הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנוּגָּע – יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

הַמַּכְנִיס את יָדָיו בלבד, ללא גופו, לְבַיִת הַמְנוּגָּע, שיש נגע בקירותיו, והכהן טימא את הבית, אף שמן התורה אינו נטמא – יָדָיו תְּחִלּוֹת, בדרגת ראשון לטומאה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת, בדרגת שני לטומאה.

כָּל הַמְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

ומחלוקת נוספת, כָּל אדם הַמְטַמֵּא את הבְּגָדִים שהוא לובש או נוגע בהם בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ (אך לא לאחר מכן) כגון הנוגע ברוק של זב, אף שאינו מטמא אדם אחר שנגע בו – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם של מי שנגע בו לִהְיוֹת תְּחִלּוֹת, בדרגת ראשון לטומאה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מטמא את הידיים של הנוגע בו לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת בלבד.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם תְּחִלָּה בְּכָל מָקוֹם?

אָמְרוּ לוֹ חכמים לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם תְּחִלָּה בְּכָל מָקוֹם? כלומר, והרי בכל מקום ידיים בפני עצמן שניות!

אָמַר לָהֶם: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לָהֶן לִהְיוֹת תְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא גּוּפוֹ, חוּץ מִזֶּה?

אָמַר לָהֶם: וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לָהֶן, לידיים, לִהְיוֹת תְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא כל גּוּפוֹ, שנגע באב הטומאה ונעשה ראשון, ולכן לא מצאנו מקרה שרק הידיים נעשו ראשון, חוּץ מִזֶּה, שני מקרים אלה, שיש בהם טעם מיוחד לעשות אותן תחילה. והלכה כחכמים.

הָאוֹכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין – מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

הָאוֹכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין, שנגעו בהם משקים שהם טמאים בדרגת ראשון, ונעשו שני לטומאה – מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם כשנגעו בהן לִהְיוֹת גם הן שְׁנִיּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵת שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטּוּמְאָה – אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵת שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, כגון אוכל או כלי שנגע בשרץ מת, שנעשה ראשון לטומאה – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם הנוגעות בו להיות שניות. אבל אוכל או כלי שנגע בִּוְלַד הַטּוּמְאָה, ראשון לטומאה – אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שהרי הוא עצמו שני בלבד.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִפְנֵי אַבָּא,

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת (שבאה) לִפְנֵי אַבָּא, רבן גמליאל,

אָמְרָה לוֹ: נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ.

אָמְרָה לוֹ: נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ טמא, וכלי חרס טמא מטמא מה שנכנס לחללו, האם צריכה אני ליטול את ידיי?

אָמַר לָהּ: בִּתִּי, וּבַמֶּה הָיְתָה טוּמְאָתָהּ? וְלֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ.

אָמַר לָהּ: בִּתִּי, וּבַמֶּה הָיְתָה טוּמְאָתָהּ, האם הכלי נטמא מאב הטומאה או מוולד הטומאה? וְלֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ.

אָמְרוּ חֲכָמִים: מְבוֹאָר הַדָּבָר, אֵת שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטּוּמְאָה – אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.

אָמְרוּ חֲכָמִים: מכך ששאל על דרגת הטומאה של הכלי, מְבוֹאָר (התברר) הַדָּבָר כפי שאמרנו: אֵת שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטּוּמְאָה – אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, ולכן, שאל אותה, מה דרגת הטומאה של הכלי, וכך קבע אם ידיה נטמאו. וכך הלכה.

כֹּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת.

כֹּל דבר הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, כלומר כל דבר שהוא שני לטומאה – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם שנגעו בו לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, ולפסול את התרומה במגע.

הַיָּד מְטַמְּאָה אֶת חֲבֶרְתָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שֵׁנִי.

ולכן גם הַיָּד שנגעה בטומאה העושה אותה שני לטומאה, והיא פוסלת את התרומה, מְטַמְּאָה אֶת חֲבֶרְתָּהּ, היד האחרת, בנגיעה בה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שֵׁנִי, והידיים נטמאות רק אם נגעו בראשון.

אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שְׁנִיִּים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם!

אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, ספרי התנ״ך הכתובים כדין על קלף, הם 'שְׁנִיִּים', שתרומה שנוגעת בהם נפסלת (זבים פ"ה מי"ב), והם מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, שגם ידיים שנגעו בספרים נעשות שניות ופוסלות תרומה!

אָמְרוּ לוֹ: אֵין דָּנִין דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְלֹא דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין דָּנִין להשוות וללמוד דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (חכמים), וְלֹא דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא דִּבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אחרים, מפני שחכמים גזרו בכל מקום כפי הצורך. ולכן, אין ללמוד מגזרת כתבי הקודש המטמאים את הידיים לכל שני לטומאה שיטמא את הידיים. וכך הלכה.

רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין – מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם.

רְצוּעוֹת התְּפִלִּין שעִם הַתְּפִלִּין – מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם, שהנוגע ברצועות בלבד נעשו ידיו שניות, ופוסלות את התרומה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רְצוּעוֹת תְּפִלִּין אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רְצוּעוֹת תְּפִלִּין אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדַיִם, אלא רק מגע בתפילין עצמן מפני הפרשיות שבתוכן. והלכה כתנא הראשון.

גִּלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר; שֶׁמִּלְמַעְלָן וְשֶׁמִּלְּמַטָּן, שֶׁבַּתְּחִלָּה וְשֶׁבַּסּוֹף – מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.

גִּלָּיוֹן, שולי הקלף, שֶׁבּסֵפֶר התורה, בין שֶׁמִּלְמַעְלָן, מעל הכתב, ובין שֶׁמִלְּמַטָּן, מתחת הכתב, בין שֶׁבַּתְּחִלָּה, קלף חלק בהתחלת התורה, ובין שֶׁבַּסּוֹף, בסיומה – מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, גם אם לא נגע במקום הכתב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁבַּסּוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ עַמּוּד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הגיליון שֶׁבַּסּוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא, כי ניתן לחתוך אותו, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ עַמּוּד לגלילת הספר סביבו, ובכך הגיליון הופך לחלק מהספר ומטמא. והלכה כתנא הראשון.

סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּפָרָשַׁת “וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן״ – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.

סֵפֶר תורה שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ לקט של שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כְּמספר האותיות שבפָרָשַׁת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י,לה–לו), הנחשבת כספר לעצמו – מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שזהו השיעור המינימלי שנחשב עדיין ספר תורה.

מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת “וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן״ – מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם.

וכן מְגִלָּה, יריעת קלף, שֶׁכָּתוּב בָּהּ מלכתחילה שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת מהתורה כְּפָרָשַׁת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" – מְטַמָּא אֶת הַיָּדַיִם, שהיא נחשבת כבר ספר תורה לעניין זה אף שלא הושלמה.

כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.

כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, כל אחד מספרי התורה, הנביאים והכתובים, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.

שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.

שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, שהם מספרי המקרא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת – מַחֲלוֹקֶת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁיר הַשִּׁירִים אמנם מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְאולם ספר קֹהֶלֶת, שהוא דברי חכמה – מַחֲלוֹקֶת היא בין החכמים, אם הוא נחשב כספר קדוש המטמא את הידיים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְשִׁיר הַשִּׁירִים – מַחֲלוֹקֶת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, מפני שהוא חכמתו של שלמה, ואין קדושתו כשאר כתבי הקודש, וְשִׁיר הַשִּׁירִים – מַחֲלוֹקֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֹהֶלֶת – מִקּוּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דינו של קֹהֶלֶת הוא אחד מהדינים שהם מִקּוּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל, מן המחלוקות המיוחדות שבית שמאי מקלים בהן, ולשיטתם, קהלת אינה מטמאה את הידיים, ובית הלל מחמירים ואומרים שהיא מטמאת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקוּבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן, בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְּשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדַיִם.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקוּבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן (חכמים), ששמעתי מפיהם בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בּראש היְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדַיִם, כדעת התנא הראשון.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: חַס וְשָׁלוֹם! לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם; שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל,

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: חַס וְשָׁלוֹם! לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לומר עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם; שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי (בעל ערך) כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל,

שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים – קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים – קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ – לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת.

שֶׁכָּל ספרי הַכְּתוּבִים – קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים – קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ – לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא: כְּדִבְרֵי בֶּן עַזַּאי כָּךְ נֶחְלְקוּ, וְכֵן גָּמְרוּ.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא: כְּדִבְרֵי בֶּן עַזַּאי – כָּךְ נֶחְלְקוּ, גם על שיר השירים וגם על קהלת, וְכֵן גָּמְרוּ והחליטו, ששניהם מטמאים את הידיים. וכן הלכה.