זֵיתִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה?

הזֵיתִים העומדים לעשות מהם שמן, מֵאֵימָתַי הם מְקַבְּלִין, יכולים לקבל, טוּמְאָה על ידי המוהל היוצא מהם?

מִשֶּׁיָּזִיעוּ זֵיעַת הַמַּעֲטָן,

מִשֶּׁיָּזִיעוּ ויפלטו את זֵיעַת (רטיבות) הַמַּעֲטָן, גיגית או גומה גדולה שמניחים בה את הזיתים, כדי שיתרככו לפני הסחיטה בבית הבד, שזיעה זו היא לרצונו של האדם;

אֲבָל לֹא זֵיעַת הַקּוּפָּה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

אֲבָל לֹא זֵיעַת הַקּוּפָּה, הסל שנושאים בו את הזיתים מן השדה, שאין לאדם צורך בה. דעה זו היא כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שִׁיעוּר זֵיעָה – שְׁלֹשָׁה יָמִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שִׁיעוּר זֵיעָה שתיחשב ‘משקה׳ המכשיר לקבלת טומאה לדעת בית שמאי, הוא לאחר שְׁלֹשָׁה יָמִים של שהייה במעטן, אבל קודם לכן, אין זה נחשב שמן אלא מוהל בלבד.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּתְחַבְּרוּ שְׁלֹשָׁה זֶה לָזֶה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אין הזיתים מקבלים טומאה על ידי הזיעה במעטן, אלא מִשֶּׁיִּתְחַבְּרוּ שְׁלֹשָׁה זיתים זֶה לָזֶה, שנעשו כעין עיסה מרוב הריכוך שלהם.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן, מלאכת המסיק והאיסוף של כל הזיתים במעטן, כאשר הם מוכנים לסחיטה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כִּדְבָרָיו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כִּדְבָרָיו, וכן הלכה.

גָּמַר מִלִּמְסוֹק אֲבָל עָתִיד לִיקַּח,

גָּמַר מִלִּמְסוֹק, לקטוף ולאסוף זיתים מכרמו, וכבר שהה הכול במעטן, אֲבָל עָתִיד לִיקַּח (לקנות) זיתים נוספים ולהניחם במעטן,

גָּמַר מִלִּיקַּח אֲבָל עָתִיד לִלְווֹת,

או שגָּמַר מִלִּיקַּח אֲבָל עָתִיד לִלְווֹת זיתים נוספים,

אֵירְעוֹ אֵבֶל, אוֹ מִשְׁתֶּה, אוֹ אוֹנֶס;

גם אם אֵירְעוֹ בינתיים אֵבֶל, אוֹ מִשְׁתֶּה נישואין וכדומה, אוֹ אוֹנֶס אחר, והתעכב מלהוסיף את הזיתים, עדיין לא נגמרה מלאכתם, ולא הוכשרו לקבל טומאה על ידי הזיעה,

אֲפִילוּ זָבִים וְזָבוֹת מְהַלְּכִים עֲלֵיהֶן – טְהוֹרִין.

ולכן, אֲפִילוּ זָבִים וְזָבוֹת, שמטמאים כלים במדרס, מְהַלְּכִים עֲלֵיהֶן – טְהוֹרִין.

נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין – אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָן.

אם בשלב זה נָפְלוּ עֲלֵיהֶן, על הזיתים, מַשְׁקִין טְמֵאִין, שמטמאים אוכל במגעם ללא צורך בהכשר מוקדם – אֵין טָמֵא מן הזיתים אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָן של המשקים, ושאר הזיתים טהורים.

וְהַמּוֹחַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן טָהוֹר.

וְהַמּוֹחַל (המוהל, המיץ) הַיּוֹצֵא מֵהֶן בשלב זה – טָהוֹר.

נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן – הֲרֵי אֵלּוּ מוּכְשָׁרִין.

נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, שכבר כונסו כל הזיתים במעטן ומוכנים לסחיטה – הֲרֵי אֵלּוּ מוּכְשָׁרִין לקבל טומאה על ידי הזיעה שעליהם.

נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין – טְמֵאִין.

נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טמאים – הזיתים כולם טְמֵאִין, שהם מטמאים את המוחל שעל הזיתים, והוא מטמא את כולם.

הַמּוֹחַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

הַמּוֹחַל (המיץ) הַיּוֹצֵא מֵהֶן, מהזיתים, לאחר גמר מלאכתם – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, שאינו מחשיבו ל׳משקה׳, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, שמחשיבים אותו בכלל ה'שמן', שהוא מן המשקים המטמאים.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ עַל הַמּוֹחַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים, שֶׁהוּא טָהוֹר.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ רבי אליעזר וחכמים עַל הַמּוֹחַל הַיּוֹצֵא (נפלט) מִן הַזֵּיתִים, שֶׁהוּא טָהוֹר, שאיננו נחשב משקה.

וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ? עַל הַיּוֹצֵא מִן הַבּוֹר,

וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ? עַל המוחל הַיּוֹצֵא (שמוציאים) מִן הַבּוֹר של השמן בבית הבד, שהוא נותר בקרקעית הבור לאחר שהוציאו את השמן שצף על גביו,

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, מפני שמעורב בו מעט שמן. ואין הלכה כרבי שמעון, אלא המוהל שבמעטן נחשב משקה, כדעת חכמים וכדעת התנא הראשון במשנתנו.

הַגּוֹמֵר אֶת זֵיתָיו וְשִׁיֵּיר קוּפָּה אַחַת –

עם הארץ הַגּוֹמֵר אֶת זֵיתָיו, שאסף את כולם למעטן, וְשִׁיֵּיר קוּפָּה (סל) אַחַת זיתים, שלא הכניס אותה למעטן –

יִתְּנֶנָּה לְעָנִי הַכֹּהֵן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

יִתְּנֶנָּה לְעָנִי הַכֹּהֵן, והוא יעשה ממנה שמן לעצמו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹלִיךְ אֶת הַמַּפְתֵּחַ מִיָּד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹלִיךְ לכהן אֶת הַמַּפְתֵּחַ של בית הבד הנעול מִיָּד בגמר מלאכת הזיתים. וכאשר יתפנה הכהן – יבוא לבית הבד, וידרכו את הזיתים בטהרה לפניו, ויקבל תרומה מן השמן המוכן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מֵעֵת לְעֵת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יוליך את המפתח לכהן בתוך מֵעֵת לְעֵת (יממה אחת) לאחר שגמר את מלאכת הזיתים. והלכה כרבי יהודה.

הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּכּוֹתֶשׁ שֶׁיִּמְתּוֹנוּ, שֶׁיְּהוּ נוֹחִין לִכְתּוֹשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ מוּכְשָׁרִים.

הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּכּוֹתֶשׁ (במכתשת) כדי שֶׁיִּמְתּוֹנוּ, שיתלחלחו ויתרככו, כדי שֶׁיְּהוּ נוֹחִין לִכְתּוֹשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ מוּכְשָׁרִים, מפני שנוח לו שהמוהל יוצא מהם, שהדבר מסייע לכתישה.

שֶׁיִּמְתּוֹנוּ שֶׁיִּמְלְחֵם –

ואם הניחם שם שֶׁיִּמְתּוֹנוּ כדי שֶׁיִּמְלְחֵם, לצורך אכילה –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מוּכְשָׁרִים.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מוּכְשָׁרִים, שגם בזה המשקה היוצא מהם הוא לרצון,

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן מוּכְשָׁרִים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן מוּכְשָׁרִים, שאמנם רוצה בריכוכם, אבל המוחל עצמו אינו לרצון. וכן הלכה.

הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת – טִימְּאָן.

הַפּוֹצֵעַ (מבקע) זֵיתִים בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, שניות לטומאה – טִימְּאָן, מפני המוחל היוצא, שהוא לרצונו של האדם, מפני שכך הזיתים טעימים יותר או נוחים יותר לכבישה.

הַמַּנִּיחַ זֵיתָיו בַּגַּג לְגַרְגְּרָם, אֲפִילּוּ הֵן רוּם אַמָּה –

הַמַּנִּיחַ זֵיתָיו בַּגַּג כדי לְגַרְגְּרָם, לעשותם גרגרים, כלומר לייבשם לצורך אכילה אחד אחד, אֲפִילּוּ הֵן רוּם (גובה) אַמָּה, ורובם אינו חשוף לשמש, ובוודאי יצא מהם מוחל –

אֵינָן מוּכְשָׁרִים.

אֵינָן מוּכְשָׁרִים, מפני שמטרתו לייבש אותם, ואין לו עניין ביציאת המוחל מהם.

נְתָנָן בַּבַּיִת שֶׁיִּלְקוּ וְעָתִיד לְהַעֲלוֹתָם לַגַּג;

נְתָנָן בַּבַּיִת כדי שֶׁיִּלְקוּ, שירקיבו מעט ויתרככו, ולאחר מכן עָתִיד לְהַעֲלוֹתָם לַגַּג לייבוש;

נְתָנָן בַּגַּג שֶׁיִּלְקוּ אוֹ שֶׁיִּפְתְּחֵם –

או שמלכתחילה נְתָנָן בַּגַּג כדי שֶׁיִּלְקוּ אוֹ כדי שֶׁיִּפְתְּחֵם (יבקע אותם) –

הֲרֵי אֵלּוּ מוּכְשָׁרִין.

הֲרֵי אֵלּוּ מוּכְשָׁרִין, מפני שמרוצה במשקה שעליהם, שמרכך אותם בשלב זה, גם אם אחר כך עתיד לייבש אותם.

נְתָנָן בַּבַּיִת עַד שֶׁיְּשַׁמֵּר אֶת גַּגּוֹ, אוֹ עַד שֶׁיּוֹלִיכֵם לְמָקוֹם אַחֵר –

אם נְתָנָן בַּבַּיִת באופן זמני, עַד שֶׁיְּשַׁמֵּר אֶת גַּגּוֹ, שיעשהו למקום שמור, אוֹ עַד שֶׁיּוֹלִיכֵם לְמָקוֹם אַחֵר –

אֵינָן מוּכְשָׁרִין.

אֵינָן מוּכְשָׁרִין, מפני שאינו מעוניין במשקים שעליהם.

רָצָה לִיטּוֹל מֵהֶן בַּד אֶחָד אוֹ שְׁנֵי בַדִּין –

אם לפני שנגמרה מלאכת האיסוף של הזיתים במעטן, רָצָה לִיטּוֹל מֵהֶן, מהזיתים שבמעטן, בַּד אֶחָד, כמות זיתים לסחיטה אחת בבית הבד, אוֹ כדי שְׁנֵי בַדִּין;

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קוֹצֶה בְּטוּמְאָה, וּמְחַפֶּה בְּטָהֳרָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קוֹצֶה, חותך מגוש הזיתים הדבוקים יחד, אף בְּטוּמְאָה, בכלים טמאים וכדומה, שעדיין לא הוכשרו לקבל טומאה. וּלאחר מכן מְחַפֶּה (מכסה) את מה שנותר במעטן בְּטָהֳרָה. שאחר שלקח מהזיתים לדריכה – נגמרה מלאכתם, והם מוכשרים במשקה שעליהם.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מְחַפֶּה בְּטוּמְאָה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מְחַפֶּה בְּטוּמְאָה, שעדיין לא נגמרה מלאכתם של הזיתים שבמעטן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חוֹפֵר בְּקַרְדּוּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת, וּמוֹלִיךְ לְבֵית הַבַּד בְּטוּמְאָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אף חוֹפֵר את גוש הזיתים כולו בְּקַרְדּוּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת וּמוֹלִיךְ לְבֵית הַבַּד בְּטוּמְאָה. ואין הלכה כמותו.

הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בָּרֵחַיִם –

הַשֶּׁרֶץ המת שֶׁנִּמְצָא בָּרֵחַיִם של בית הבד, אגן שכותשים בו את הזיתים לפני הסחיטה –

אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.

אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ, הזיתים שנוגעים בו, ואין חוששים, שמא היה השרץ גם במקום אחר.

אִם הָיָה מַשְׁקֶה מְהַלֵּךְ –

אִם הָיָה מַשְׁקֶה, מוחל מעורב בשמן, שיצא מן הזיתים הכתושים, מְהַלֵּךְ ברחיים –

הַכֹּל טָמֵא.

הַכֹּל טָמֵא, שהמוחל נטמא מהשרץ, ומטמא את הכול.

נִמְצָא עַל גַּבֵּי הֶעָלִים – יִשָּׁאֲלוּ הַבַּדָּדִים לוֹמַר לֹא נָגַעְנוּ.

נִמְצָא השרץ עַל גַּבֵּי הֶעָלִים, שהיו מכסים בהם את הזיתים הטחונים, והעלים אינם מקבלים טומאה – יִשָּׁאֲלוּ הַבַּדָּדִים (פועלי בית הבד), שהם עמי הארץ שנטהרו לצורך עשיית השמן, האם נגעו בשרץ, ונאמנים לוֹמַר: "לֹא נָגַעְנוּ בו ולא נטמאנו". והזיתים טהורים, שאין חוששים, שמא נגע השרץ בזיתים.

אִם הָיָה נוֹגֵעַ בָּאוֹם, אֲפִילּוּ בְּשַׂעֲרָה – טָמֵא.

אִם הָיָה השרץ נוֹגֵעַ בָּאוֹם, בגוש הזיתים הגדול הצבור יחד בבית הבד, אֲפִילּוּ בְּשַׂעֲרָה אחת של השרץ, כלומר מגע כלשהו – האום טָמֵא, שכל גוש הזיתים נחשב לדבר אחד.

נִמְצָא עַל גַּבֵּי פְּרוּדִים, וְהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה – טָמֵא.

נִמְצָא השרץ עַל גַּבֵּי פְּרוּדִים, גושי זיתים שנפרדו מן האום אך נוגעים בו, וְהוּא (השרץ) נוֹגֵעַ בְּזיתים שנפחם הכולל כַבֵּיצָה, שבו אוכל מטמא משקה או אוכל אחר – כל ה׳אום׳ טָמֵא, שהכול נחשב מחובר יחד.

פְּרוּדִים עַל גַּבֵּי פְּרוּדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה –

היו הזיתים פְּרוּדִים עַל גַּבֵּי פְּרוּדִים, והשרץ למעלה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה –

אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.

אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ של השרץ, הגוש שנגע בו.

נִמְצָא בֵּין כּוֹתֶל לַזֵּיתִים – טָהוֹר.

נִמְצָא השרץ בֵּין הכּוֹתֶל לַזֵּיתִים, ואינו נוגע בזיתים – טָהוֹר, ואין חוששים שנגע בהם.

נִמְצָא בַּגַּג – הַמַּעֲטָן טָהוֹר.

נִמְצָא השרץ בזיתים שבַּגַּג, שהועלו לשם מן המעטן להתרכך או להתייבש בשמש – מה שבתוך הַמַּעֲטָן טָהוֹר, ואין חוששים, שמא השרץ היה כבר במעטן, ש'אין מחזיקים טומאה ממקום למקום'.

נִמְצָא בַּמַּעֲטָן – הַגַּג טָמֵא.

ואולם, אם נִמְצָא בַּמַּעֲטָן – מה שהועלה ממנו על הַגַּג טָמֵא, שמא השרץ היה שם לפני שהועלו חלק מן הזיתים אל הגג.

נִמְצָא שָׂרוּף עַל הַזֵּיתִים, וְכֵן מַטְלִית מְהוּהָא – טְהוֹרָה,

נִמְצָא שרץ שָׂרוּף עַל הַזֵּיתִים, ובמצב זה שרץ אינו מטמא; וְכֵן מַטְלִית מְהוּהָא (שחוקה), שכבר אינה מקבלת טומאה, שנמצאת על הזיתים – טְהוֹרָה, והזיתים טהורים. ואין חוששים, שמא היו על הזיתים בעודם במצבם הקודם, כשהיו טמאים,

שֶׁכָּל הַטּוּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן.

שכלל הוא בענייני טומאה וטהרה, שֶׁכָּל הַטּוּמְאוֹת נקבע דינן כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן.