הַזּוֹרֵק טוּמְאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם;

הַזּוֹרֵק טוּמְאָה, דבר טמא, מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, ואין ידוע אם נגעה הטומאה בדבר טהור וטימאה אותו;

כִּכָּר לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת, מַפְתֵּחַ לְבֵין הַכִּכָּרוֹת –

בין שזרק כִּכָּר טהור לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת הטמאים, ובין שזרק מַפְתֵּחַ טמא לְבֵין הַכִּכָּרוֹת הטהורים –

טָהוֹר.

טָהוֹר, הכיכרות נשארים בטהרתם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּכָּר לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת – טָמֵא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הזורק כִּכָּר לְבֵין הַמַּפְתְּחוֹת – טָמֵא, מפני שהטומאה מונחת במקום מסוים.

מַפְתֵּחַ לְבֵין הַכִּכָּרוֹת – טָהוֹר.

והזורק מַפְתֵּחַ לְבֵין הַכִּכָּרוֹת – טָהוֹר, מפני שהטומאה נזרקה באוויר, ואין לה מקום מסוים, ולפיכך ספקה טהור. ואין הלכה כמותו.

הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחוּלְדָּה,

הַשֶּׁרֶץ המת, מן השרצים המטמאים במותם, שהיה נתון בְּפִי הַחוּלְדָּה,

וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה;

והיא מְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה;

סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע –

סָפֵק נָגַע השרץ בכיכרות, סָפֵק שלֹא נָגַע בהם –

סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

סְפֵיקוֹ טָהוֹר, שהרי לטומאה שבפי החולדה המהלכת אין מקום מיוחד.

הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחוּלְדָּה, וְהַנְּבֵלָה בְּפִי הַכֶּלֶב;

הַשֶּׁרֶץ המת שהוא נתון בְּפִי הַחוּלְדָּה, וְכן הַנְּבֵלָה הנתונה בְּפִי הַכֶּלֶב,

וְעָבְרוּ בֵּין הַטְּהוֹרִים, אוֹ שֶׁעָבְרוּ טְהוֹרִים בֵּינֵיהֶן –

וְעָבְרוּ החולדה או הכלב בֵּין האנשים הַטְּהוֹרִים, אוֹ שֶׁעָבְרוּ הטְהוֹרִים בֵּינֵיהֶן, וספק אם נגעו הטהורים בטומאה ונטמאו –

סְפֵיקָן טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לַטּוּמְאָה מָקוֹם.

סְפֵיקָן טָהוֹר, וטעם הדבר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לַטּוּמְאָה שבפי בעל חיים מָקוֹם.

הָיוּ מְנַקְּרִין בָּהֶן עַל הָאָרֶץ,

אבל אם החולדה או הכלב הָיוּ מְנַקְּרִין (מחטטים) בָּהֶן, בשרץ או בנבלה המונחים עַל הָאָרֶץ,

וְאָמַר: "הָלַכְתִּי לַמָּקוֹם הַלָּז וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נָגַעְתִּי אִם לֹא נָגַעְתִּי" –

וְאָמַר הטהור: "הָלַכְתִּי לַמָּקוֹם הַלָּז, שהחולדה או הכלב בו, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נָגַעְתִּי בטומאה אִם לֹא נָגַעְתִּי", והיה זה ברשות היחיד –

סְפֵיקוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַטּוּמְאָה מָקוֹם.

סְפֵיקוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַטּוּמְאָה מָקוֹם, שהרי היא מונחת על הארץ.

כַּזַּיִת מִן הַמֵּת בְּפִי הָעוֹרֵב,

כַּזַּיִת מִן הַמֵּת שנמצא בְּפִי הָעוֹרֵב,

סָפֵק הֶאֱהִיל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד;

סָפֵק אם הֶאֱהִיל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים כאשר עבר מעליהם, וטימא אותם בטומאת ‘אוהל׳, אם היה זה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד;

סְפֵק אָדָם – טָמֵא. סְפֵק כֵּלִים – טָהוֹר.

בסְפֵק אָדָם, שאין ידוע אם האהיל עליו או לא – טָמֵא, כדין ספק טומאה ברשות היחיד במי שיש בו דעת להישאל. ואף שאין לטומאה מקום קבוע – לא נאמר דבר זה בטומאת אוהל אלא בטומאת מגע. אך סְפֵק כֵּלִים – טָהוֹר, שאין בכלים דעת להישאל.

הַמְמַלֵּא בַּעֲשָׂרָה דְּלָיִים וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאֶחָד מֵהֶן –

הַמְמַלֵּא מים מן הבור בַּעֲשָׂרָה דְּלָיִים, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ מת בְּאֶחָד מֵהֶן –

הוּא טָמֵא, וְכוּלָּן טְהוֹרִין.

הוּא, אותו הדלי, והמים שבתוכו, טָמֵא, וְכוּלָּן, כל שאר הדליים, טְהוֹרִין, אף שבכל אחד יש ספק שמא נגע בו השרץ.

הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בַּתַּחְתּוֹן – הָעֶלְיוֹן טָהוֹר.

וכן הַמְעָרֶה מים מִכְּלִי לִכְלִי, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בַּכלי התַּחְתּוֹן – הכלי הָעֶלְיוֹן טָהוֹר, ואין חוששים, שמא היה השרץ מתחילה בכלי העליון.

עַל שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה:

עַל שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה, המיועדת לכהן מתבואת הארץ, שאם נגע בהם אדם ונגע בתרומה – דינה כאילו נטמאה בוודאי, וצריך לשרוף אותה:

עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרַס,

א) עַל סְפֵק 'בֵּית הַפְּרַס', שדה שנחרש בו קבר, ועפרו מטמא מספק, שמא יש בו עצם מן המת.

וְעַל סְפֵק עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים,

ב) וְעַל סְפֵק עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים (חוץ לארץ), שגזרו עליו חכמים טומאה מספק, מחשש לטומאת מת.

עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ,

ג) עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, שאינו נזהר בשמירת טהרה, וגזרו חכמים שיטמאו כ'מדרס הזב' מספק, שמא ישבה עליהם אשתו כשהייתה נידה.

וְעַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִין,

ד) וְעַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִין בלא השגחה, שגזרו שיהיו 'אב הטומאה', שמא נטמאו במת או בזב.

עַל סְפֵק הָרוּקִּין הַנִּמְצָאִין,

ה) עַל סְפֵק הָרוּקִּין הַנִּמְצָאִין, סתם רוק שנמצא, שגזרו שייחשב טמא כדין רוקו של זב.

עַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁהֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְהֵמָה.

ו) עַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם (שתן), שמא מי רגליים של זב הם, ומטמאים, ובתנאי שֶׁהֵן נמצאים כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְהֵמָה, כך שניכר שמדובר במי רגליים של אדם.

עַל וַדַּאי מַגָּעָן שֶׁהוּא סְפֵק טוּמְאָתָן – שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה.

בכל אלו, עַל וַדַּאי מַגָּעָן, שֶׁהוּא סְפֵק טוּמְאָתָן, כלומר אם בוודאי נגע בהם, אף שיש בהם ספק טומאה – שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה, אבל כאשר יש ספק אם נגע בהם – אינם מטמאים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן, שורפים את התרומה, אם היה זה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שספק טומאה ברשות היחיד טמא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – תּוֹלִין. וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: על ספק מגעם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – תּוֹלִין את התרומה, שלא אוכלים ולא שורפים אותה, אלא תישאר במצב לא מוכרע עד שתירקב ותיפסל. ועל ספק מגעם בִרְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר, כשאר ספק טומאה ברשות הרבים. וכן הלכה.

שְׁנֵי רוּקִּין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר –

שְׁנֵי רוּקִּין, טיפות רוק, אֶחָד טָמֵא, כלומר רוק סתמי (‘הנמצא׳), שגזרו בו טומאה, וְאֶחָד טָהוֹר בוודאי –

תּוֹלִין עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל הֶסֵּיטָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

תּוֹלִין עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל הֶסֵּיטָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שאם אדם נגע, נשא או הזיז אחד מהם, ולא ידוע איזה מהם, ואחר כך נגע בתרומה – הרי היא מוטלת בספק, אינה נאכלת ואינה נשרפת, כדין ספק מגע רוקין הנמצאין, ששנינו במשנה הקודמת.

וְעַל מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין,

כן תולים עַל ספק מַגָּעָן, אם נגע באחד מהם, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, מפני שהרוק הלח נדבק מעט בגוף האדם הנוגע בו, והוא נחשב רשות היחיד, אף כשהוא נמצא ברשות הרבים,

וְעַל מַשָּׂאָן בֵּין לַחִין וּבֵין יְבֵשִׁין.

וְעַל ספק מַשָּׂאָן, אם נשא אחד מהם, ברשות הרבים תולים, בֵּין לַחִין וּבֵין יְבֵשִׁין, שהאדם הנושא נחשב רשות היחיד.

הָיָה רוֹק יְחִידִי, וְנָגַע בּוֹ וּנְשָׂאוֹ וְהֵסִיטוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים –

הָיָה מונח רוֹק יְחִידִי, בלא רוק טהור לצדו, וְנָגַע בּוֹ או נְשָׂאוֹ או הֵסִיטוֹ אפילו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים –

שׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה,

שׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה,

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שכן הדין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, כפי ששנינו במשנה הקודמת.

אֵלּוּ סְפֵיקוֹת שֶׁטִּיהֲרוּ חֲכָמִים:

אֵלּוּ סְפֵיקוֹת שֶׁטִּיהֲרוּ והתירו חֲכָמִים:

סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִים לַמִּקְוֶה. סְפֵק טוּמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

א) סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִים לַמִּקְוֶה. שכאשר יש ספק, אם נפלו מים שאובים למקווה ופסלוהו – מי המקווה כשרים. ב) סְפֵק מגע בטוּמְאָה שהיא צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, מפני שהיא טומאה, שאין לה מקום מוגדר.

סְפֵק מַשְׁקִין; לִיטַּמֵּא – טָמֵא, וּלְטַמֵּא – טָהוֹר. סְפֵק יָדַיִם, לִיטַּמֵּא וּלְטַמֵּא וְלִיטַּהֵר – טָהוֹר.

ג) סְפֵק טומאת מַשְׁקִין, יש לחלק: אם הוא לִיטַּמֵּא, שספק, אם נטמא המשקה – טָמֵא, מפני שהמשקים נטמאים מדין תורה; ואם הוא לְטַמֵּא, האם המשקים טימאו דבר אחר – טָהוֹר, שהמשקים מטמאים אחרים מדברי חכמים. ד) סְפֵק טומאת יָדַיִם, שגזרו חכמים, שידיים ייטמאו ממאכלים ומשקים טמאים ויטמאו מאכלים ומשקים שנגעו בהם ללא נטילת ידיים תחילה; בין לִיטַּמֵּא, כאשר ספק בידיים טהורות, האם נגעו במאכל טמא, ובין לְטַמֵּא אחרים, כגון כאשר ספק, אם ידיים טמאות נגעו במאכל טהור, וְהן לִיטַּהֵר, כגון שספק, אם המים שנטלו בהם את הידיים היו כשרים לנטילה – בכל אלו טָהוֹר.

סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים. סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים, סְפֵק הַחוּלִּין, סְפֵק שְׁרָצִים, סְפֵק נְגָעִים, סְפֵק נְזִירוּת, סְפֵק בְּכוֹרוֹת, וּסְפֵק קָרְבָּנוֹת.

ה) סְפֵק טומאה ברְשׁוּת הָרַבִּים, כגון טהור שעבר ברשות הרבים, ומסופק, אם נגע בטומאה המונחת שם. ו) סְפֵק טומאה שמקורה מדִּבְרֵי סוֹפְרִים (חכמים), שיבואר עניינה להלן משנה יא. ז) סְפֵק טומאת הַחוּלִּין. ח) סְפֵק מגע שְׁרָצִים בטהרות. ט) סְפֵק נְגָעִים, נגעי צרעת. י) סְפֵק נדרי נְזִירוּת. יא) סְפֵק נתינת בְּכוֹרוֹת לכהן, שכל אלו יבוארו להלן משנה יב. יב) וּסְפֵק קָרְבָּנוֹת, שיתבאר במשנה יג.

סְפֵק טוּמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם – בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בַּקַּרְקַע.

סְפֵק טוּמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם שטיהרו מי שספק אם נגע בה – בֵּין שהיא צפה במים שבְּכֵלִים, בֵּין צפה במים שבַּקַּרְקַע, בבור וכדומה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּכֵלִים – טָמֵא, וּבַקַּרְקַע – טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּכֵלִים, כאשר הטומאה צפה במים שבכלי – ספקה טָמֵא, וּבַקַּרְקַע – טָהוֹר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְפֵק יְרִידָתוֹ – טָמֵא, וּסְפֵק עֲלִיָּיתוֹ – טָהוֹר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אף בקרקע לא טיהרו בכל מקרה, אלא סָפֵק שאירע בשעת יְרִידָתוֹ (כניסתו) של הטהור למים לטבילה או לרחיצה – טָמֵא, משום שמה שצף במים נמשך אליו בירידתו. וְסָפֵק, אם נגע בעֲלִיָּיתוֹ מן המים – טָהוֹר, שאז מה שצף במים מתרחק לצדדים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא מְלֹא אָדָם וְטוּמְאָה – טָהוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵין שָׁם שטח פנוי אֶלָּא כמְלֹא האָדָם וְהטוּמְאָה, ומן הסתם נגעה בו – טָהוֹר, שכל טומאה צפה שלא ראינו בוודאות שנגעה בטהור – הריהו נותר בטהרתו. וכן הלכה.

סְפֵק מַשְׁקִין לִיטַּמֵּא טָמֵא, כֵּיצַד?

סְפֵק מַשְׁקִין לִיטַּמֵּא – טָמֵא, כֵּיצַד?

טָמֵא שֶׁפָּשַׁט אֶת רַגְלוֹ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין,

אדם טָמֵא שֶׁפָּשַׁט (הושיט) אֶת רַגְלוֹ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין,

סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָמֵא.

סָפֵק נָגַע בהם וטימאם, סָפֵק שלֹא נָגַע – סְפֵקוֹ טָמֵא.

הָיְתָה כִּכָּר טְמֵאָה בְּיָדוֹ וּזְרָקָהּ לְבֵין מַשְׁקִין טְהוֹרִין,

וכן, אם הָיְתָה כִּכָּר טְמֵאָה בְּיָדוֹ של אדם וּזְרָקָהּ לְבֵין המַשְׁקִין הטְהוֹרִין,

סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָמֵא.

סָפֵק נָגַע בהם הכיכר סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָמֵא.

וּלְטַמֵּא טָהוֹר כֵּיצַד?

וספק משקים לְטַמֵּא – טָהוֹר, כֵּיצַד?

הָיְתָה מַקֵּל בְּיָדוֹ וּבְרֹאשָׁהּ מַשְׁקִין טְמֵאִין וּזְרָקָהּ לְבֵין כִּכָּרוֹת טְהוֹרִין,

הָיְתָה מַקֵּל בְּיָדוֹ של אדם, וּבְרֹאשָׁהּ של המקל מַשְׁקִין טְמֵאִין, וּזְרָקָהּ לְבֵין כִּכָּרוֹת טְהוֹרִין,

סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

סָפֵק נָגַע המשקה בכיכרות וטימאם, סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סְפֵק מַשְׁקִין, לְאוֹכָלִים – טָמֵא, וּלְכֵלִים – טָהוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סְפֵק מַשְׁקִין, לְטמא אוֹכָלִים – טָמֵא, וּלְטמא כֵלִים – טָהוֹר.

כֵּיצַד? שְׁתֵּי חָבִיּוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה,

כֵּיצַד? שְׁתֵּי חָבִיּוֹת משקים לפניו, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה,

וְעָשָׂה עִיסָּה מֵאַחַת מֵהֶן, סָפֵק מִן הַטְּמֵאָה עָשָׂה סָפֵק מִן הַטְּהוֹרָה עָשָׂה –

וְעָשָׂה עִיסָּה מקמח עם משקים מֵאַחַת מֵהֶן, סָפֵק מִן החבית הַטְּמֵאָה עָשָׂה, סָפֵק מִן הַטְּהוֹרָה עָשָׂה –

זֶה הוּא סְפֵק מַשְׁקִין לָאוֹכָלִין – טָמֵא, וּלְכֵלִים – טָהוֹר.

זֶה הוּא סְפֵק מַשְׁקִין, שלָאוֹכָלִין – טָמֵא, ולפיכך, העיסה טמאה, וּלְכֵלִים, כגון הכלי שנילושה בו אותה עיסה – טָהוֹר. ואין הלכה כרבי יוסי, אלא ספק משקים לטמא – טהור בכל אופן.

סְפֵק יָדַיִם, לִיטַּמֵּא וּלְטַמֵּא וְלִיטַּהֵר – טָהוֹר.

סְפֵק יָדַיִם לִיטַּמֵּא וּלְטַמֵּא וְלִיטַּהֵר – טָהוֹר, כפי שמפורש במסכת ידים (פ"ב מ"ד).

סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר.

סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר, כפי שמפורש בשני הפרקים הבאים של מסכתנו.

סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים:

סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שהוא טהור, מהו?

אָכַל אוֹכָלִים טְמֵאִים,

טהור שאָכַל אוֹכָלִים טְמֵאִים בשיעור הקבוע לכך (ראו לעיל פ״א מ״ג),

שָׁתָה מַשְׁקִים טְמֵאִים,

או ששָׁתָה רביעית הלוג מַשְׁקִים טְמֵאִים,

בָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין,

או מי שבָּא (נכנס) רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין (שנשאבו בכלי) לאחר שטבל לטהרתו,

אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ שְׁלשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִים –

אוֹ טהור שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ שְׁלשָׁה לוּגִּין (כ-1 ליטר) מַיִם שְׁאוּבִים –

סְפֵיקוֹ טָהוֹר,

כל אלו טמאים מדברי חכמים בטומאה קלה, שיפסלו את התרומה (ראו זבים פ״ה מי״ב), וסְפֵיקוֹ של כל אחד מאלו טָהוֹר.

אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא אַב הַטּוּמְאָה וְהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים –

אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא נחשב בדרגת אַב הַטּוּמְאָה לטמא אדם וכלים, וְהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כגון עפר ארץ העמים, שגזרו עליו טומאת מת –

סְפֵיקוֹ טָמֵא.

סְפֵיקוֹ טָמֵא.

סְפֵק הַחוּלִּין – זוֹ טָהֳרַת פְּרִישׁוּת.

סְפֵק הַחוּלִּין – זוֹ טָהֳרַת פְּרִישׁוּת, הפרושים, הפורשים ומרחיקים עצמם מן הטומאה, ואוכלים את כל מאכליהם בטהרה, כאילו היו תרומה או קדשים, ונשמרים ממגע 'עם הארץ', שאינו מקפיד על כך, ונוהגים בבגדיו כאילו היה זב ומטמאים. וכאשר יש ספק במגע זה – טהור.

סְפֵק שְׁרָצִים – כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן.

סְפֵק שְׁרָצִים שטיהרו, כוונתו, שדנים עליהם כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן, שאם בשעת מציאתם הם במצב טהרה, כגון שנמצאו שרופים (להלן פ"ט מ"ט), או כשאינם נוגעים באוכל הנמצא סמוך להם (לעיל פ"ד מ"א) – נותר הטהור כשהיה.

סְפֵק נְגָעִים – בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטּוּמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לַטּוּמְאָה – סְפֵקוֹ טָמֵא.

סְפֵק נְגָעִים (נגעי צרעת) שטיהרו – כך הוא: בַּתְּחִלָּה, כשאנו באים לפסוק את דינו, ויש ספק – טָהוֹר, ואולם כלל זה הוא עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטּוּמְאָה, כגון שיש ספק, אם הנגע פשה (התפשט) לאחר שבוע של הסגר, וטמא, שאז אין הכהן מטמאו מספק. אבל מִשֶּׁנִּזְקַק לַטּוּמְאָה, אם לאחר שכבר היה טמא, נולד ספק, האם הנגע התמעט, והוא טהור – סְפֵקוֹ טָמֵא.

סְפֵק נְזִירוּת – מוּתָּר.

סְפֵק נְזִירוּת, מי שנדר להיות נזיר, והתנה נדר זה במצב מסוים, ולא ידוע, אם התקיים התנאי – מוּתָּר לשתות יין ולהיטמא למת, שאינו נזיר.

סְפֵק בְּכוֹרוֹת – אֶחָד בְּכוֹרֵי אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹרֵי בְּהֵמָה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה,

סְפֵק בְּכוֹרוֹת, כגון שיש ספק, אם הוולד שלפנינו הוא הראשון לאמו, ומקלים בו – אֶחָד בְּכוֹרֵי אָדָם, שאביו פטור מלתת חמישה סלעים לכהן, וְאֶחָד בְּכוֹרֵי בְּהֵמָה; בֵּין בהמה טְמֵאָה, פטר חמור, שפטור מלתת טלה לכהן תחתיו, בֵּין טְהוֹרָה, שור או שה – שפטור מלתת אותו לכהן.

שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

וטעם הדבר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, ולפיכך, אין הכהן נוטל עד שיהיה הדבר ברור בוודאות.

סְפֵק קָרְבָּנוֹת:

סְפֵק קָרְבָּנוֹת – הוא מה ששנינו במסכת כריתות (פ"א מ"ז) לעניין קרבן יולדת וקרבן אישה זבה, שצריכה להביא כדי להשלים את טהרתה, ובכך היא מותרת לאכול מן הקדשים:

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ לֵידוֹת, וּסְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת –

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חָמֵשׁ לֵידוֹת (הפלות), שיש ספק על כל לידה ולידה, אם הפילה ולד, שחייבים עליו קרבן יולדת, או שהפילה דבר שאינו בגדר ‘ולד׳ , וכן, שיש עליה סְפֵק חָמֵשׁ זִיבוֹת, אם היא מוגדרת כ׳זבה׳, שראתה דם אחרי תקופת נידתה, שחייבת קרבן, או כנידה רגילה –

מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.

מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, ובכך מותרת להיות אוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים (בקרבנות), וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.