חזור
ידים
פרק דבּוֹ בַּיּוֹם נִמְנוּ וְגָמְרוּ עַל עֲרֵיבַת הָרַגְלַיִם, שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי לוּגִּין וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין, שֶׁנִּסְדְּקָה – שֶׁהִיא טְמֵאָה מִדְרָס,
בּוֹ בַּיּוֹם שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לראש ישיבה נִמְנוּ (נספרו) דעות החכמים הנוכחים, וְגָמְרוּ, והחליטו ברוב דעות, עַל עֲרֵיבַת הָרַגְלַיִם, גיגית שרוחצים בה רגליים, שֶׁהִיא מכילה מִשְּׁנֵי לוּגִּין (כ-700 סמ״ק) וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין (כ-12.5 ליטר), שֶׁנִּסְדְּקָה ואינה ראויה לרחיצה – שֶׁהִיא טְמֵאָה טומאת מִדְרָס, שאם ישב עליה זב או נידה, נטמאה, כדין כלי העשוי לישיבה.
שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עֲרֵיבַת הָרַגְלַיִם – כִּשְׁמָהּ.
שֶׁכן רַבִּי עֲקִיבָא היה חולק ואוֹמֵר: עֲרֵיבַת הָרַגְלַיִם – כִּשְׁמָהּ, שאינה נחשבת כמיועדת למדרס. והכריעו כנגדו.
בּוֹ בַּיּוֹם אָמְרוּ: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת; הַפֶּסַח – בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת – בְּכָל זְמַן.
בּוֹ בַּיּוֹם המדובר לעיל אָמְרוּ: כָּל הַזְּבָחִים (הקרבנות) שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שנשחטו במחשבה לשם זבח אחר, כגון ששחט עולה לשם שלמים – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, שלא קיים את חובו, ועליו להביא קרבן אחר. חוּץ מִן קרבן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת, שאם נזבחו לשם קרבן אחר, הם פסולים; קרבן הַפֶּסַח פסול כשנשחט שלא לשמו רק בִּזְמַנּוֹ, בארבעה עשר בניסן. אבל בזמן אחר הוא קרב בתור שלמים וכשר שלא לשמו, וְהַחַטָּאת פסולה שלא לשמה בְּכָל זְמַן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם; הַפֶּסַח – בִּזְמַנּוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם – בְּכָל זְמַן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף קרבן הָאָשָׁם שנזבח שלא לשמו פסול; ולדבריו, הַפֶּסַח שנזבח שלא לשמו בִּזְמַנּוֹ פסול, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם – בְּכָל זְמַן.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקוּבְּלָנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְּשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִין שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקוּבְּלָנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן (חכמים), שאמרו בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בּראש היְשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִין, שבשרם נאכל, שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת.
לֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.
ומבארים: לֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי על הפסח והחטאת שאמר התנא הראשון אֶלָּא את קרבן הָעוֹלָה, שבשרו אינו נאכל, וגם הוא פסול שלא לשמו. לדברי בן עזאי, קרבן עולה אינו בכלל כל הזבחים הכשרים שלא לשמן. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים, שהייתה בידם מסורת סותרת. והלכה כמותם.
בּוֹ בַּיּוֹם אָמְרוּ: עַמּוֹן וּמוֹאָב מָה הֵן בַּשְּׁבִיעִית? גָּזַר רַבִּי טַרְפוֹן מַעְשַׂר עָנִי, וְגָזַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
בּוֹ בַּיּוֹם אָמְרוּ, דנו החכמים בשאלה: ארצות עַמּוֹן וּמוֹאָב, ממזרח לארץ ישראל, שנוהגות בהן תרומות ומעשרות מדברי חכמים, מָה הֵן בַּשנה השְּׁבִיעִית, שנת השמיטה, שבארץ ישראל לא מפרישים כלל מעשרות – האם יפרישו בארצות אלה, שהשמיטה לא נוהגת בהן, מעשר שני כמו ברוב השנים, או מעשר עני כמו בשנים השלישית והשישית? גָּזַר (פסק) רַבִּי טַרְפוֹן: מַעְשַׂר עָנִי. וְגָזַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, עָלֶיךָ רְאָיָה לְלַמֵּד, שֶׁאַתָּה מַחְמִיר, שֶׁכָּל הַמַּחְמִיר – עָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, עָלֶיךָ מוטלת חובת רְאָיָה לְלַמֵּד, להביא מקור או טעם לדבריך, שֶׁאַתָּה מַחְמִיר, שמעשר שני הוא קדוש, ואילו מעשר עני הוא חולין, שֶׁכָּל הַמַּחְמִיר – עָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: יִשְׁמָעֵאל אָחִי, אֲנִי לֹא שִׁנִּיתִי מִסֵּדֶר הַשָּׁנִים; טַרְפוֹן אָחִי שִׁנָּה, וְעָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד.
אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: יִשְׁמָעֵאל אָחִי, אֲנִי לֹא שִׁנִּיתִי מִסֵּדֶר הַשָּׁנִים הרגיל, שלאחר שנה של מעשר עני חוזרים להפריש מעשר שני, אלא טַרְפוֹן אָחִי שִׁנָּה, שהוא פוסק להפריש מעשר עני שנה אחרי שנה, וְעָלָיו רְאָיָה לְלַמֵּד.
הֵשִׁיב רַבִּי טַרְפוֹן: מִצְרַיִם חוּצָה לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ; מַה מִּצְרַיִם מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית – אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית.
הֵשִׁיב רַבִּי טַרְפוֹן: ארץ מִצְרַיִם היא חוּצָה לָאָרֶץ, וכן עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ; מַה במִצְרַיִם הנהיגו להפריש מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית – אַף בעַמּוֹן וּמוֹאָב יפרישו מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית.
הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: בָּבֶל חוּצָה לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ; מַה בָּבֶל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית – אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית.
הֵשִׁיב רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה טענה נגדית: בָּבֶל חוּצָה לָאָרֶץ, עַמּוֹן וּמוֹאָב חוּצָה לָאָרֶץ; מַה בָּבֶל מפרישים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית – אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּשְּׁבִיעִית.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מִצְרַיִם שֶׁהִיא קְרוֹבָה – עֲשָׂאוּהָ מַעְשַׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית; אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב שֶׁהֵם קְרוֹבִים – נַעֲשִׂים מַעְשַׂר עָנִי, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עֲלֵיהֶם בַּשְּׁבִיעִית!
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אין להביא ראיה מבבל הרחוקה, אלא כשם שמִצְרַיִם שֶׁהִיא קְרוֹבָה לארץ ישראל עֲשָׂאוּהָ, תיקנו בה, מַעְשַׂר עָנִי, כדי שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים (נשענים) עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, שאין בארץ ישראל חקלאות בשנה זו; אַף עַמּוֹן וּמוֹאָב שֶׁהֵם קְרוֹבִים לארץ ישראל – נַעֲשִׂים, נתקן כעת, מַעְשַׂר עָנִי מאותו הטעם: כדי שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכִים עֲלֵיהֶם בַּשְּׁבִיעִית!
אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אַתָּה כִּמְהַנָּן מָמוֹן, וְאֵין אַתָּה אֶלָּא כְּמַפְסִיד נְפָשׁוֹת; קוֹבֵעַ אַתָּה אֶת הַשָּׁמַיִם מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה".
אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אַתָּה נראה כִּמְהַנָּן, כאילו גורם להם הנאה ורווח מָמוֹן, וְאולם אֵין אַתָּה אֶלָּא כְּמַפְסִיד נְפָשׁוֹת של ישראל, כאשר אינם מפרישים מעשר שני, שכן קוֹבֵעַ (עושק) אַתָּה אֶת הַשָּׁמַיִם מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה" (מלאכי ג,ח), שהימנעות מהפרשת מעשר שני שהוא קודש לה', היא גזל כלפי שמים המונע גשמים, שנאמר: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר... אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (שם,י).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֲרֵינִי כְּמֵשִׁיב עַל טַרְפוֹן אָחִי, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן דְּבָרָיו: מִצְרַיִם – מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, וּבָבֶל – מַעֲשֶׂה יָשָׁן, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֶׂה חָדָשׁ; יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה חָדָשׁ, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה יָשָׁן.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֲרֵינִי כְּמֵשִׁיב עַל טַרְפוֹן אָחִי, טוען להצדיק את שיטתו, שמפרישים מעשר עני, אֲבָל לֹא לְעִנְיַַַן דְּבָרָיו, לא לפי טעמו. אלא: הפרשת מעשר במִצְרַיִם – מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, תקנה חדשה, בדורות המאוחרים, ואילו בבָבֶל – מַעֲשֶׂה יָשָׁן מימי הנביאים, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ, עמון ומואב, הוא מַעֲשֶׂה חָדָשׁ שאנו עומדים לקבוע; יִדּוֹן (יילמד) מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה חָדָשׁ, שאנו זוכרים ויודעים את טעמם, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֶׂה חָדָשׁ מִמַּעֲשֶׂה יָשָׁן, שאיננו יודעים כבר מה היה טעמם, שמא לא היו עניים.
מִצְרַיִם – מַעֲשֵׂה זְקֵנִים, וּבָבֶל – מַעֲשֵׂה נְבִיאִים, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֵׂה זְקֵנִים; יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה זְקֵנִים, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה נְבִיאִים.
בדומה לכך: מִצְרַיִם – מַעֲשֵׂה זְקֵנִים, תקנת חכמים, וּבָבֶל – מַעֲשֵׂה נְבִיאִים, וְהַנִּדּוֹן שֶׁלְּפָנֵינוּ מַעֲשֵׂה זְקֵנִים; יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה זְקֵנִים שהוא על פי כללים קבועים, וְאַל יִדּוֹן מַעֲשֵׂה זְקֵנִים מִמַּעֲשֵׂה נְבִיאִים, שנבואה היא לעתים הוראת שעה.
נִמְנוּ וְגָמְרוּ: עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית.
נִמְנוּ (נספרו) דעות הנוכחים וְגָמְרוּ, קבעו והחליטו: עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית, שלא כדעת ראש הישיבה החדש.
וּכְשֶׁבָּא רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּלוּד, אָמַר לוֹ: מָה חִדּוּשׁ הָיָה לָכֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם?
וּכְשֶׁבָּא רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לביתו בְּלוּד, אָמַר לוֹ רבי אליעזר: מָה חִדּוּשׁ הָיָה לָכֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם?
אָמַר לוֹ: נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִים מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית.
אָמַר לוֹ: נִמְנוּ וְגָמְרוּ, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִים מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית.
בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר: “סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם". צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם: אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַנְכֶם! מְקוּבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, עַד הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, שֶׁעַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית.
בָּכָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר: "סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם" (תהלים כה,יד). צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם: אַל תָּחוּשׁוּ (תחששו) לְמִנְיַנְכֶם שמא טעיתם בהחלטתכם, כי משמים כיוונו אתכם לאמת. מְקוּבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, עַד הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, שֶׁעַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית.
בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי וְעָמַד לִפְנֵיהֶן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
בּוֹ בַּיּוֹם שמינו את רבי אלעזר בן עזריה במקום רבן גמליאל, בָּא יְהוּדָה שהיה גֵּר עַמּוֹנִי וְעָמַד לִפְנֵיהֶן, לפני החכמים, בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
אָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבוֹא בַּקָּהָל?
אָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי, מה דיני, האם מותר לי לָבוֹא בַּקָּהָל, להתחתן עם בת ישראל?
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה.
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוּתָּר אַתָּה.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוּתָּר אַתָּה.
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הַכָּתוּב אוֹמֵר: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וְגוֹ'"!
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לרבי יהושע: הרי הַכָּתוּב אוֹמֵר: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה׳ עַד עוֹלָם" (דברים כג,ד). כלומר, אפילו אם הם מתגיירים, זרעם אסור לעולם!
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים בִּמְקוֹמָן הֵן? כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאוּמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים"!
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים שאסרה התורה בִּמְקוֹמָן הֵן יושבים, שאנו יודעים מי הם? הלוא כְּבָר עָלָה מארצו סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאוּמּוֹת, שכבש את האזור והגלה את יושביו. שֶׁכך נֶאֱמַר שסנחריב התפאר: "וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים (סילקתי גבולות וערבבתי את העמים) וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי (ואת אוצרותיהם בזזתי) וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים (הורדתי רבים מגדולתם)" (ישעיה י,יג)!
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן", וּכְבָר חָזְרוּ!
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן" (ירמיה מט,ו), ואם כך, כְבָר חָזְרוּ העמונים לארצם.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה", וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ!
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (שם ל,ג), וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ, וכך גם בני עמון עדיין לא שבו אלא לעתיד לבוא.
הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַּקָּהָל.
והִתִּירוּהוּ החכמים ליהודה לָבוֹא בַּקָּהָל.
תַּרְגּוּם שֶׁבְּעֶזְרָא וְשֶׁבְּדָנִיֵּאל – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
פסוקי התַּרְגּוּם (הארמית) שֶׁבְּספר עֶזְרָא וְשֶׁבְּספר דָנִיֵּאל, שיש בהם חלקים שכתובים בארמית – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם ככל כתבי הקודש (לעיל פ"ג מ"ב), שכן זהו הכתב המקורי של פרקים אלה.
תַּרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית, וְעִבְרִית שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם,
אולם פסוקי התַּרְגּוּם הללו שֶׁכְּתָבוֹ בעִבְרִית, וְכן פסוקי עִבְרִית שבספרי המקרא שֶׁכְּתָבוֹ בשפת תַּרְגּוּם,
וּכְתָב עִבְרִי אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
וכן כתבי הקודש שנכתבו בכְתָב עִבְרִי, כתב עתיק ששימש בתקופת הבית הראשון – כל אחד מאלה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.
לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ אַשּׁוּרִית, עַל הָעוֹר, וּבִדְיוֹ.
ולְעוֹלָם הספר אֵינוֹ מְטַמֵּא את הידיים, עַד, אלא אם כן, שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ כתיבה אַשּׁוּרִית, הכתב העברי המוכר מימי בית שני, עַל קלף העשוי מהָעוֹר, וּבִדְיוֹ, שכך דין כתיבה כשרה, וכל צורת כתיבה אחרת אין בה קדושת כתבי הקודש.
אוֹמְרִים צְדוֹקִים:
אוֹמְרִים צְדוֹקִים, תלמידי צדוק שכפרו במסורת התורה שבעל פה:
קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים: כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, וְסִפְרֵי הוֹמֵרִיס אֵינָם מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם!
קוֹבְלִין (מתרעמים) אָנוּ עֲלֵיכֶם, הפְּרוּשִׁים, חכמי התורה שבעל פה, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים: כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, וְאילו סִפְרֵי הוֹמֵרִיס (משורר יווני) אֵינָם מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, והדבר מנוגד להיגיון!
אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפְּרוּשִׁים אֶלָּא זוֹ בִּלְבָד? הֲרֵי הֵם אוֹמְרִים: עַצְמוֹת חֲמוֹר טְהוֹרִים, וְעַצְמוֹת יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל טְמֵאִים!
אָמַר להם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בלעג: וְכִי אֵין לָנוּ עַל הַפְּרוּשִׁים אֶלָּא טענה זוֹ בִּלְבָד? הֲרֵי הֵם אוֹמְרִים: עַצְמוֹת חֲמוֹר טְהוֹרִים, שעצמות נבלה אין בהן טומאה, וְאילו עַצְמוֹת אדם, ואף קדוש כיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל טְמֵאִים!
אָמְרוּ לוֹ: לְפִי חִבָּתָן הִיא טוּמְאָתָן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ תַּרְוָודוֹת.
אָמְרוּ לוֹ הצדוקים: לְפִי חִבָּתָן וחשיבותן על עצמות אדם הִיא טוּמְאָתָן; כדי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם מעַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ תַּרְוָודוֹת, כפות גדולות.
אָמַר לָהֶם: אַף כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ, לְפִי חִבָּתָן – הִיא טוּמְאָתָן, וְסִפְרֵי הוֹמֵרִיס, שֶׁאֵינָן חֲבִיבִין – אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.
אָמַר לָהֶם: אַף כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ, לְפִי חִבָּתָן – הִיא טוּמְאָתָן, כדי שיתייחסו אליהם בכבוד וישמרו עליהם. וְאילו סִפְרֵי הוֹמֵרִיס, שֶׁאֵינָן חֲבִיבִין, ולא חשו לכבודם, אֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.
אוֹמְרִים צְדוֹקִין: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת הַנִּצּוֹק!
אוֹמְרִים צְדוֹקִין: קוֹבְלִין (מתרעמים) אָנוּ עֲלֵיכֶם, הפְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת הַנִּצּוֹק, שהשופך משקה לכלי טמא, הקילוח אינו נחשב חיבור לטמא את מה שבכלי העליון, והדבר מנוגד להיגיון לכאורה, שהרי הכול מחובר.
אוֹמְרִים הַפְּרוּשִׁים: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם צְדוֹקִים, שֶׁאַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מִבֵּית הַקְּבָרוֹת!
אוֹמְרִים הַפְּרוּשִׁים בתשובה: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם צְדוֹקִים, שֶׁגם אַתֶּם מְטַהֲרִים אֶת אַמַּת (תעלת) הַמַּיִם הַבָּאָה מִבֵּית הַקְּבָרוֹת, ואינכם טוענים שהכול מחובר ונטמא.
אוֹמְרִים צְדוֹקִין: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים: שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁהִזִּיקוּ – חַיָּיבִין, וְעַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁהִזִּיקוּ – פְּטוּרִין; מָה אִם שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁאֵינִי חַיָּיב בָּהֶם מִצְוֹת – הֲרֵי אֲנִי חַיָּב בְּנִזְקָן, עַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב בָּהֶן מִצְוֹת – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֱהֵא חַיָּב בְּנִזְקָן?
אוֹמְרִים צְדוֹקִין: קוֹבְלִין אָנוּ עֲלֵיכֶם, הפְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים: שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁהִזִּיקוּ – חַיָּיבִין, וְאילו עַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁהִזִּיקוּ – פְּטוּרִין. והלוא זהו ‘קל וחומר׳: מָה אִם שׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שֶׁאֵינִי חַיָּיב בָּהֶם, איני אחראי שיקיימו, מִצְוֹת – הֲרֵי אֲנִי חַיָּב בְּתשלום נִזְקָן, עַבְדִּי וַאֲמָתִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב בָּהֶן שיקיימו מִצְוֹת – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֱהֵא חַיָּב בְּנִזְקָן?
אָמְרוּ לָהֶם: לֹא. אִם אֲמַרְתֶּם בְּשׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי – שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת, תֹּאמְרוּ בְּעַבְדִּי וּבַאֲמָתִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת? שֶׁאִם אַקְנִיטֵם, יֵלֵךְ וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל אַחֵר וֶאֱהֵא חַיָּיב לְשַׁלֵּם!
אָמְרוּ לָהֶם הפרושים: לֹא! אין זה קל וחומר. אִם אֲמַרְתֶּם בְּשׁוֹרִי וַחֲמוֹרִי שאשלם – מפני שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת, ואחריותי לשמרם שלא יזיקו, האם תֹּאמְרוּ גם בְּעַבְדִּי וּבַאֲמָתִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת, ואיני יכול לשמרם; שֶׁאִם אַקְנִיטֵם, יֵלֵךְ העבד וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל אַחֵר כדי לנקום בי, וֶאֱהֵא חַיָּיב לְשַׁלֵּם!
אָמַר צְדוֹקִי גְּלִילִי: קוֹבֵל אֲנִי עֲלֵיכֶם פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם משֶׁה בַּגֵּט.
אָמַר צְדוֹקִי גְּלִילִי, בן הגליל: קוֹבֵל (מתרעם) אֲנִי עֲלֵיכֶם, הפְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת שם הַמּוֹשֵׁל הנוכחי יחד עִם משֶׁה רבנו בַּגֵּט, שאתם מציינים את התאריך לפי שנות המושל הנוכרי, ובהמשך הגט כותבים "כדת משה וישראל", והרי זה זלזול בשמו של משה.
אוֹמְרִים פְּרוּשִׁים: קוֹבְלִין אָנוּ עָלֶיךָ צְדוֹקִי גְּלִילִי, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִים אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם הַשֵּׁם בַּדָּף.
אוֹמְרִים לו הפְּרוּשִׁים באותה מטבע: קוֹבְלִין אָנוּ עָלֶיךָ צְדוֹקִי גְּלִילִי, שֶׁגם אַתֶּם כּוֹתְבִים אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם הַשֵּׁם של הקדוש ברוך הוא בַּדָּף אחד של ספר התורה.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל מִלְמַעְלָן וְאֶת הַשֵּׁם מִלְּמַטָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל".
וְלֹא עוֹד, ולא די בכך, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל מִלְמַעְלָן (מלמעלה) וְאֶת הַשֵּׁם מִלְּמַטָּן (מלמטה), שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות ה,ב), ופרעה נזכר בפסוק לפני שם ה'. אלא שמובן, כי אין כאן עניין של זלזול אלא דרך הכתיבה.
וּכְשֶׁלָּקָה מַהוּ אוֹמֵר? "ה' הַצַּדִּיק".
וכדי שלא לסיים את המסכת בהתרסת פרעה הכפרנית, משלימים – וּכְשֶׁלָּקָה פרעה לבסוף מַהוּ אוֹמֵר? "ה' הַצַּדִּיק".