂדֵהוּ לאחר מכן – מֵבִיא מה שהפריש, וְאולם אֵינוֹ קוֹרֵא, מפני שאינו יכול לומר באותה שעה שהוא מביא את “פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה׳״ (דברים כו,י), שהרי אין לו.

וְהַשֵּׁנִי, מֵאוֹתוֹ הַמִּין – אֵינוֹ מֵבִיא, מִמִּין אַחֵר – מֵבִיא וְקוֹרֵא.

וְהַשֵּׁנִי, שקנה את השדה, ויש בו פירות שהבכירו; מֵאוֹתוֹ הַמִּין של פירות שהביא הראשון – אֵינוֹ מֵבִיא, שאין מביאים פעמיים ביכורים מאותו שדה; אבל מִמִּין אַחֵר שלא הפריש הראשון ממנו ביכורים – מֵבִיא וְקוֹרֵא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מֵאוֹתוֹ הַמִּין מֵבִיא וְקוֹרֵא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מֵאוֹתוֹ הַמִּין שהביא הראשון מֵבִיא וְקוֹרֵא, שאין זו מצווה על השדה, אלא מצווה על כל אדם להביא את ראשית פרי האדמה שלו. והלכה כדברי התנא הראשון.

הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו; נִבְזְזוּ, נָמַקּוּ, נִגְנְבוּ, אָבְדוּ, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ –

הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו, ולאחר מכן נִבְזְזוּ (נגזלו), או נָמַקּוּ (נרקבו), או נִגְנְבוּ, או אָבְדוּ, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, ואינו רשאי להביא דבר טמא לעזרה שבמקדש –

מֵבִיא אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם וְאֵינוֹ קוֹרֵא.

מֵבִיא אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְאולם אֵינוֹ קוֹרֵא, מפני שאינו יכול לומר “הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה״ (דברים כו,י), שהרי אין אלו ראשית פרי אדמתו.

וְהַשְּׁנִיִּים אֵינָם חַיָּיבִים עֲלֵיהֶם חוֹמֶשׁ.

וְאותם הביכורים הַשְּׁנִיִּים, הואיל ואינם עיקר הביכורים, אם אכלו מהם זרים – אֵינָם חַיָּיבִים עֲלֵיהֶם חוֹמֶשׁ, שהזר שאכל ביכורים צריך לשלם לכהן, בנוסף לשווי הביכורים עצמם (להלן פ״ב מ״א).

נִטְמְאוּ בָּעֲזָרָה – נוֹפֵץ וְאֵינוֹ קוֹרֵא.

אם נִטְמְאוּ ביכורים בָּעֲזָרָה, לאחר שכבר הביא אותם – אינו מביא אחרים תחתיהם, אלא נוֹפֵץ (מרוקן) את הפירות מן הסל, שאינם ראויים לקיים בהם את המצווה, וְאֵינוֹ קוֹרֵא.

וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבַּיִת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ״, מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָם עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבָּיִת.

וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן של הביכורים עַד שֶׁיָּבִיא אותם לְהַר הַבַּיִת? שֶׁנֶּאֱמַר: “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (שמות כג,ט) – מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָם עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבָּיִת.

הֲרֵי שֶׁהֵבִיא מִמִּין אֶחָד וְקָרָא, וְחָזַר וְהֵבִיא מִמִּין אַחֵר – אֵינוֹ קוֹרֵא.

הֲרֵי שֶׁהֵבִיא ביכורים מִמִּין אֶחָד של פירות וְקָרָא, וְחָזַר וְהֵבִיא מִמִּין אַחֵר משדהו – אֵינוֹ קוֹרֵא, שאין אומרים מקרא ביכורים יותר מפעם אחת.

וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְקוֹרִין: מִן הָעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, מִפֵּירוֹת שֶׁבֶּהָרִים, מִתְּמָרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, וּמִזֵּיתֵי שֶׁמֶן, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.

וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְקוֹרִין מקרא ביכורים: מי שמביא מִן הָעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, חג הסוכות; והמביא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, וגם משבעת המינים – דווקא מִפֵּירוֹת שֶׁבֶּהָרִים, ומִתְּמָרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, וּמִזֵּיתֵי שֶׁמֶן, שכל אלה הם גידולים מובחרים. וכן מביאים ביכורים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן המזרחי, וקורים.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, שֶׁאֵינָהּ “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, למרות שמקצת שבטי ישראל נחלו בה נחלה, מפני שֶׁאֵינָהּ כלולה בביטוי “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ שנזכרה במקרא הביכורים (דברים כו,ט. ושם טו), שהרי כוונתו דווקא לארץ ישראל שממערב לירדן.

הַקּוֹנֶה שְׁלשָׁה אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ – מֵבִיא וְקוֹרֵא.

הַקּוֹנֶה שְׁלשָׁה אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שדה שֶׁל חֲבֵרוֹ – הרי זה מֵבִיא וְקוֹרֵא, מפני שבמקרה זה קנה גם את האדמה שעמם, ויכול לומר “רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה׳״ (דברים כו,י). אבל הקונה שני אילנות, שנינו לעיל (משנה ו) שמביא ואינו קורא, מפני שלא קנה את הקרקע שעמם.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שְׁנַיִם.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ קנה שְׁנַיִם מביא וקורא, מפני שלדעתו קנה גם את הקרקע. ואין הלכה כרבי מאיר.

קָנָה אִילָן וְקַרְקָעוֹ – מֵבִיא וְקוֹרֵא.

וכל זה אם קנה סתם אילנות בשדה חברו, אבל אם קָנָה במפורש אִילָן וְקַרְקָעוֹ – הרי זה מֵבִיא וְקוֹרֵא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בַּעֲלֵי אֲרִיסוּת וְחָכוֹרוֹת מְבִיאִין וְקוֹרִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בַּעֲלֵי אֲרִיסוּת, שמקבלים שדה כדי לעבד אותו ולתת חלק מן היבול לבעלים, וְחָכוֹרוֹת, שמקבלים שדה כדי לעבד אותו ולתת סכום קצוב, ואינם בעלי הקרקע – מְבִיאִין את הביכורים וְקוֹרִין. ואין הלכה כרבי יהודה.