מָקוֹם שֶׁהָיָה רְשׁוּת הַיָּחִיד, וְנַעֲשָׂה רְשׁוּת הָרַבִּים, חָזַר וְנַעֲשָׂה רְשׁוּת הַיָּחִיד;

מָקוֹם שֶׁהָיָה רְשׁוּת הַיָּחִיד וְנַעֲשָׂה רְשׁוּת הָרַבִּים, שהרבים התחילו להימצא בו, ושוב חָזַר וְנַעֲשָׂה רְשׁוּת הַיָּחִיד;

כְּשֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד – סְפֵיקוֹ טָמֵא,

כְּשֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד – סְפֵיקוֹ, כל ספק טומאה שאירע שם, כגון שנגע שם בשרץ באותה שעה, וספק אם היה זה שרץ טמא או טהור – טָמֵא, בין אם נגע בו בתחילה, ובין לאחר שחזר ונעשה רשות היחיד.

כְּשֶׁהוּא רְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

כל ספק טומאה שאירע שם, כְּשֶׁהוּא רְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

הַמְסוּכָּן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְהוֹצִיאוּהוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֶחֱזִירוּהוּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד;

הַמְסוּכָּן (גוסס, נוטה למות) שהיה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְהוֹצִיאוּהוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֶחֱזִירוּהוּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד;

כְּשֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – סְפֵיקוֹ טָמֵא.

כְּשֶׁהוּא נמצא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בין בפעם הראשונה בין בשנייה – סְפֵיקוֹ, כגון שנגע בו אדם באותה שעה, ואין יודעים אם היה חי או מת – טָמֵא.

כְּשֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

כל ספק טומאה שאירע כְּשֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסֶקֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: במקרה זה, רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסֶקֶת את מעמדו כטמא. שמכיוון שכשהוציאוהו לרשות הרבים דנים אותו כחי, הרי גם הספקות הקודמים, שנולדו כשהיה ברשות היחיד לפני כן, נעשים טהורים, שהרי לא ייתכן, שמת ואחר כך חי. ואין הלכה כמותו.

אַרְבָּעָה סְפֵיקוֹת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

אַרְבָּעָה מקרי סְפֵיקוֹת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא כדין ספק טומאה ברשות היחיד, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין משום ספק טומאה ברשות הרבים.

כֵּיצַד?

ומבארים: כֵּיצַד? באילו מקרים נחלקו?

הַטָּמֵא עוֹמֵד וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר,

כאשר הַטָּמֵא, כגון מצורע, שמטמא את הנמצא עמו תחת אותו אוהל, עוֹמֵד תחת דבר המאהיל, כגון אילן, וְאדם טָהוֹר עוֹבֵר בסמוך, ושמא עבר תחת האילן ונטמא;

הַטָּהוֹר עוֹמֵד וְהַטָּמֵא עוֹבֵר,

או כאשר הַטָּהוֹר עוֹמֵד תחת דבר המאהיל, וְהַטָּמֵא (המצורע) עוֹבֵר שם, ושמא עצר לרגע, ובכך נטמא הטהור;

הַטּוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְטָהֳרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

וכן במקרה שטוּמְאָה, כגון כזית מן המת, מצויה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְטָהֳרָה, כגון אדם טהור, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,

טָהֳרָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְטוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים;

או להפך, כאשר טָהֳרָה מצויה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְטוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים;

סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע,

אם באחד מן המקרים האלו יש סָפֵק, אם נָגַע הטהור בטמא, סָפֵק לֹא נָגַע;

סָפֵק הֶאֱהִיל סָפֵק לֹא הֶאֱהִיל,

או סָפֵק, אם הֶאֱהִיל האילן על המצורע ועל הטהור באותה שעה, סָפֵק לֹא הֶאֱהִיל;

סָפֵק הֵסִיט סָפֵק לֹא הֵסִיט –

או אם סָפֵק הֵסִיט הטהור את הטמא, סָפֵק לֹא הֵסִיט –

רַבִּי יְהוֹשֻׁע מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

בכל אלה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. והלכה כחכמים.

אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַטּוּמְאָה בְּתוֹכוֹ;

אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהַטּוּמְאָה בְּתוֹכוֹ, בין ענפיו;

עָלָה לְרֹאשׁוֹ, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָמֵא.

אם עָלָה הטהור לְרֹאשׁוֹ, סָפֵק נָגַע בטומאה, סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָמֵא, שהאילן נידון כרשות היחיד.

הִכְנִיס יָדוֹ לְחוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טוּמְאָה,

וכן, אם הִכְנִיס טהור העומד ברשות הרבים את יָדוֹ לְחוֹר, בכותל סמוך לרשות הרבים, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טוּמְאָה;

סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָמֵא.

סָפֵק נָגַע בטומאה, סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָמֵא, שהחור נידון כרשות היחיד, והכנסת היד אליו היא ככניסת הטהור לרשות היחיד.

חֲנוּת שֶׁהוּא טָמֵא וּפָתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים,

חֲנוּת שֶׁהוּא טָמֵא, כגון שיש בו מת המטמא את כל הבא לחנות, וּפָתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים;

סָפֵק נִכְנַס סָפֵק לֹא נִכְנַס – סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

סָפֵק נִכְנַס הטהור לחנות ונטמא סָפֵק לֹא נִכְנַס – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, כדין העומד ברשות הרבים, וספק אם נגע בטומאה או לא.

סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵקוֹ טָהוֹר.

וכן סָפֵק נָגַע במשקוף החנות ונטמא (ראו אהלות פי״ב מ״ח), סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵקוֹ טָהוֹר, מפני שהוא עומד ברשות הרבים.

שְׁתֵּי חֲנוּיּוֹת, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, נִכְנַס לְאֶחָד מֵהֶם, סָפֵק לַטָּמֵא נִכְנַס סָפֵק לַטָּהוֹר נִכְנַס – סְפֵיקוֹ טָמֵא.

אבל שְׁתֵּי חֲנוּיּוֹת, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר; נִכְנַס לְאֶחָד מֵהֶם, סָפֵק אם לַטָּמֵא נִכְנַס, סָפֵק אם לַטָּהוֹר נִכְנַס – סְפֵיקוֹ טָמֵא, כדין ספק טומאה ברשות היחיד, שהרי נכנס בוודאי לרשות היחיד ומסופק אם נטמא שם.

כָּל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְרַבּוֹת סְפֵיקוֹת וּסְפֵק סְפֵיקוֹת,

כָּל שֶׁאַתָּה יָכוֹל (ככל שתוכל) לְרַבּוֹת סְפֵיקוֹת וּסְפֵק סְפֵיקוֹת, עד שמציאות הטומאה רחוקה ודחוקה,

בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – טָמֵא. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר.

עדיין הכלל הוא, שבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – טָמֵא, ובִרְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר.

כֵּיצַד?

ומדגימים: כֵּיצַד?

נִכְנַס לַמָּבוֹי וְהַטּוּמְאָה בֶּחָצֵר, סָפֵק נִכְנַס סָפֵק לֹא נִכְנַס;

אדם טהור שנִכְנַס לַמָּבוֹי (סמטה), שהיא רשות היחיד, וְהַטּוּמְאָה מונחת בֶּחָצֵר הפתוחה למבוי, סָפֵק נִכְנַס הטהור לחצר, סָפֵק לֹא נִכְנַס;

טוּמְאָה בַּבַּיִת, סָפֵק נִכְנַס סָפֵק לֹא נִכְנַס,

וכן, אם הטוּמְאָה מונחת בַּבַּיִת, סָפֵק אם נִכְנַס הטהור מן החצר לבית, סָפֵק לֹא נִכְנַס;

וַאֲפִילּוּ נִכְנַס – סָפֵק הָיְתָה שָׁם סָפֵק לֹא הָיְתָה שָׁם,

וַאֲפִילּוּ תאמר שנִכְנַס, סָפֵק הָיְתָה שָׁם הטומאה, סָפֵק לֹא הָיְתָה שָׁם, אלא הוציאוה קודם לכן;

וַאֲפִילּוּ הָיְתָה שָׁם – סָפֵק שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כַּשִּׁיעוּר סָפֵק שֶׁאֵין בָּהּ כַּשִּׁיעוּר,

וַאֲפִילּוּ תאמר, שהָיְתָה שָׁם הטומאה כשנכנס, סָפֵק שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כַּשִּׁיעוּר לטמא, סָפֵק שֶׁאֵין בָּהּ כַּשִּׁעוּר;

וַאֲפִילּוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ – סָפֵק טוּמְאָה סָפֵק טָהֳרָה,

וַאֲפִילּוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כשיעור, סָפֵק הייתה זו טוּמְאָה, סָפֵק הייתה זו טָהֳרָה;

וַאֲפִילּוּ טוּמְאָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע –

וַאֲפִילּוּ הייתה טוּמְאָה, סָפֵק נָגַע בה הטהור, סָפֵק שלֹא נָגַע –

סְפֵיקוֹ טָמֵא.

אף על פי כן, סְפֵיקוֹ טָמֵא, שברשות היחיד כל ספק טומאה נידון כוודאי.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: סְפֵק בִּיאָה – טָהוֹר, סְפֵק מַגַּע טוּמְאָה – טָמֵא.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, שגם ברשות היחיד יש להבחין: סְפֵק בִּיאָה, כאשר הטהור בספק אם נכנס למקום שבו הטומאה – טָהוֹר, ורק סְפֵק מַגַּע טוּמְאָה, כשבוודאי בא למקום – טָמֵא. ואין הלכה כמותו.

נִכְנַס לַבִּקְעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְטוּמְאָה בְּשָׂדֶה פְּלוֹנִית,

מי שנִכְנַס לַבִּקְעָה, שטח מישורי מוקף בהרים, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שאז אין אנשים רגילים להימצא בבקעה, והיא רשות היחיד, וְטוּמְאָה בְּשָׂדֶה פְּלוֹנִית (מסוימת) בין השדות שבבקעה,

וְאָמַר: "הָלַכְתִּי לַמָּקוֹם הַלָּז וְאֵינִי יוֹדֵע אִם נִכְנַסְתִּי לְאוֹתוֹ הַשָּׂדֶה וְאִם לֹא נִכְנַסְתִּי" –

וְאָמַר: “הָלַכְתִּי לַמָּקוֹם הַלָּז, לאזור ההוא וְאֵינִי יוֹדֵע אִם נִכְנַסְתִּי לְאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה או אִם לֹא נִכְנַסְתִּי״, והרי זה ‘ספק ביאה׳ –

רַבִּי אֶלְעָזָר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

רַבִּי אֶלְעָזָר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. והלכה כחכמים.

סְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד – טָמֵא, עַד שֶׁיֹּאמַר: "לֹא נָגַעְתִּי".

סְפֵק טומאה ברְשׁוּת הַיָּחִיד – טָמֵא, עַד שֶׁיֹּאמַר: “לֹא נָגַעְתִּי״.

סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר, עַד שֶׁיֹּאמַר: "נָגַעְתִּי".

סְפֵק טומאה ברְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר, עַד שֶׁיֹּאמַר: “נָגַעְתִּי״.

אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים?

אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים? כלומר, מה עדיין נחשב רשות הרבים לעניין טומאה, שספקו טהור?

שְׁבִילֵי בֵּית גִּלְגּוּל, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.

כגון שְׁבִילֵי בֵּית גִּלְגּוּל, שהיו תלולים וצרים ביותר, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מקומות שאינם נוחים להילוך, שהם נחשבים רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, ואף על פי כן הם רְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה, שאנשים עוברים שם.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הוּזְכְּרוּ שְׁבִילֵי בֵּית גִּלְגּוּל אֶלָּא שֶׁהֵם רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הוּזְכְּרוּ שְׁבִילֵי בֵּית גִּלְגּוּל בעניינים אלה, אֶלָּא כדוגמה למקומות שֶׁהֵם רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ, לשבת וגם לטומאה.

הַשְּׁבִילִים הַמְפוּלָּשִׁים לְבוֹרוֹת וּלְשִׁיחִים וְלִמְעָרוֹת וּלְגִיתּוֹת – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.

הַשְּׁבִילִים הַמְפוּלָּשִׁים (הפתוחים), המובילים מרשות הרבים לְבוֹרוֹת וּלְשִׁיחִים (לשוחות) וְלִמְעָרוֹת וּלְגִיתּוֹת, בורות לדריכת ענבים ליין, רק לבור או לגת – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה, שאנשים עוברים בהם מדי פעם.

הַבִּקְעָה,

הַבִּקְעָה, שטח מישורי שיש בו שדות תבואה וכדומה,

בִּימוֹת הַחַמָּה – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.

בִּימוֹת הַחַמָּה, שמצויים בה אז פועלים ואנשים אחרים – הרי היא רְשׁוּת הַיָּחִיד לעניין דיני שַׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה, מפני שאנשים מצויים בה.

וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ.

וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, שהשדות זרועות ובוציות, ואין אנשים רגילים להימצא שם – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ.

בָּסִילְקִי –

בָּסִילְקִי, מבנה ציבורי גדול שיש בו פתחים לרשות הרבים –

רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.

רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, מפני התקרה והמחיצות המקיפות אותו, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה, מפני שהרבים עוברים ושבים דרכו, או מתכנסים לתוכו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם עוֹמֵד הוּא בַּפֶּתַח הַזֶּה וְרוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסִין וְאֶת הַיּוֹצְאִין בַּפֶּתַח הַלָּז – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ. וְאִם לָאו – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם עוֹמֵד הוּא בַּפֶּתַח הַזֶּה וְרוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסִין וְאֶת הַיּוֹצְאִין בַּפֶּתַח הַלָּז (ההוא, המרוחק) – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ, וְאִם לָאו – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה, מפני שאי אפשר להיסתר שם. והלכה כחכמים, שבכל עניין הבסילקי הוא רשות הרבים לטומאה.

הַפָּרָן –

הַפָּרָן, מבנה ציבורי העומד באמצע רשות הרבים העוברת דרכו, ויש לו שני פתחים זה כנגד זה –

רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.

רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, ככל מבנה מקורה, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.

וְכֵן הַצְּדָדִין.

וְכֵן דינם של הַצְּדָדִין של הפרן.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַצְּדָדִין רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַצְּדָדִין – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ, מפני שבצדדיו אין הרבים מצויים, אלא לפעמים, בשעת הדוחק. ואין הלכה כמותו.

הָאִסְטְוָונִית – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.

הָאִסְטְוָונִית, אולם עמודים מקורה – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, שמפני שהיא מקורה או צרה, איננה נחשבת רשות הרבים לשבת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה, שהרי היא מקום שעוברים בו אנשים.

חָצֵר שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִים בָּזוֹ וְיוֹצְאִים בָּזוֹ – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.

וכן, חָצֵר שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִים בה בּרוח זוֹ וְיוֹצְאִים בּרוח זוֹ – רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לְטוּמְאָה.