הַדָּר עִם עַם הָאָרֶץ בְּחָצֵר, וְשָׁכַח כֵּלִים בֶּחָצֵר;

הַדָּר עִם עַם הָאָרֶץ בְּחָצֵר משותפת, וְשָׁכַח כֵּלִים בֶּחָצֵר;

אֲפִילּוּ חָבִיּוֹת מוּקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל, אוֹ תַּנּוּר מוּקָּף צָמִיד פָּתִיל –

אֲפִילּוּ היו אלו חָבִיּוֹת חרס מוּקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל (מכסה מהודק) אוֹ תַּנּוּר חרס מוּקָּף צָמִיד פָּתִיל, שבוודאי לא נגעה טומאה בתוכם, ואף אינם מקבלים טומאה במגע מגבם –

הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.

הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין, שמא אשתו של עם הארץ הסיטה את הכלי כאשר הייתה נידה, ובכך טימאה אותם.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בַּתַּנּוּר בִּזְמַן שֶׁהוּא מוּקָּף צָמִיד פָּתִיל.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בַּתַּנּוּר, בִּזְמַן שֶׁהוּא מוּקָּף צָמִיד פָּתִיל, מפני שהוא מחובר בדרך כלל לאדמה, ואין בו חשש היסט.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף הַתַּנּוּר טָמֵא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְחִיצָה גְבוֹהָּ עֲשָׂרָה טְפָחִים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף הַתַּנּוּר טָמֵא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ בפניו מְחִיצָה גְבוֹהָּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וכך יימצא התנור ברשות לעצמה, ולא ברשות משותפת עִם עַם הארץ. וכן הלכה.

הַמַּפְקִיד כֵּלִים אֵצֶל עַם הָאָרֶץ –

הַמַּפְקִיד כֵּלִים אֵצֶל עַם הָאָרֶץ –

טְמֵאִים טְמֵא מֵת וּטְמֵאִין מִדְרָס.

הריהם טְמֵאִים בטומאת טְמֵא מֵת, וטעונים הזאת מי חטאת (פרה אדומה) ביום השלישי וביום השביעי, בנוסף לטבילה הנצרכת לכל הטומאות, וּטְמֵאִין טומאה של מִדְרָס הזב, אף ללא מגע, אם הם כלים הראויים לישיבה, לשכיבה וכדומה (ראו כלים פ"א מ"א–מ"ג).

אִם מַכִּירוֹ שֶׁהוּא אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה –

אִם אותו עם הארץ מַכִּירוֹ, את המפקיד, ויודע, שֶׁהוּא כהן שאוֹכֵל בַּתְּרוּמָה –

טְהוֹרִין מִטְּמֵא מֵת, אֲבָל טְמֵאִין מִדְרָס.

טְהוֹרִין מִטְּמֵא מֵת, ואין צריך להזות על הכלים מי חטאת, אֲבָל טְמֵאִין מִדְרָס וצריכים טבילה, מפני שאשתו הנידה של עם הארץ אינה נזהרת שלא לשבת עליהם בימי נידתה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם מָסַר לוֹ תֵּיבָה מְלֵאָה בְּגָדִים;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם מָסַר לוֹ, לעם הארץ, כפיקדון תֵּיבָה מְלֵאָה בְּגָדִים;

בִּזְמַן שֶׁהִיא רוֹצֶצֶת – טְמֵאִין מִדְרָס.

בִּזְמַן שֶׁהִיא רוֹצֶצֶת (לוחצת) על הבגדים הדחוסים בה – טְמֵאִין מִדְרָס, מפני שהנשען על התיבה נשען גם על הבגדים, והם נעשים כמשכב ומושב לטמא.

אִם אֵינָהּ רוֹצֶצֶת – טְמֵאִין מַדָּף, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בְּיַד הַבְּעָלִים.

ואִם התיבה אֵינָהּ רוֹצֶצֶת, והיושב עליה אינו מכביד על הבגדים – טְמֵאִין מַדָּף, טומאה קלה מדברי חכמים, שמטמאים אוכלים ומשקים בלבד, ואַף עַל פִּי שֶׁהַמַּפְתֵּחַ של התיבה בְּיַד הַבְּעָלִים, ובוודאי נשארה סגורה. שמא האישה הנידה הזיזה את התיבה, ונעשו הבגדים ראשון לטומאה (ראו זבים פ"ה מ"א). ואין הלכה כרבי יוסי אלא כתנא הראשון, שבכל מקרה, הכלים שבתיבה טמאים מדרס.

הַמְאַבֵּד בַּיּוֹם וּמָצָא בַּיּוֹם – טָהוֹר.

הַמְאַבֵּד כלי בַּיּוֹם וּמָצָא אותו בו בַּיּוֹם – טָהוֹר, שיש לנו להניח, שלא נטמא במגע אדם, שאם היה נוגע בו מישהו, היה מרימו כדי להשיבו לבעליו או לקחתו לעצמו.

בַּיּוֹם וּמָצָא בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וּמָצָא בַּיּוֹם, בַּיּוֹם וּמָצָא בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו – טָמֵא.

איבד בַּיּוֹם וּמָצָא בַּלַּיְלָה, איבד בַּלַּיְלָה וּמָצָא בַּיּוֹם, או איבד בַּיּוֹם וּמָצָא בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו – טָמֵא, שבלילה יש לחוש לדריסה או למגע של טמאים בחפץ בלא שהרגישו בו.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיַּעֲבוֹר עָלָיו הַלַּיְלָה אוֹ מִקְצָתוֹ – טָמֵא.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיַּעֲבוֹר עָלָיו הַלַּיְלָה כולו, אוֹ מִקְצָתוֹ, ואפילו איבד בלילה ומצא באותו הלילה – טָמֵא.

הַשּׁוֹטֵחַ כֵּלִים;

הַשּׁוֹטֵחַ (פורס) כֵּלִים בחוץ לייבשם או לאווררם, נידון הדבר כספק טומאה, מפני שאנשים נמנעים מלגעת בכלים אלה, אך ייתכן שקרה, ומישהו נגע,

בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טְהוֹרִין, וּבִרְשׁוּת הַיָּחִיד – טְמֵאִין.

ולכן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טְהוֹרִין, וּבִרְשׁוּת הַיָּחִיד – טְמֵאִין.

וְאִם הָיָה מְשַׁמְּרָן – טְהוֹרִים.

וְאִם הָיָה בעליהם מְשַׁמְּרָן – טְהוֹרִים אף ברשות היחיד, ואין חוששים, שמא נגע בהם אחד מהעוברים.

נָפְלוּ וְהָלַךְ לַהֲבִיאָן – טְמֵאִים.

נָפְלוּ לאדם כלים לרשות אחרת, וְהָלַךְ לַהֲבִיאָן, ובתוך הליכתו לא היו הכלים תחת השגחה – טְמֵאִים, כדין ספק טומאה ברשות היחיד.

נָפַל דָּלְיוֹ לְתוֹךְ בּוֹרוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ, וְהָלַךְ לְהָבִיא בַּמֶּה יַעֲלֶנּוּ – טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּנַּח בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ שָׁעָה אַחַת.

בדומה לזה: נָפַל דָּלְיוֹ לְתוֹךְ בּוֹרוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ, וְהָלַךְ לְהָבִיא בַּמֶּה, חפץ שבו, יַעֲלֶנּוּ – טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּנַּח בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ אפילו רק שָׁעָה אַחַת.

הַמַּנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ פָּתוּחַ וּמְצָאוֹ פָּתוּחַ, נָעוּל וּמְצָאוֹ נָעוּל, פָּתוּחַ וּמְצָאוֹ נָעוּל – טָהוֹר.

הַמַּנִּיחַ (משאיר) אֶת בֵּיתוֹ פָּתוּחַ וּמְצָאוֹ לאחר זמן פָּתוּחַ, או שהניחו נָעוּל וּמְצָאוֹ נָעוּל, או שהניחו פָּתוּחַ וּמְצָאוֹ נָעוּל – טָהוֹר, שאין לחשוש, שמא נכנס אדם בלא רשות, אף לא לבית פתוח.

נָעוּל וּמְצָאוֹ פָּתוּחַ – רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא,

אבל אם הניחו נָעוּל וּמְצָאוֹ פָּתוּחַ, ולא נמצאו בבית סימנים שאדם היה בבית ונגע בדבר – רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, שהרי מישהו פתח את המנעול ללא רשות, ושמא נכנס לבית ונגע בכלים.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, שֶׁהָיוּ גַּנָּבִים וְנִמְלְכוּ וְהָלְכוּ לָהֶן.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, שֶׁאנו אומרים: הָיוּ גַּנָּבִים, וְנִמְלְכוּ (התחרטו) מלגנוב וְהָלְכוּ לָהֶן בלי להיכנס. וכן הלכה.

אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל חָבֵר

אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל חָבֵר לצורכו של בעל הבית,

לְהוֹצִיא בְּנוֹ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ בְּהֶמְתּוֹ –

כגון לְהוֹצִיא משם את בְּנוֹ של החבר אוֹ את בִּתּוֹ אוֹ את בְּהֶמְתּוֹ –

הַבַּיִת טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנְסָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת.

הַבַּיִת טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנְסָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, ויש להניח, שלא שלחה ידה בחפצים.

כְּלָל אָמְרוּ בַּטְּהָרוֹת:

כְּלָל אָמְרוּ בדיני הטְּהָרוֹת:

כֹּל הַמְיוּחָד לְאוֹכֶל אָדָם – טָמֵא, עַד שֶׁיִּפָּסֵל מֵאוֹכֶל הַכֶּלֶב.

כֹּל דבר הַמְיוּחָד (מיועד) לְאוֹכֶל אָדָם – טָמֵא (מקבל טומאה) אף שכבר התקלקל ואינו ראוי לאכילה, עַד שֶׁיִּפָּסֵל מלהיות אוֹכֶל הַכֶּלֶב.

וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לְאוֹכֶל אָדָם – טָהוֹר, עַד שֶׁיְּיַחֲדֶנּוּ לָאָדָם. כֵּיצַד?

וְכֹל דבר שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לְאוֹכֶל אָדָם – טָהוֹר אף על פי שראוי לאכילת בעלי חיים, עַד שֶׁיְּיַחֲדֶנּוּ לָאָדָם. כֵּיצַד כלל זה בא לידי ביטוי?

גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת וְחִשֵּׁב עָלָיו לְהַעֲלוֹתוֹ לַנָּכְרִי – טָמֵא.

גּוֹזָל שֶׁנָּפַל לַגַּת, שדורכים בה את הענבים, ומת, וְחִשֵּׁב עָלָיו לְהַעֲלוֹתוֹ לַאכילת הנָּכְרִי, האוכל נבלות – הגוזל טָמֵא, שהרי יוחד לאכילת אדם.

לַכֶּלֶב – טָהוֹר.

ואם חישב להעלותו לַכֶּלֶב שיאכל אותו – טָהוֹר, שסתם נבלת גוזל שנפל לגת אינה מיוחדת לאכילת אדם.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַמֵּא.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַמֵּא בכל אופן. ואין הלכה כמותו.

חִשֵּׁב עָלָיו חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן – טָהוֹר. אִם הֶעֱלָהוּ – טָמֵא,

וחוזרים לדברי התנא הראשון. חִשֵּׁב עָלָיו חֵרֵשׁ או שׁוֹטֶה או קָטָן להעלות את הגוזל לנכרי – טָהוֹר. ואולם אִם לא רק חשב להעלותו אלא הֶעֱלָהוּ בפועל בשביל הנכרי – טָמֵא.

שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה, וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה.

שכלל הוא באנשים אלו, שאינם בני דעת גמורה, שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה, יש משמעות הלכתית למעשה שעושים, וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה, אין משמעות לכוונתם בפני עצמה.

אֲחוֹרֵי כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִים –

אֲחוֹרֵי כֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִים, בטומאה קלה שמדברי חכמים, עד כמה הם מטמאים אוכלים ומשקים?

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין, וְאֵין פּוֹסְלִין אֶת הָאוֹכָלִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין הטהורים שייגעו בהם, שייעשו ראשון לטומאה ויטמאו, וְאֵין פּוֹסְלִין אֶת הָאוֹכָלִין של תרומה לאכילה, אף שבדרך כלל, היא נפסלת במגע של שני לטומאה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין, וּפוֹסְלִין אֶת הָאוֹכָלִין.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אחורי הכלים שנטמאו מְטַמְּאִין אֶת הַמַּשְׁקִין, שייעשו ראשון לטומאה, וּפוֹסְלִין אֶת הָאוֹכָלִין של תרומה.

שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: לֹא כָּךְ וְלֹא כָּךְ,

שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: לֹא כָּךְ וְלֹא כָּךְ, אחורי הכלים אינם מטמאים כלל משקין חולין ואינם פוסלים אוכל תרומה,

אֶלָּא מַשְׁקִין שֶׁנִּטְמְאוּ בַּאֲחוֹרֵי הַכֵּלִים מְטַמְּאִין אֶחָד וּפוֹסְלִין אֶחָד.

אֶלָּא כך הדין: מַשְׁקִין של תרומה שֶׁנִּטְמְאוּ בַּאֲחוֹרֵי הַכֵּלִים נעשים ראשון לטומאה שמְטַמְּאִין אֶחָד, מאכל תרומה שנגעו בו, שהוא נעשה שני, וּפוֹסְלִין אֶחָד, שאותו שני פוסל מאכל תרומה אחר מאכילה.

הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: "מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

והֲרֵי זֶה, האוכל שייגע במשקה שנגע באחורי הכלים, אוֹמֵר כביכול למשקה שטימא אותו: "מְטַמְּאֶיךָ, אחורי הכלי שטימאו אותך, לֹא טִמְּאוּנִי כשנגעו בי, וְאילו אַתָּה, המשקה שנטמאת מהם, טִמֵּאתָנִי". והלכה כרבי אליעזר.

עֲרֵיבָה שֶׁהִיא קָטַפְרֵס, וְהַבָּצֵק מִלְמַעְלָן וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ מִלְּמַטָּן;

עֲרֵיבָה, כלי עץ שלשים בו בצק, שֶׁהִיא קָטַפְרֵס (שיפוע), שעשויה בשיפוע, וְהַבָּצֵק מונח מִלְמַעְלָן, בחלק העליון של השיפוע, וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, מרטיב מה שנוגע בו, מִלְּמַטָּן, ונוגע בחתיכה של בצק, והיא נוגעת בחתיכה שלמעלה ממנה;

שָׁלשׁ חֲתִיכוֹת בְּכַבֵּיצָה – אֵינָן מִצְטָרְפוֹת,

אם היו בערבה שָׁלשׁ חֲתִיכוֹת בצק, זו למעלה מזו, שהן ביחד בְּכַבֵּיצָה – אֵינָן מִצְטָרְפוֹת לטמא. שאף שהאמצעית נחשבת כמחוברת לתחתונה על ידי מגע במשקה הטופח שעליה, העליונה והאמצעית אינן מצטרפות במגע בלבד.

וּשְׁתַּיִם – מִצְטָרְפוֹת.

ואם היו רק שְׁתַּיִם, שתי חתיכות בצק ששיעורן יחד כביצה – מִצְטָרְפוֹת, כפי שביארנו, שמגע החתיכה העליונה במשקה הטופח שעל התחתונה מחבר את שתיהן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף שְׁתַּיִם אֵינָן מִצְטָרְפוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רוֹצְצוֹת מַשְׁקֶה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף שְׁתַּיִם אֵינָן מִצְטָרְפוֹת, שמגע על ידי רטיבות בשיפוע אינו מצרף, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ החתיכות רוֹצְצוֹת (דוחקות) את המַשְׁקֶה ביניהן, וגורמות לו להצטבר שם, ובכך הוא מצרפן. ואין הלכה כמותו.

וְאִם הָיָה מַשְׁקֶה עוֹמֵד, אֲפִילּוּ כְּעֵין הַחַרְדָּל – מִצְטָרֵף.

וְאִם הָיָה המַשְׁקֶה עוֹמֵד במקומו, כגון שהערבה אינה משופעת, וחתיכות הבצק זו בצד זו, והמשקה ביניהן, אֲפִילּוּ היו חתיכות הבצק פירורים רבים וקטנים כְּעֵין הַחַרְדָּל – הכול מִצְטָרֵף לכביצה.

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: אוֹכֶל פָּרוּד אֵינוֹ מִצְטָרֵף.

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: אוֹכֶל פָּרוּד ומפורר אֵינוֹ מִצְטָרֵף לכביצה כלל. ואין הלכה כמותו.

מַקֵּל שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְמֵאִין;

מַקֵּל שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, שהמקל רטוב כולו במים;

כֵּיוָן שֶׁהִשִּׁיקָהּ לַמִּקְוֶה – טְהוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

כֵּיוָן שֶׁהִשִּׁיקָהּ לַמִּקְוֶה, נגע בקצהו במי המקווה – טְהוֹרָה, נטהרו כל המים שבמקל. ואף על פי שהמקל זקוף, וכולו מעל גובה המים – נחשבים המים שעליו למחוברים למקווה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּטְבִּיל אֶת כּוּלָּהּ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין טהרה למי המקל עַד שֶׁיַּטְבִּיל אֶת כּוּלָּהּ (כל המקל). וכן הלכה.

הַנִּצּוֹק, וְהַקָּטַפְרֵס, וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ – אֵינָן חִבּוּר,

הַנִּצּוֹק, קילוח של משקה מלמעלה למטה, וְהַקָּטַפְרֵס, משקה שנוזל בשיפוע, וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, מרטיב מה שנוגע בו, אֵינָן מהווים חִבּוּר בין שני דברים,

לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְטָהֳרָה.

לֹא לְטוּמְאָה, שאם יש משקים מכאן ומכאן, וביניהם ‘ניצוק׳ או ‘קטפרס׳, ונגע אדם טמא במשקים שמלמטה – אין המשקים שלמעלה נטמאים; וכן אם היו אלו בצד אלו, ורק משקה טופח ביניהם, ונגע בו טמא, אין אלו שמכאן ומכאן נטמאים. וְלֹא לְטָהֳרָה, כגון שאם יש מקווה שיש בו שיעור לטהר, ומקווה חסר בצדו, וביניהם ניצוק או קטפרס, אינם מצטרפים זה לזה.

וְהָאֶשְׁבּוֹרֶן – חִבּוּר לַטּוּמְאָה וְלַטָּהֳרָה.

וְהָאֶשְׁבֹּרֶן, משקה מכונס, כגון בגומה, – מהווה חִבּוּר בין שני מאגרי מים, בין לַטּוּמְאָה, כשאין בהם יחד כשיעור מקווה, ובין לַטָּהֳרָה, אם יש באחד מהם, או בשניהם יחד, כשיעור מקווה טהרה.