הַקַּדָּר שֶׁהִנִּיחַ אֶת קְדֵרוֹתָיו וְיָרַד לִשְׁתּוֹת;

הַקַּדָּר, מוכר קדרות חרס, שֶׁהִנִּיחַ אֶת קְדֵרוֹתָיו הטהורות בצדי דרך הרבים וְיָרַד לתעלת המים וכדומה לִשְׁתּוֹת;

הַפְּנִימִיּוֹת טְהוֹרוֹת, וְהַחִיצוֹנוֹת – טְמֵאוֹת.

הקדרות הַפְּנִימִיּוֹת, שאינן סמוכות לעוברים ושבים – טְהוֹרוֹת, וְהַחִיצוֹנוֹת – טְמֵאוֹת,

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמוּתָּרוֹת. אֲבָל בַּאֲגוּדוֹת – הַכֹּל טָהוֹר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בּקדרות מוּתָּרוֹת, שאינן קשורות יחד, ויש לחשוש, שאדם נטל קדרה כדי לבדוק אותה או להשתמש בה וטימא אותה, אֲבָל בַּאֲגוּדוֹת (קשורות) יחד – הַכֹּל טָהוֹר. ואין הלכה כמותו.

הַמּוֹסֵר מַפְתְּחוֹ לְעַם הָאָרֶץ – הַבַּיִת טָהוֹר,

הַמּוֹסֵר מַפְתְּחוֹ, מפתח ביתו, לְעַם הָאָרֶץ – הַבַּיִת, כלומר כל תכולתו, טָהוֹר,

שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ.

ואין חוששים, שמא נכנס עם הארץ לבית בלא רשות, שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ.

הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ;

הַמַּנִּיחַ (המשאיר) עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שלו, ללא השגחה;

עֵר וּמְצָאוֹ עֵר, יָשֵׁן וּמְצָאוֹ יָשֵׁן, עֵר וּמְצָאוֹ יָשֵׁן – הַבַּיִת טָהוֹר.

אם הניחו כשהיה עֵר וּכשחזר מְצָאוֹ עֵר, או אם הניחו יָשֵׁן וּמְצָאוֹ יָשֵׁן, או עֵר וּמְצָאוֹ יָשֵׁן – הַבַּיִת טָהוֹר, ואינו חושש, שמא נגע עם הארץ בכליו. שאם הניחו ער, עם הארץ מניח, שבעל הבית משגיח עליו ועומד לחזור בכל רגע. וכשהניחו ישן ומצאו כך, אין חוששים, שהתעורר בינתיים.

יָשֵׁן וּמְצָאוֹ עֵר – הַבַּיִת טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אבל אם הניחו בעל הבית כשהוא יָשֵׁן וּמְצָאוֹ עֵר – הַבַּיִת טָמֵא, מפני שהאורח סבור, שבעל הבית אינו משגיח עליו ולא יחזור מהר, שהרי הניחו ישן. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִיגַּע.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כאשר הניחו ישן ומצאו ער, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ כשהוא מתעורר וְלִיגַּע בו. אבל אין חוששים, שמא טייל בכל הבית ונגע בכליו, שאין לו רשות לכך, והוא ירא מבעל הבית. וכן הלכה.

הַמַּנִּיחַ אוּמָּנִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ –

הַמַּנִּיחַ אוּמָּנִים (בעלי מלאכה) עמי הארץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ –

הַבַּיִת טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַבַּיִת, הכלים והמאכלים שבו, טָמֵא, שאין האומנים נזהרים מליגע פה ושם, מפני שאין בעל הבית משמרם, וכל הבית עומד לרשותם. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשׁוֹט אֶת יָדָם וְלִיגַּע.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשׁוֹט אֶת יָדָם וְלִיגַּע בלא לטפס או להגיע למקומות מוסתרים. וכן הלכה.

אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁהִנִּיחָה לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ טוֹחֶנֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ;

אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁהִנִּיחָה את אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, כשהיא טוֹחֶנֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ,

פָּסְקָה הָרֵחַיִם – הַבַּיִת טָמֵא.

אם פָּסְקָה עבודת הָרֵחַיִם – הַבַּיִת טָמֵא, שחוששים, שמא באותה שעה נגעה בתכולת הבית.

לֹא פָּסְקָה הָרֵחַיִם – אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִפְשׁוֹט אֶת יָדָהּ וְלִיגַּע.

לֹא פָּסְקָה הָרֵחַיִם – אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִפְשׁוֹט אֶת יָדָהּ, תוך כדי עבודת הרחיים, וְלִיגַּע.

הָיוּ שְׁתַּיִם – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאַחַת טוֹחֶנֶת וְאַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הָיוּ שְׁתַּיִם, שתי נשות עם הארץ שבאו לטחון – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, בין שפסקה פעולת הרחיים ובין שלא פסקה, הַבַּיִת טָמֵא, מפני שֶׁאַחַת טוֹחֶנֶת, וְאַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת (ממשמשת) בבית. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשׁוֹט אֶת יָדָן וְלִיגַּע.

וגם כאן חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מָקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשׁוֹט אֶת יָדָן וְלִיגַּע, ואין לחוש, שמא משמשו בשאר הבית או בחפצים גבוהים או מוסתרים. וכן הלכה.

הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ;

הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ, שישמור על ביתו;

בִּזְמַן שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסִין וְאֶת הַיּוֹצְאִין,

בִּזְמַן שֶׁהוּא, בעל הבית, משקיף מרחוק, רוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסִין אל הבית וְאֶת הַיּוֹצְאִין ממנו, והבית שמור מכניסת זרים –

הָאוֹכָלִים וְהַמַּשְׁקִים וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִים – טְמֵאִים.

הָאוֹכָלִים וְהַמַּשְׁקִים, וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִים, שנטמאים במגע מתוכם, וכן שאר הכלים הנטמאים במגע – טְמֵאִים, משום חשש מגעו של עם הארץ השומר את הבית.

אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת וּכְלֵי חֶרֶס הַמּוּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל – טְהוֹרִין.

אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת, וּכְלֵי חֶרֶס הַמּוּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל (מכסה מהודק) – טְהוֹרִין, מטומאת מדרס או היסט הזב, שלא גזרו על עם הארץ שיטמא אלא בטומאת מגע בלבד.

וְאִם אֵינוֹ רוֹאֶה לֹא אֶת הַנִּכְנָסִין וְלֹא אֶת הַיּוֹצְאִין,

וְאִם בעל הבית אֵינוֹ רוֹאֶה לֹא אֶת הַנִּכְנָסִין וְלֹא אֶת הַיּוֹצְאִין,

אֲפִילּוּ מוּבָל, אֲפִילּוּ כָּפוּת – הַכֹּל טָמֵא.

אֲפִילּוּ היה השומר עם הארץ מוּבָל על ידי אחרים, שאינו יכול לנוע בעצמו, אֲפִילּוּ היה השומר כָּפוּת (קשור) למקומו – הַכֹּל טָמֵא, שמא נכנסו אל הבית זב, נידה או גוי (המטמא כזב מדברי חכמים), שהשומר אִפשר לאחרים להיכנס.

הַגַּבָּאִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת – הַבַּיִת טָמֵא.

הַגַּבָּאִים (גובי המסים) שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת לגבות כספים או משכון – הַבַּיִת טָמֵא, כלומר מה שבבית, שמא נגעו בכליו, שהרי הם מחטטים בכל הבית.

אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי –

אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי, שאף הוא מן הגבאים או ממונה עליהם –

נֶאֱמָנִים לוֹמַר: לֹא נִכְנַסְנוּ. אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִים לוֹמַר: נִכְנַסְנוּ, אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ.

נֶאֱמָנִים לוֹמַר: לֹא נִכְנַסְנוּ פנימה, אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִים לוֹמַר: נִכְנַסְנוּ, אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ בדבר, מפני שזהו תפקידם, לחפש בבית, ואינם יכולים להימנע כך, בגלל נוכחות הגוי.

הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת – אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם רַגְלֵי הַגַּנָּבִים.

הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת – אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם שהגיעו אליו רַגְלֵי הַגַּנָּבִים, אבל לא מקומות שצריך לחטט שם, שכן הם מפחדים להשתהות ולבלוש.

וּמָה הֵן מְטַמְּאִין? הָאוֹכָלִים וְהַמַּשְׁקִים וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִין.

וּמָה הֵן מְטַמְּאִין? הָאוֹכָלִים וְהַמַּשְׁקִים וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִין.

אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת וּכְלֵי חֶרֶס הַמּוּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל – טְהוֹרִים.

אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת וּכְלֵי חֶרֶס הַמּוּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל – טְהוֹרִים, שעם הארץ אינו מטמא אלא במגע (כפי שהתבאר במשנה הקודמת).

אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי אוֹ אִשָּׁה – הַכֹּל טָמֵא.

ואולם, אִם יֵשׁ עִמָּהֶן, עם הגנבים, גּוֹי אוֹ אִשָּׁה – הַכֹּל טָמֵא, גם משכב ומושב וכלי חרס סגורים. שהגוי מטמא תמיד כזב מגזרת חכמים, וטומאת הנידה מצויה באישה, וחוששים, שטימאו במדרס או בהיסט.

הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו בְּחַלּוֹן שֶׁל אוֹדְיָארִין –

הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו (בגדיו) בְּחַלּוֹן (גומחה, תא) שֶׁל אוֹדְיָארִין, בלנים, אנשי בית המרחץ;

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר את הבגדים, שאין לחוש, שמא האודייר פתח את התא ונגע בהם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ, אוֹ חוֹתָם, אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה סִימָן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לעולם יש לחשוש למגע עם הארץ, עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ האודייר אֶת הַמַּפְתֵּחַ לנעילת התא, אוֹ שייתן לו חוֹתָם המעיד על כך, שדלת החלון לא נפתחה, אוֹ עַד שֶׁמניח הכלים יַעֲשֶׂה סִימָן המוכיח, שלא נגעו בהם. וכן הלכה.

הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו מִגַּת זוֹ לְגַת הַבָּאָה – כֵּלָיו טְהוֹרִין.

כהן הַמַּנִּיחַ בשטח הגת שלו אֶת כֵּלָיו, שהוא משתמש בהם בייצור היין, מִגַּת (עונת דריכת הענבים) זוֹ לְגַת הַבָּאָה – כֵּלָיו טְהוֹרִין, שעמי הארץ שבאים אל הגת יודעים להיזהר מלגעת בכלים אלה.

וּבְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיֹּאמַר "בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרָם".

וּבְיִשְׂרָאֵל שהניח כליו בגת – אינם טהורים, מפני שאינו אוכל תרומה, ואין עמי הארצות נזהרים בהם, עַד שֶׁיֹּאמַר: "בְּלִבִּי הָיָה לְשָׁמְרָם, והשגחתי תמיד, שיהיו שמורים מטומאה".

מִי שֶׁהָיָה טָהוֹר, וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכוֹל –

מִי שֶׁהָיָה טָהוֹר לתרומה, כלומר כהן שטבל במיוחד לשם אכילת תרומה, כמצוות חכמים (חגיגה פ״ב מ״ו), וְהִסִּיעַ (הסיח) אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בתרומה, ולא ידוע לו שנטמא –

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, שֶׁדֶּרֶךְ טְמֵאִין פּוֹרְשִׁין מִמֶּנּוּ.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר אותו, שיכול להמשיך ולאכול בתרומה, מפני שֶׁדֶּרֶךְ הטְמֵאִין, שהם פּוֹרְשִׁין מִמֶּנּוּ, שהרי הוא מוכּר ככהן שאוכל בטהרה, ואינם יודעים מה שבלבו.

וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים.

וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים, מפני שהיסח הדעת מטמאו, וצריך לטבול בשנית לשם אכילת תרומה. וכן הלכה.

הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכוֹל,

כהן שהָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת לתרומה, שנטל אותן לשם אכילת תרומה כמצוות חכמים (חגיגה פ״ב מ״ה), וְאחר כך הִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכוֹל עוד,

אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר "יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ יָדַי" –

אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: "יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ יָדַי, שלא נגעתי בלכלוך או בטומאה כלשהי" –

יָדָיו טְמֵאוֹת, שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת.

יָדָיו טְמֵאוֹת, וצריך לחזור וליטול אותם לאכילת תרומה. מפני שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת, עוסקות בדברים בלא הרף, ואינן במנוחה.

הָאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לְהוֹצִיא פַּת לֶעָנִי, וְיָצָאת וּמְצָאַתּוּ עוֹמֵד בְּצַד כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה;

הָאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לביתה כדי לְהוֹצִיא פַּת לֶעָנִי הממתין בפתח החצר, וְיָצָאת מן הבית וּמְצָאַתּוּ לעני, כשהוא עוֹמֵד בְּצַד כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, ולא ידוע אם נגע בהם;

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁיָּצָאת וּמָצָאת אֶת חֲבֶרְתָּהּ חוֹתָה גֶּחָלִים תַּחַת קְדֵרָה שֶׁל תְּרוּמָה –

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁיָּצָאת מן המקום שבישלה בו, וּבחזרתה מָצָאת אֶת חֲבֶרְתָּהּ, שהיא אשת עם הארץ, כשהיא חוֹתָה (גורפת) גֶּחָלִים תַּחַת הקְדֵרָה שֶׁל תְּרוּמָה –

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, שמא נגעו העני והאישה באוכל שאינו שלהם או פשטו ידם לתוך הקדרה, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, שאין חוששים שייגעו שלא ברשות. וכן הלכה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פִּילָא: וְכִי מִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פִּילָא: וְכִי מִפְּנֵי מָה נחלקו החכמים בדבר זה, שרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מדוע חולק רבי עקיבא על חכמים? והלוא אין להוציא דבר מחזקת טהרה שיש בו בלא סיבה מוצדקת!

מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים גַּרְגְּרָנִיּוֹת הֵן, שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְגַלּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ לֵידַע מַה הִיא מְבַשֶּׁלֶת.

מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים גַּרְגְּרָנִיּוֹת הֵן, תאבות להתעסק עם מאכלים, שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְגַלּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ מתוך סקרנות, לֵידַע מַה הִיא מְבַשֶּׁלֶת.