מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

מֵאֵימָתַי מאיזו שעה קוֹרִין אֶת קריאת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים שנטמאו וטבלו נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן, שהם רשאים לאכול את התרומה רק לאחר שנגמר היום ומתחיל הלילה. וזמן הקריאה נמשך עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, השליש הראשון של הלילה, אלו הם דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זמן קריאת שמע של ערבית הוא עַד חֲצוֹת הלילה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זמנה הוא עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, האור הראשון במזרח.

מַע ֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָּנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר — חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.

ומסופר: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָּנָיו של רבן גמליאל מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, מן החתונה, אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע של ערבית, האם לקרותה? אָמַר לָהֶם: אִם עדיין לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר — חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר; הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים — מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד — מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת? כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה.

והוסיף: וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים על מצוות שזמנן עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן מן התורה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כגון הֶקְטֵר (שרפה על המזבח) של חֲלָבִים (שומן ואיברים פנימיים) וְאֵבָרִים של קרבנות אותו יום — מִצְוָתָן להעלותם על המזבח עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכָל הקרבנות הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, שזמן אכילתם הוא ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו — עיקר מִצְוָתָן לאכלם עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת? כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה, שלא ישתהה בקיום המצווה, עד שיתבטל ממנה.

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית?

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת קריאת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית?

מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן.

מִשֶּׁיַּכִּיר, משיוכל להבחין בֵּין חוט התְּכֵלֶת שבציצית לְחוטי הלָבָן שבה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מאוחר יותר, משיוכל להבחין בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי, שהוא מין בצל שצבע עליו ירוק כחלחל.

וְגוֹמְרָהּ עַד הָנֵץ הַחַמָּה.

וְגוֹמְרָהּ את קריאת שמע עַד הָנֵץ הַחַמָּה, כשגוף השמש מתחיל להיראות במזרח.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זמנה הוא עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת (זמניות, רבע משעות היום) שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמוֹד, לקום משנתם בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, ולפיכך זמן זה נקרא עדיין "בקומך".

הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה.

הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ, אחרי שלוש שעות, אף שלא יצא ידי מצוות קריאת שמע בזמנה — לֹא הִפְסִיד, ועשה בזה מצווה כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בָּעֶרֶב, בזמן קריאת שמע של ערב, כָּל אָדָם יַטּוּ, ישכבו על צִדם, וְכך יִקְרְאוּ את קריאת שמע, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ ויקראו, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו,ז).

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ".

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, במצב שבו הוא נמצא, שֶׁהרי נֶּאֱמַר גם "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (שם).

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"? בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים.

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"? לעניין זמן הקריאה, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֲנִי הָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ, וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים.

מסופר, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֲנִי הָיִיתִי בָּא (מהלך) בַּדֶּרֶךְ, והגיע זמן קריאת שמע של ערבית, וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, כדי להחמיר על עצמי, וְעל ידי כך סִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים (השודדים).

אָמְרוּ לוֹ: כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: כְּדַי (ראוי) הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, להיהרג, מפני שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל, שאמרו שכל אדם קורא כדרכו, והלכה כמותם.

בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ,

בַּשַּׁחַר, בקריאת שמע של שחרית, מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם שתי ברכות לְפָנֶיהָ, שהן ברכת 'יוצר אור' וברכת 'אהבה', וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, היא ברכת הגאולה המתחילה ב'אמת ויציב',

וּבָעֶרֶב — שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ,

וּבָעֶרֶב מברכים שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ, ברכת 'מעריב ערבים' ו'אהבת עולם', וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ, 'אמת ואמונה' ו'השכיבנו'.

אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה.

והברכות הללו שלאחר קריאת שמע, אַחַת מהן אֲרֻכָּה, 'אמת ואמונה', וְאַחַת קְצָרָה 'השכיבנו'.

מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר, לְקַצֵּר — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ.

ומביאים כלל בעניין זה: מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ חכמים לְהַאֲרִיךְ בנוסח הברכה — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר, ובמקום שאמרו לְקַצֵּר — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ.

לַחְתּוֹם — אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם, וְשֶׁלֹּא לַחְתּוֹם — אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתּוֹם.

וכן במקום שאמרו לַחְתּוֹם ולומר לשון "ברוך אתה וכו'" בסוף ברכה — אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם, ובמקום שאמרו שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם, כמו בברכה שלפני האכילה — אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתּוֹם.

מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת.

מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, שגם בלילה אומרים פרשת ציצית (במדבר טו,לז–מא) שנאמר בה "אֲנִי ה' וכו' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא,

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם גם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, למד אותה מן הכתובים,

שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", "יְמֵי חַיֶּיךָ" — הַיָּמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" — הַלֵּילוֹת.

שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז,ג). והוא לומד מן הלשון כך: "יְמֵי חַיֶּיךָ" — אלו הַיָּמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" שהיא לשון ריבוי — הרי זה מרבה גם את הַלֵּילוֹת, שגם בהם צריכים להזכיר את יציאת מצרים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "יְמֵי חַיֶּיךָ" — הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" — לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.

וַחֲכָמִים החולקים עליו אוֹמְרִים: "יְמֵי חַיֶּיךָ" — כוונתו הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" — לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שגם בגאולה האחרונה יזכירו את גאולת מצרים. והלכה כדברי בן זומא.