הַנּוֹגֵעַ בַּזָּב, אוֹ שֶׁהַזָּב נוֹגֵע בּוֹ,

אדם הַנּוֹגֵעַ בַּזָּב, אוֹ שֶׁהַזָּב נוֹגֵע בּוֹ,

הַמֵּסִיט אֶת הַזָּב, אוֹ שֶׁהַזָּב מְסִיטוֹ –

וכן הַמֵּסִיט אֶת הַזָּב, אוֹ שֶׁהַזָּב מְסִיטוֹ –

מְטַמֵא אוֹכָלִים וּמַשְׁקִים וּכְלֵי שֶׁטֶף בְּמַגָּע,

מְטַמֵא באותה שעה שנגע או שהסיט את הזב, אוֹכָלִים וּמַשְׁקִים וּכְלֵי שֶׁטֶף, כלים שמועילה להם טבילה לטהרם, כגון כלי מתכת, כלי עץ ובגדים (ראו ויקרא טו,יב), בְּמַגָּע, אותם שהוא נוגע בהם,

אֲבָל לֹא בְּמַשָּׂא.

אֲבָל לֹא בְּמַשָּׂא, שאם נשא אוכלים ומשקים וכלי שטף בשעה שנגע או שהסיט את הזב ולא נגע בהם – טהורים.

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁע: כָּל הַמְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ –

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל הַמְטַמֵּא בְּגָדִים (ושאר כלים) רק בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ בטומאה, כגון אדם שנוגע בזב או במשכב הזב, שנאמר בו: "יְכַבֵּס בְּגָדָיו" (ויקרא טו,ה–יג) –

מְטַמֵּא אוֹכָלִים וּמַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה,

מְטַמֵּא אוֹכָלִים וּמַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, להיות בדרגת ראשון לטומאה,

וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת,

וְאילו את הַיָּדַיִם, אם נגע בידי אדם באותה שעה, מטמא אותן לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, שני לטומאה,

וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְּלֵי חֶרֶס.

וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם, וְלֹא כְּלֵי חֶרֶס, שנגע בהם בשעת מגעו בטומאה, אלא רק כלי שטף.

לְאַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִמְּטַמְּאָיו – מְטַמֵּא מַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהָאוֹכָלִין וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים.

וכל זה הוא כשהוא במגע עם הטומאה, אבל לְאַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִמְּטַמְּאָיו, כאשר כבר אינו במגע בטומאה – מְטַמֵּא מַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְאת הָאוֹכָלִין וְהַיָּדַיִם הוא מטמא לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאולם אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים.

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ:

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ בהיטמאות מהזב:

כֹּּל הַנִּישָּׂא עַל גַּב הַזָּב – טָמֵא.

כֹּל דבר, אדם, כלי או אוכל, הַנִּישָּׂא עַל גַּב הַזָּב, אף שאין הזב נוגע בו – טָמֵא.

וְכֹל שֶׁהַזָּב נִישָּׂא עָלָיו – טָהוֹר, חוּץ מִן הָרָאוּי לְמִשְׁכָּב וּלְמוֹשָׁב, וְהָאָדָם.

וְכֹל דבר שֶׁהַזָּב נִישָּׂא עָלָיו, דבר שהוא מתחת לזב ואינו נוגע בו – טָהוֹר, חוּץ מִן החפץ הָרָאוּי לְמִשְׁכָּב וּלְמוֹשָׁב האדם, וְחוץ מהָאָדָם.

כֵּיצַד?

ומפרטים: כֵּיצַד באים כללים אלו לידי ביטוי?

אֶצְבָּעוֹ שֶׁל זָב תַּחַת הַנִּדְבָּךְ, הַטָּהוֹר מִלְמַעְלָן – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד.

כאשר הזב, ואפילו אֶצְבָּעוֹ שֶׁל זָב, נמצא תַּחַת הַנִּדְבָּךְ, שורת אבנים בבניין, והַטָּהוֹר עומד מִלְמַעְלָן, מעל אבני הנדבך – הטהור נעשה באותה שעה כמו אב הטומאה, המטמא בגדים שעליו, ולכן מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד, שאם נגע באותה שעה בכלי – נעשה הכלי ראשון, ואם לאחר מכן ייגע הכלי באוכל – האוכל ייעשה שני, ואותו אוכל יפסול תרומה במגעו, שנטמאת, ואסור לאכלה, אך אינה פוסלת תרומה אחרת במגעה.

פֵּירַשׁ – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.

וכל זה בשעה שהטהור נישא על הזב, אבל אם פֵּירַשׁ הנישא מהנדבך, או שפירש הזב מלמטה – ירדה דרגתו של הנישא, ונעשה ראשון ככל מי שנטמא מאב הטומאה, ולכן מְטַמֵּא אֶחָד (שני) ואותו אחד פוֹסֵל במגעו אֶחָד (שלישי) בתרומה.

הַטָּמֵא מִלְמַעְלָן וְהַטָּהוֹר מִלְּמַטָּן – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּירַשׁ – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.

וכן להפך: הַטָּמֵא, הזב, עומד מִלְמַעְלָן, מעל אבני הנדבך, וְהַטָּהוֹר מִלְּמַטָּן – באותה שעה נעשה הטהור כאב הטומאה, מְטַמֵּא שְׁנַיִם, עושה ראשון ושני, וּפוֹסֵל אֶחָד, שלישי. פֵּירַשׁ – מְטַמֵא אֶחָד (שני) וּפוֹסֵל אֶחָד (שלישי).

הָאוֹכָלִין, וְהַמַּשְׁקִין, הַמִּשְׁכָּב, וְהַמּוֹשָׁב, וְהַמַּדָּף, מִלְמַעְלָן – מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. פֵּרְשׁוּ – מְטַמְּאִין אֶחָד וּפוֹסְלִין אֶחָד.

אצבעו של זב תחת הנדבך, והָאוֹכָלִין, וְהַמַּשְׁקִין, הַמִּשְׁכָּב, וְהַמּוֹשָׁב, וְהַמַּדָּף, כינוי לכלים שאינם עשויים למשכב ומושב, שטומאתם קלה יותר, מונחים מִלְמַעְלָן, מעל הנדבך, שהזב נושא אותם – מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. לאחר שפֵּרְשׁוּ – מְטַמְּאִין אֶחָד וּפוֹסְלִין אֶחָד.

וְהַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב מִלְּמַטָּן – מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. פֵּרְשׁוּ – מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד.

וְהַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב שמונחים מִלְּמַטָּן, תחת הנדבך, והזב מעליו – מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד. וגם כאשר פֵּרְשׁוּ – עדיין מְטַמְּאִין שְׁנַיִם וּפוֹסְלִין אֶחָד, שהמשכב והמושב הם אב הטומאה כזב עצמו (ויקרא טו,ה–ו).

הָאוֹכָלִין וְהַמַּשְׁקִין וְהַמַּדָּף מִלְּמַטָּן – טְהוֹרִין.

לעומת זאת, הָאוֹכָלִין וְהַמַּשְׁקִין וְהַמַּדָּף, כלים שאינם משכב ומושב, שמונחים מִלְּמַטָּן, תחת הנדבך שהזב עליו – טְהוֹרִין לגמרי, שהרי אינם מיועדים לשכיבה ולישיבה וגם לא נגעו בזב.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: כָּל הַנּוֹשֵׂא וְנִישָּׂא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב – טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם.

ומעירים: הבחנה זו שרק האדם הנושא נטמא אינה מיוחדת רק לזב, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, שהרי אמרו גם לגבי משכב הזב: כָּל הַנּוֹשֵׂא וְנִישָּׂא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב הזב, ואינו נוגע בו – טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם.

כָּל הַנּוֹשֵׂא וְנִישָּׂא עַל גַּבֵּי הַנְּבֵלָה – טָהוֹר, חוּץ מִן הַמֵּסִיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַנּוֹשֵׂא.

ולגבי טומאת נבלה: כָּל הַנּוֹשֵׂא נבלת בהמה וחיה וְנִישָּׂא עַל גַּבֵּי הַנְּבֵלָה ללא מגע – טָהוֹר, חוּץ מִן האדם הַמֵּסִיט, המזיז את הנבלה. אבל אם הוא נושא את הנבלה, שהיא רק מונחת עליו, ואינו מניע אותה – טהור. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף האדם הַנּוֹשֵׂא את הנבלה בלי להזיז אותה – טמא. והלכה כתנא הראשון.

כָּל הַנּוֹשֵׂא וְנִישָּׂא עַל גַּבֵּי הַמֵּת – טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּאֲהִיל, וְאָדָם בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵסִיט.

ולגבי טומאת מת: כָּל הַנּוֹשֵׂא וְנִישָּׂא עַל גַּבֵּי הַמֵּת – טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּאֲהִיל, אדם, כלי או אוכל שמעל המת או שהמת עליו (ראו במדבר יט,יד), וְחוץ מהאָדָם שהוא נטמא מן המת בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵסִיט אותו.

מִקְצָת טָמֵא עַל הַטָּהוֹר וּמִקְצָת טָהוֹר עַל הַטָּמֵא,

מִקְצָת מגוף הטָמֵא שנישא עַל הַטָּהוֹר, כגון אצבעו של הזב נתונה מעל אבן המונחת על גופו של הטהור, וּמִקְצָת (או מקצת) מגוף הטָהוֹר, כגון אצבעו של אדם טהור מונחת עַל הַטָּמֵא,

חִבּוּרֵי טָמֵא עַל הַטָּהוֹר וְחִבּוּרֵי טָהוֹר עַל הַטָּמֵא – טָמֵא.

וכן חִבּוּרֵי טָמֵא, דברים המחוברים לגופו כגון שערו או ציפורניו, שמונחים עַל הַטָּהוֹר, וְחִבּוּרֵי טָהוֹר עַל הַטָּמֵא – בכל אלו טָמֵא הטהור.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִקְצָת טָמֵא עַל הַטָּהוֹר – טָמֵא. וּמִקְצָת טָהוֹר עַל הַטָּמֵא – טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִקְצָת טָמֵא עַל הַטָּהוֹר – טָמֵא. ואולם מִקְצָת טָהוֹר עַל הַטָּמֵא – טָהוֹר. ואין הלכה כרבי שמעון.

הַטָּמֵא עַל מִקְצָת הַמִּשְׁכָּב, וְהַטָּהוֹר עַל מִקְצָת הַמִּשְׁכָּב – טָמֵא.

אם הַטָּמֵא, הזב (כולו או רובו), יושב עַל מִקְצָת הַמִּשְׁכָּב, כגון על קצה המיטה, וְהַטָּהוֹר יושב כולו או רובו עַל מִקְצָת הַמִּשְׁכָּב – טָמֵא, נטמא הטהור.

מִקְצָת טָמֵא עַל הַמִּשְׁכָּב, וּמִקְצָת טָהוֹר עַל הַמִּשְׁכָּב – טָהוֹר.

אבל אם רק מִקְצָת גוף הטָמֵא נמצא עַל הַמִּשְׁכָּב, וּמִקְצָת מגוף הטָהוֹר עַל הַמִּשְׁכָּב – טָהוֹר, לא נטמא הטהור, שכשם שרק משכב של הטמא כולו (או רובו) נטמא (לעיל פ"ד מ"ד), רק המשכב שהטהור כולו שכב עליו מטמא אותו.

נִמְצֵאת טוּמְאָה נִכְנֶסֶת לוֹ וְיוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּמִיעוּטוֹ.

נִמְצֵאת טוּמְאָה נִכְנֶסֶת לוֹ, למשכב, וְיוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּמִיעוּטוֹ, אין צריך את רובו של המשכב כדי לטמאו או כדי להיטמא ממנו, אלא כל חלק ממנו בכוחו להיטמא ולטמא אחרים.

וְכֵן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב, וְהַנְּיָיר בֵּינְתַיִים, בֵּין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן – טָהוֹר.

וְכֵן לפי זה, אפילו כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב, וְהַנְּיָיר, שאינו מקבל טומאה, מפסיק בֵּינְתַיִים, בין המשכב לכיכר, בֵּין שהכיכר נתון מִלְמַעְלָן, מעל המשכב, בֵּין מִלְּמַטָּן, מלמטה – הכיכר טָהוֹר, שהרי לא נגע במשכב.

וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנוּגַּעַת – טָהוֹר.

ומוסיפים: וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנוּגַּעַת, אבן מבית הנגוע בצרעת, שהיא טמאה, אם היה נייר חוצץ בינה לבין כיכר של תרומה – טָהוֹר, שאינה מטמאת מה שנישא עליה שלא במגע ישיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמֵּא בָּזוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמֵּא בָּזוֹ, באבן המנוגעת, מפני שהיא מטמאה את מה שמאהיל עליה. והלכה כתנא הראשון.

הַנּוֹגֵעַ בַּזָּב, וּבַזָּבָה, וּבַנִּדָּה, וּבַיּוֹלֶדֶת, וּבַמְּצוֹרָע, בַּמִּשְׁכָּב, וּמוֹשָׁב – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד.

אדם הַנּוֹגֵעַ בַּזָּב, וכן בַזָּבָה, וּבַנִּדָּה, וּבַיּוֹלֶדֶת, וּבַמְּצוֹרָע, וכן הנוגע בַּמִּשְׁכָּב, וּבמוֹשָׁב של כל אחד מאלו – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד, שאם באותה שעה ייגע בכלי – ייעשה הכלי ראשון לטומאה, ואם ייגע באוכל – ייעשה האוכל שני, ואותו אוכל שני, אם ייגע בתרומה יפסול אותה לאכילה.

פֵּרַשׁ – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד,

וכל זה הוא בשעת מגעו במקור הטומאה. אבל כאשר פֵּרַשׁ, התנתק ואינו נוגע בטומאה, ירדה טומאתו מדרגה אחת, לכן מְטַמֵּא אֶחָד, שאם ייגע במאכל יעשה אותו שני, וּפוֹסֵל אֶחָד, השני שנגע בו פוסל את התרומה במגע.

אֶחָד הַנּוֹגֵעַ, וְאֶחָד הַמֵּסִיט, וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא, וְאֶחָד הַנִּישָּׂא.

ומעירים: לא רק הנוגע בטמאים האמורים ובמשכבם, אלא אֶחָד (בין) הַנּוֹגֵעַ בהם, וְאֶחָד הַמֵּסִיט (מזיז, מניע) אותם, וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא אותם, וְאֶחָד הַנִּישָּׂא עליהם – כולם דינם שווה, בשעת היטמאותם מטמאים שניים, כדין אב הטומאה, ולאחר פרישתם מטמאים אחד, כדין ראשון.

הַנּוֹגֵעַ בְּזוֹבוֹ שֶׁל זָב, וּבְרוּקּוֹ, בְּשִׁכְבַת זַרְעוֹ, בְּמֵימֵי רַגְלָיו, וּבְדַם הַנִּדָּה –

הַנּוֹגֵעַ בְּזוֹבוֹ (בזיבתו) שֶׁל זָב, וּבְרוּקּוֹ, בְּשִׁכְבַת זַרְעוֹ, בְּמֵימֵי רַגְלָיו, השתן שלו, וּבְדַם הַנִּדָּה והזבה –

מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד.

מְטַמֵּא בשעת מגעו שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד, שאם נגע אז בכלי – נעשה הכלי ראשון, ואם ייגע הכלי באוכל – ייעשה האוכל שני, שאם ייגע באוכל תרומה, יפסול אותו במגעו (שלישי).

פֵּרַשׁ – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד,

פֵּרַשׁ, ששוב אינו נוגע בהפרשות – ירדה טומאתו דרגה, שנעשה ראשון לטומאה, מְטַמֵּא אֶחָד (שני) וּפוֹסֵל אֶחָד (שלישי).

אֶחָד הַנּוֹגֵעַ, וְאֶחָד הַמֵּסִיט.

אֶחָד הַנּוֹגֵעַ באותן הפרשות וְאֶחָד הַמֵּסִיט אותן, דינם שווה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַנּוֹשֵׂא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַנּוֹשֵׂא אותן בלי שהסיט, נטמא. ואין הלכה כרבי אליעזר.

הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמֶּרְכָּב, וְהַנִּישָּׂא עָלָיו, וְהַמְּסִיטוֹ – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.

הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמֶּרְכָּב, חפצים שהזב רוכב עליהם, וְהַנִּישָּׂא עָלָיו, או הנישא על מרכב הזב, וְהַמְּסִיטוֹ, או המזיזו – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד, שכדין אב הטומאה, שאם נגע הנושא באותה שעה בכלי – נעשה הכלי ראשון, ואם ייגע הכלי באוכל – ייעשה האוכל שני, שאם ייגע באוכל תרומה יפסול אותו במגעו (שלישי). פֵּרַשׁ מנשיאתו את המרכב – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.

הַנּוֹשֵׂא אֶת הַנְּבֵלָה, וְאֶת מֵי חַטָּאת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.

בדומה לכך, הַנּוֹשֵׂא אֶת הַנְּבֵלָה, נבלת בהמה וחיה, וְכן הנושא אֶת מֵי החַטָּאת, המים עם אפר הפרה האדומה, בשעה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כמות כְּדֵי הַזָּיָה, כדי להטביל בהם את קצה גבעולי האזוב ולהזות – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד, פֵּרַשׁ מנשיאתו אותם – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.

הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת עוֹף טָהוֹר וְהִיא בְּבֵית הַבְּלִיעָה – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד.

הָאוֹכֵל כזית מִנִּבְלַת עוֹף טָהוֹר, וְהִיא בְּבֵית הַבְּלִיעָה, בלוע, החלק האחורי של חלל הפה – מְטַמֵּא שְׁנַיִם, הבגדים או הכלים שהוא נוגע בהם באותה שעה טמאים (ראשון) ומטמאים אוכל (שני) וּפוֹסֵל אֶחָד, אותו מאכל שייגע בתרומה – יפסול אותה (שלישי).

הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר – טָהוֹר, וְטָהוֹר הַתַּנּוּר.

אם כשהנבלה בפיו ועדיין לא בבית הבליעה הִכְנִיס את רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר העשוי חרס, והרי כלי חרס מקבל טומאה מאווירו אף בלא מגע – טָהוֹר האדם עצמו, וְטָהוֹר הַתַּנּוּר, שאין נבלת העוף מטמאת כלים.

הֱקִיאָהּ אוֹ בְּלָעָהּ – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.

אם האוכל מנבלת העוף הטהור הֱקִיאָהּ אוֹ שכבר בְּלָעָהּ – מְטַמֵּא אֶחָד (אוכל שני), ואותו אוכל טמא פוֹסֵל אוכל תרומה אֶחָד (שלישי), ככל מי שנטמא מאב הטומאה ופרש ממקור הטומאה.

וּכְשֶׁהִיא בְּתוֹךְ פִּיו, עַד שֶׁיִּבְלָעֶנָּה – טָהוֹר.

וּכְשֶׁהִיא, הנבלה, בְּתוֹךְ פִּיו, עַד שֶׁיִּבְלָעֶנָּה, כל זמן שלא נכנסה לבית הבליעה – טָהוֹר.

הַנּוֹגֵעַ בְּשֶׁרֶץ, וּבְשִׁכְבַת זֶרַע, וּבִטְמֵא מֵת, וּבִמְצוֹרָע בִּימֵי סָפְרוֹ, וּבְמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, וּבַנְּבֵלָה, וּבַמֶּרְכָּב – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.

הַנּוֹגֵעַ בְּשֶׁרֶץ מת, וּבְשִׁכְבַת זֶרַע, זרע שנפלט מאיש, והנוגע בִטְמֵא מֵת, במי שנטמא ממת, וּבִמְצוֹרָע בִּימֵי סָפְרוֹ, שכבר נרפא נגעו, והחל בתהליך טהרתו, והוא בשבעת הימים שסופר לפני שייטהר לגמרי (ראו ויקרא יד,ח); וכן הנוגע בְמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי, כשיעור המספיק להַזָּיָה, וּבַנְּבֵלָה, וּבַמֶּרְכָּב הזב וחבריו; הנוגע באחד מכל אלו – אפילו בשעת מגעו מְטַמֵּא אֶחָד, אוכל שייגע בו יטמא וייעשה שני לטומאה, וּפוֹסֵל אֶחָד, אותו אוכל שני הנוגע באוכל תרומה פוסלו ועושהו שלישי.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל הַנּוֹגֵעַ בְּאֶחָד מִכָּל אֲבוֹת הַטּוּמְאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד, חוּץ מִן הָאָדָם. פֵּרַשׁ – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.

זֶה הַכְּלָל הנוגע לכל אבות הטומאה ששנינו במשניות הקודמות בפרק זה, שאדם הנוגע בהם מטמא שניים ופוסל אחד: כֹּל דבר, כלי או אוכל הַנּוֹגֵעַ בְּאֶחָד מִכָּל אֲבוֹת הַטּוּמְאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – מְטַמֵּא דבר אֶחָד וּפוֹסֵל הלאה עוד אֶחָד, חוּץ מִן הָאָדָם הנוגע באב הטומאה, שלעתים מטמא שניים בשעת היטמאותו, כפי ששנינו. אבל אם פֵּרַשׁ מן הטומאה – גם האדם מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד, כפי כל האמור לעיל.

בַּעַל קֶרִי – כְּמַגַּע שֶׁרֶץ,

בַּעַל קֶרִי, אדם שנפלט מגופו זרע – טומאתו כְּמַגַּע שֶׁרֶץ, כמו אדם שנגע בשרץ מת, שהוא ראשון לטומאה, שנאמר: "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא טו,טז).

וּבוֹעֵל נִדָּה – כִּטְמֵא מֵת,

וּבוֹעֵל נִדָּה, שנאמר עליו בתורה: “וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ – וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו, וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים״ (פסוק כד) – טומאתו כִּטְמֵא מֵת, כמי שנטמא ממת, שהוא טמא שבעה ימים.

אֶלָּא שֶׁחָמוּר מִמֶּנּוּ בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב טוּמְאָה קַלָּה, לְטַמֵּא אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין.

אֶלָּא שֶׁחָמוּר מִמֶּנּוּ בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב טוּמְאָה קַלָּה, משכבו ומושבו נעשה ולד הטומאה, לְטַמֵּא אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין. וטמא מת אינו מטמא משכב ומושב שלא נגע בהם באופן ישיר.

אֵלּוּ פּוֹסְלִים אֶת הַתְּרוּמָה:

אֵלּוּ דברים פּוֹסְלִים אֶת הַתְּרוּמָה, שאם נגעו בתרומה נפסלה מאכילה (שנעשית שלישי לטומאה) אבל אינה מטמאת הלאה תרומה אחרת:

הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן, וְהָאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי, וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין,

הָאוֹכֵל אוֹכֶל שהוא רִאשׁוֹן לטומאה, מי שאכל מאכל שנטמא מאחד מאבות הטומאה, וְהָאוֹכֵל, או מי שאכל, אוֹכֶל שֵׁנִי, מאכל שנגע בראשון לטומאה, וְכן הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין.

וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין,

וְכן הַבָּא, הנכנס, רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין, שנשאבו בכלי.

וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רוּבּוֹ שְׁלשָׁה לוּגִּים מַיִם שְׁאוּבִין,

וְהרחיבו גזרה זו לכל אדם טָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רוּבּוֹ שְׁלשָׁה לוּגִּים (מעט יותר מליטר) מַיִם שְׁאוּבִין.

וְהַסֵּפֶר,

וְהַסֵּפֶר, כל אחד מכתבי הקודש (התנ"ך) שנגעה בו תרומה, נפסלה.

וְהַיָּדַיִם,

וְהַיָּדַיִם, סתם ידיים של אדם טהור פוסלות את התרומה.

וּטְבוּל יוֹם,

וּטְבוּל יוֹם, כל טמא שטבל לטהרתו, כל אותו היום עד הערב הוא פוסל תרומה במגעו. כפי שלמדו מן הכתוב: "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר – וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים" (ויקרא כב,ז), והיא התרומה שהיא קודש.

וְהָאוֹכָלִים וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִים.

וְהָאוֹכָלִים וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִים טמאים.