יֵשׁ צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה,

יֵשׁ מאכלים שכדי שיהיו ראויים לקבל טומאה צְרִיכִין הֶכְשֵׁר על ידי הרטבה במשקה, וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה לייחד אותם לאכילה, מפני שהם משמשים באופן רגיל כמאכל,

מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר,

יש שצריכים מַחֲשָׁבָה לאכילה וְגם הֶכְשֵׁר במשקה,

מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר,

יש שצריכים מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר,

לֹא הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה.

ויש שאינם צריכים לֹא הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה.

כָּל הָאוֹכָלִים הַמְיוּחָדִים לָאָדָם – צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה.

כָּל הָאוֹכָלִים הַמְיוּחָדִים (מיועדים) לָאָדָם מטבעם – צְרִיכִין הֶכְשֵׁר במשקה, וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה מיוחדת לאכלם.

הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת,

הַחוֹתֵךְ בשר מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת בחייהם,

מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים,

מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, ממין שאסור באכילה, וְכן מן הַחֵלֶב, נתחי שומן, בַּכְּפָרִים, שנבלת עוף וחֵלב אינם משמשים שם למאכל אדם;

וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה, חוּץ מִשְּׁמַרְקְעִים וּפִטְרִיּוֹת;

וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה, הצומחים בר, שאין רגילים לאכלם, חוּץ מִשְּׁמַרְקְעִים, מין בצל חריף, וּפִטְרִיּוֹת, שהם ירקות בר ונאכלים;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ מִכְּרֵישֵׁי שָׂדֶה, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גם חוּץ מִכְּרֵישֵׁי שָׂדֶה, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב, שגם צמחים אלה רגילים לאכלם בר;

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת;

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גם חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חוּץ מִן הַכְּלוּסִין –

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גם חוּץ מִן הַכְּלוּסִין –

הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר.

כל אלה, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה מיוחדת לאכול אותם וְגם הֶכְשֵׁר במשקה, ורק אחר כך, אם תיגע בהם טומאה – ייטמאו. והלכה כתנא הראשון.

נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים –

נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם, בין בכפרים בין בשווקים הומי אדם, שאף נכרים אינם רגילים לאכול ממנה, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר אך ורק בַּכְּפָרִים, שאין לה ביקוש, והיא נזרקת –

צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה, וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר.

צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה מראש לאכילת אדם כדי לקבל טומאה כאוכל, וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר במשקה, מפני שהם ממילא טמאים טומאת נבלות.

נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב בַּשְּׁוָקִים – אֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר.

נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, שנכרים אוכלים אותה, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב (נתחי שומן) של בהמה טמאה בַּשְּׁוָקִים הומי אדם, ששם יש מי שיקנה אותם לאכילה – אֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה כדי להיחשב אוכל ולהיטמא, וְלֹא הֶכְשֵׁר במשקה, מפני שיש בהן טומאה חמורה מעצמם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף בשר הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר אינם צריכים מחשבה, מפני שהרבה אוכלים אותם, וגם אין צריכים הכשר מפני שמטמאים טומאת נבלות. והלכה כתנא הראשון, שהם צריכים מחשבה.

הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה –

הַשֶּׁבֶת, צמח מאכל ותבלין (שמיר), שחייב בהפרשת תרומה ומעשרות, ומקבל טומאת אוכלים, ועשה אותו תרומה, ואסור באכילה למי שאינו כהן;

אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִים.

מִשעה שֶׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה, בתבשיל – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, מפני שיצא ממנו טעמו, ודינו כסתם עץ, וְכן אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִים.

לוּלְבֵי זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל, וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה –

לוּלְבֵי, חלקים רכים של, זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל, מין צמח, וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה –

אֵינָן מִיטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִים עַד שֶׁיִּמְתּוֹקוּ.

אֵינָן מִיטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִים עַד שֶׁיִּמְתּוֹקוּ, שרק כשיכבשו אותם במשקה להסרת מרירותם ייחשבו למאכל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם, דינם כמו אלה. ואין הלכה כמותו.

הַקּוֹשְׁטְ, וְהַחֶמֶס, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, הַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִין, וְחַלּוֹת חָרִיעַ –

הַקּוֹשְׁטְ וְהַחֶמֶס וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים שונים, וכן הַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהַפִּלְפְּלִין וְחַלּוֹת חָרִיעַ, תבלינים שונים הנותנים במאכל טעם או ריח –

נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר,

נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, בכסף שפדו בו מעשר שני, שיש להעלות לירושלים ולקנות בו דבר מאכל, ותבלינים נחשבים מאכל לדין זה,

וְאֵינָן מִיטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

וְאולם אֵינָן מִיטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין, שלעניין טומאה תבלין אינו אוכל, מפני שאינו נאכל בפני עצמו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר – מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִים; וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִים – אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר!

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, הרי שהם מיני מאכל – מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִים? וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִים, שאינם נחשבים אוכל – אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר! וכך הלכה.

הַפַּגִּין וְהַבּוֹסֶר –

הַפַּגִּין, תאנים שלא הבשילו, וְהַבּוֹסֶר, ענבים שלא הבשילו, שנקטפו –

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא אותם טוּמְאַת אוֹכָלִין, שהם נחשבים אוכל אף שאינם בשלים.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: מִשֶּׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הם מיטמאים רק מִשֶּׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, לשלב שהפירות מתחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, שמאז הם נחשבים אוכל. והלכה כרבי עקיבא.

פְּרִיצֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים –

פְּרִיצֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים, זיתים וענבים קשים שנשארו בשלמותם לאחר הסחיטה בבית הבד –

בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין.

בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, שהם נחשבים אוכל למרות שלא יועדו לאכילה, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין, שאין מחשיבים אותם כמיועדים לאכילה.

הַקֶּצַח –

הַקֶּצַח, תבלין שחור הניתן בלחם שנאפה –

בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין.

בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין.

וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת.

וְכֵן נחלקו לעניין חיוב מַעַשְׂרוֹת במינים הללו, שמה שנטמא חייב במעשרות, ומה שאינו נטמא פטור. והלכה כבית הלל.

הַקּוֹר – הֲרֵי הוּא כָּעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.

הַקּוֹר (‘לב הדקל׳) – הֲרֵי הוּא כָּעֵץ לְכָל דָּבָר, ואינו מיטמא טומאת אוכלין כפי שהוא, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שני, מפני שניתן להכשירו לאכילה.

כָּפְנִיּוֹת – אוֹכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.

ומאידך, כָּפְנִיּוֹת, תמרים שלא הבשילו – נחשבות אוֹכָלִין לטומאה, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.

דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה?

דָּגִים, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה כאוכל?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּצּוֹדוּ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּצּוֹדוּ ויוצאו מהמים, אף על פי שהם עדיין חיים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיָּמוּתוּ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: רק מִשֶּׁיָּמוּתוּ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם עדיין יְכוֹלִין לִחְיוֹת אם יוחזרו למים – אינם מקבלים טומאה. ואם לא יחיו – הם יכולים לקבל טומאה. והלכה כבית הלל.

יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעוֹרֶה בַּקְּלִיפָּה –

יִחוּר, ענף רך, שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח (נשבר) וּמְעוֹרֶה (מחובר) לעץ בַּקְּלִיפָּה –

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר את הפירות שעליו, שהם נחשבים מחוברים לאילן ואינם מקבלים טומאה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם יָכוֹל לִחְיוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: רק אִם יָכוֹל הייחור לשוב ולִחְיוֹת ולהצמיח פירות אם ייקשר ויתאחה, אבל אם ינבול, הוא נחשב תלוש, והפירות שעליו מקבלים טומאה. וכך הלכה.

תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעוֹרָה אֲפִלּוּ בְּשֹׁרֶשׁ קָטָן – טְהוֹרָה.

ותְבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה מהקרקע, ועדיין מְעוֹרָה אֲפִלּוּ רק בְּשֹׁרֶשׁ קָטָן – טְהוֹרָה, מפני שיכולה להתקיים כך.

חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה – אֵינוֹ מִיטַּמֵּא טוּמְאַת נְבֵלוֹת,

חֵלֶב, נתחי שומן, של בְּהֵמָה טְהוֹרָה שמתה – אֵינוֹ מִיטַּמֵּא טוּמְאַת נְבֵלוֹת, שלא כמו הבשר,

לְפִיכָךְ הוּא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.

לְפִיכָךְ, כדי לקבל טומאה, הוּא צָרִיךְ תחילה הֶכְשֵׁר על ידי הרטבתו במשקה ככל דבר מאכל.

חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה – מִיטַּמֵּא טוּמְאַת נְבֵלוֹת,

לעומת זאת, חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה שמתה – מִיטַּמֵּא טוּמְאַת נְבֵלוֹת כמו בשרה,

לְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.

לְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר במשקה, שכל דבר הראוי לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין ללא הכשר.

דָּגִים טְמֵאִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים – צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים.

מיני דָּגִים טְמֵאִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים, האסורים באכילה לישראל – צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים לאכול אותם, ורק אחר כך יקבלו טומאה כאוכל. אך ללא מחשבה, אינם נחשבים אוכל לקבל טומאה, שגם הנכרים אינם רגילים לאכול אותם.

כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים –

כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים העומדת על הקרקע –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כַּקַּרְקַע,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא נחשבת כַּמחובר לקַּרְקַע,

וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל,

וְלכן: כוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל, שטר למניעת הפקעת החובות בשנת שמיטה, שצריך שתהיה ברשות הלווה קרקע כלשהי, וכוורת נחשבת קרקע;

וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ,

וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בתור כלי, כל עוד היא בִּמְקוֹמָהּ על הארץ, ואף לא הדבש שבתוכה;

וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת.

וְהָרוֹדֶה (מוציא) מִמֶּנָּה דבש בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת, כקוצר מן הקרקע.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ כַּקַּרְקַע,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ כַּקַּרְקַע אלא כמיטלטלין,

וְאֵין כּוֹתְבִים עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל,

וְלכן אֵין כּוֹתְבִים עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל;

וּמְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ,

וּמְקַבֶּלֶת טוּמְאָה גם בִּמְקוֹמָהּ ככלי תלוש, וגם הדבש שבתוכה;

וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּהּ בַּשַּׁבָּת – פָּטוּר.

וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּהּ דבש בַּשַּׁבָּת – פָּטוּר מחטאת, כחותך דבר תלוש. והלכה כחכמים.

חַלּוֹת דְּבַשׁ, מֵאֵימָתַי מִיטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה?

חַלּוֹת דְּבַשׁ, תאי דונג שבהם מיוצר הדבש בכוורת עם הדבש שבתוכם, מֵאֵימָתַי מִיטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה, שהדבש שבתוכן הופך מאוכל למשקה, שטומאתו חמורה יותר?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּחַרְחֵר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּחַרְחֵר (יחמם) את החלות כדי להמיס את הדבש בתוכן.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּרַסֵּק.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיְּרַסֵּק את החלות, כדי שהדבש יזוב החוצה. והלכה כבית הלל.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְהַנְחִיל אֹהֲבֵי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא".

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבֵי יֵשׁ (בגימטרייה 310) וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" (משלי ח,כא).

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי המַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל, בעבור עם ישראל, אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט,יא).