הָרוֹטֶב וְהַגְּרִיסִים וְהֶחָלָב;

הָרוֹטֶב, מים שבושל בהם בשר, וְדייסת הַגְּרִיסִים, וְהֶחָלָב שנטמאו;

בִּזְמַן שֶׁהֵן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ – הֲרֵי אֵלּוּ תְּחִלָּה.

בִּזְמַן שֶׁהֵן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, המרטיב מה שנגע בו – הֲרֵי אֵלּוּ תְּחִלָּה, ראשון לטומאה, כדין משקים טמאים.

קָרְשׁוּ – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנִיִּים.

ואם לאחר שנטמאו קָרְשׁוּ בגלל קור או סיבה אחרת – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנִיִּים, שכאשר בטלו מהיותם משקה, גם התבטלה טומאתם, אך בתוך תהליך הקרישה נעשו ‘שניים׳, שנגעו בחלק המשקה שהוא ראשון לטומאה.

חָזְרוּ וְנִמּוֹחוּ;

אם לאחר שקרשו חָזְרוּ וְנִמּוֹחוּ (נעשו נוזליים), כגון חלב שנעשה חמאה ונמס;

כַּבֵּיצָה מְכוּוָּן – טָהוֹר.

אם היו המאכלים בשיעור כַּבֵּיצָה מְכוּוָּן (מדויק) או פחות – טָהוֹר, שבשעה שהתחיל האוכל להתמוסס, כבר לא היה בו שיעור כביצה, ואינו מטמא כלל את המשקה שהחל להיווצר ממנו.

יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה – טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה – נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה.

אבל אם האוכל היה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה – טָמֵא, וטעם הדבר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה מן המאכל כאשר החל לימס – נִטְמֵאת הטיפה בְּשיעור כַבֵּיצָה שנותרה באוכל המוצק, ונעשתה ראשון, וכל המשקה שנוצר נעשה ראשון לטומאה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשֶּׁמֶן תְּחִלָּה לְעוֹלָם.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשֶּׁמֶן הטמא הוא תְּחִלָּה (ראשון לטומאה) לְעוֹלָם במצבו הנוזלי, ואפילו נקרש וחזר ונימוח, מפני שכאשר נקרש לא הפך לאוכל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַדְּבַשׁ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַדְּבַשׁ, אם נטמא וקרש וחזר ונימוח – הריהו ראשון לטומאה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַיַּיִן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַיַּיִן.

וְגוּשׁ שֶׁל זֵיתִים שֶׁנָּפַל לְתַנּוּר וְהוּסַּק;

וְגוּשׁ טמא שֶׁל זֵיתִים דבוקים שֶׁנָּפַל לְתַנּוּר של חרס, וְהוּסַּק התנור, ויצא ממנו שמן;

כַּבֵּיצָה מְכוּוָּן – טָהוֹר.

אם היה הגוש כַּבֵּיצָה מְכוּוָּן (מדויק) או פחות – התנור טָהוֹר, שהשמן שנפלט לא נטמא מן הגוש, ולא טימא את תנור החרס.

יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה – טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה – נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה,

אבל אם היה הגוש יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה – התנור טָמֵא, וטעם הדבר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה מהגוש – נִטְמֵאת הטיפה בְּכַבֵּיצָה אוכלים טמאים שיש בו, ומטמאת את התנור, שתנור חרס נטמא ממשקה טמא שנמצא בחללו.

אִם הָיוּ פְּרוּדִין, אֲפִילּוּ הֵן סְאָה – טָהוֹר.

ומעירים: ודווקא אם היה זה גוש דבוק יחד. אבל אִם הָיוּ הזיתים פְּרוּדִין (נפרדים), אֲפִילּוּ הֵן כמות גדולה מאוד, כגון סְאָה (כ-8.3 ליטר) – השמן וגם התנור טָהוֹר, שזיתים פרודים אינם מצטרפים יחד לטמא.

טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים;

אדם טְמֵא מֵת, שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים ובתוך כך נגע בהם;

כַּבֵּיצָה מְכוּוָּן – טָהוֹר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה.

אם היה שיעורם כַּבֵּיצָה מְכוּוָּן (מדויק) – המשקה טָהוֹר, שהרי כשהתחילו הפירות להיסחט, לא היה בהם שיעור כביצה, שבו אוכלים מטמאים אוכל או משקה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע הטמא בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה, כגון שסחט את הפירות באמצעות כלי אבן, שאם נגע במשקה – נטמא המשקה עצמו.

יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה – טָמֵא,

היה שיעור הפירות יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה – טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה.

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה הטִפָּה הָרִאשׁוֹנָה – נִטְמֵאת בפירות שיש בהם בְּכַבֵּיצָה ושבה ומטמאת את הכול.

אִם הָיָה זָב אוֹ זָבָה, אֲפִילּוּ גַּרְגֵּר יְחִידִי – טָמֵא,

ואולם, אִם הָיָה הסוחט זָב אוֹ זָבָה, אֲפִילּוּ סחט רק גַּרְגֵּר יְחִידִי – המשקה טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא.

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה הטִפָּה הָרִאשׁוֹנָה – נִטְמֵאת הטיפה בְּמַשָּׂא הזב, היינו בהיסט (הזזה).

זָב שֶׁחָלַב אֶת הָעֵז – הֶחָלָב טָמֵא,

וכן, זָב שֶׁחָלַב אֶת הָעֵז – הֶחָלָב טָמֵא, גם אם לא נגע הזב בחלב,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא.

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה – נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא, בהיסט הבא מכוחו של החולב.

כַּבֵּיצָה אוֹכָלִין שֶׁהִנִּיחָן בַּחַמָּה וְנִתְמָעֲטוּ,

כַּבֵּיצָה אוֹכָלִין טמאים שֶׁהִנִּיחָן בַּחַמָּה, והתייבשו וְנִתְמָעֲטוּ מכביצה;

וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ,

וְכֵן בשיעורים מינימליים אחרים של טומאה: כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ;

כַּזַּיִת פִּגּוּל, וְכַזַּיִת נוֹתָר, כַּזַּיִת חֵלֶב –

וכן שיעורים מינימליים של דברים שאסורים באכילה: כַּזַּיִת פִּגּוּל, קרבן שנפסל במחשבת הקרבה או אכילה ‘חוץ לזמנו׳, וְכַזַּיִת נוֹתָר, בשר קרבן שנשאר לאחר הזמן הראוי לאכילתו, וכן כַּזַּיִת חֵלֶב הבהמה – כל אלו שאירע להם כך, שהצטמקו משיעורם,

הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים,

אם היו טמאים – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים,

וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.

וְאם היו אסורים באכילה – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם עונש כרת או קרבן כפרה מִשּׁוּם איסורי אכילת פִּגּוּל, נוֹתָר וְקרבן טָמֵא, וכן אין חייבים על אכילת החֵלב.

הִנִּיחָן בַּגְּשָׁמִים וְנִתְפְּחוּ –

אם לאחר שהתייבשו והצטמקו, הִנִּיחָן בַּגְּשָׁמִים, ונספגו בהם נוזלים וְנִתְפְּחוּ, ועמדו על שיעורם הראשון –

טְמֵאִין, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.

טְמֵאִין, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.

כָּל הַטּוּמְאוֹת – כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן.

כָּל הַטּוּמְאוֹת יידונו במקרה ספק כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן, כפי שהן לפנינו;

אִם טְמֵאוֹת – טְמֵאוֹת, וְאִם טְהוֹרוֹת – טְהוֹרוֹת.

אִם באותה שעה הן טְמֵאוֹת – נידונות כטְמֵאוֹת בכל הזמן שלגביו יש ספק. וְאִם בשעת מציאתן הן טְהוֹרוֹת, כגון שאין בהן שיעור טומאה – טְהוֹרוֹת בכל הזמן שלגביו קיים הספק.

אִם מְכוּסּוֹת – מְכוּסּוֹת, אִם מְגוּלּוֹת – מְגוּלּוֹת.

אִם נמצאו מְכוּסּוֹת בדבר החוצץ בפני הטומאה – דנים אותן כמְכוּסּוֹת במשך כל הזמן המסופק, ואִם נמצאו מְגוּלּוֹת – מְגוּלּוֹת.

מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת מְלֵאָה חֲלוּדָה אוֹ שְׁבוּרָה – טְהוֹרָה,

וכגון מַחַט שהייתה טמאה, שֶׁנִּמְצֵאת מְלֵאָה חֲלוּדָה אוֹ שְׁבוּרָה, שבטלה מתורת כלי לעניין טומאה (ראו כלים פי״ג מ״ה) – נידונה כטְהוֹרָה בכל הזמן שיש בו ספק, וכל מה שנגע בה לפני כן בחזקת טהרה,

שֶׁכָּל הַטּוּמְאוֹת – כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן.

מפני שֶׁכָּל הַטּוּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן, ולפיכך נקבע, שהייתה חלודה או שבורה אף לפני כן.

חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנִּמְצְאוּ בְּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טוּמְאָה – הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה.

חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, שהם חסרי דעת ולא ניתן לשאול אותם מה אירע להם, שֶׁנִּמְצְאוּ בְּמָבוֹי (סמטה) שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טוּמְאָה, וספק אם נגעו בה – הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה.

וְכָל הַפִּקֵּחַ – בְּחֶזְקַת טוּמְאָה.

וְכָל הַפִּקֵּחַ, אדם בר דעת, שאינו יודע אם נגע בטומאה אם לאו – בְּחֶזְקַת טוּמְאָה. שכל ספק טומאה ברשות היחיד, אצל מי שיש בו דעת להישאל – טמא.

וְכֹל שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל – סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

וְטעם הדין הראשון הוא, שכֹל יצור שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לְהִשָּׁאֵל ולהשיב מה אירע – סְפֵקוֹ טָהוֹר, כפי שיפורט במשנה הבאה.

תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת, וְהַשּׁוֹשַׁנִּים בְּיָדוֹ,

תִּינוֹק (ילד קטן) שֶׁנִּמְצָא בְּצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת וְהַשּׁוֹשַׁנִּים בְּיָדוֹ,

וְאֵין הַשּׁוֹשַׁנִּים אֶלָּא בִּמְקוֹם הַטּוּמְאָה – טָהוֹר,

וְאֵין הַשּׁוֹשַׁנִּים נמצאות אֶלָּא בִּמְקוֹם הַטּוּמְאָה, ליד הקברים – התינוק בחזקת טָהוֹר מטומאת מת,

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אַחֵר לִקְּטָן וְנָתַן לוֹ.

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אדם אַחֵר לִקְּטָן בבית הקברות, ויצא משם וְנָתַן לוֹ. וכיוון שאפשר לתלות שכך היה, אין מחזיקים טומאה בתינוק, שאין בו דעת להישאל.

וְכֵן חֲמוֹר בֵּין הַקְּבָרוֹת – כֵּלָיו טְהוֹרִין.

וְכֵן חֲמוֹר שנמצא כשהוא מהלך בֵּין הַקְּבָרוֹת, וספק אם הכלים שעליו נגעו בקבר אם לאו – כֵּלָיו טְהוֹרִין, כדין ספק שאירע במי שאין בו דעת להישאל.

תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וְהַבָּצֵק בְּיָדוֹ – רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר.

תִּינוֹק טמא שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה, וְהַבָּצֵק בְּיָדוֹ, חתיכת בצק, וספק אם נגע בעיסה וטימאה, או שאדם טהור נתן לו מהבצק – רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, כדין ספק במי שאין בו דעת להישאל.

וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים, שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְטַפֵּחַ.

וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים, מפני שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְטַפֵּחַ, למשמש ולהכות, בעיסה שהוא מוצא. וכן הלכה.

בָּצֵק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְקִירַת תַּרְנְגוֹלִים, וּמַשְׁקִין טְמֵאִין בְּתוֹךְ הַבַּיִת;

בָּצֵק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סימני נְקִירַת תַּרְנְגוֹלִים, וּמַשְׁקִין טְמֵאִין נמצאים בְּתוֹךְ הַבַּיִת שבו הבצק, וספק, האם ניקרו בבצק כשבפיהם משקה טמא;

אִם יֵשׁ בֵּין מַשְׁקִין לַכִּכָּרוֹת כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת פִּיהֶם בָּאָרֶץ – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין.

אִם יֵשׁ מרחק בֵּין המַשְׁקִין לַכִּכָּרוֹת הבצק, בכְדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ התרנגולים אֶת פִּיהֶם בָּאָרֶץ, כדרכם לאחר השתייה – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין, שזה ספק טומאה במי שאין בו דעת להישאל. אך אם אין מרחק בכדי שינגבו פיהם – הכיכרות טמאים, מפני שהתרנגולים רגילים לשתות ולאחר מכן לנקר בבצק.

וּבַפָּרָה וּבַכֶּלֶב – כְּדֵי שֶׁיְּלַחֲכוּ אֶת לְשׁוֹנָם.

וּבַפָּרָה וּבַכֶּלֶב – אם יש מרחק, כְּדֵי שֶׁיְּלַחֲכוּ אֶת לְשׁוֹנָם, ינגבו בה את שפת פיהם סביב, כדרך שרגילים לעשות.

וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמָה – כְּדֵי שֶׁיִּתְנַגֵּב.

וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמָה, חיות הבית האחרות, שאינן רגילות ללחך לשונן – הכיכרות טהורות, רק כאשר יש בינם לבין המים מרחק, כְּדֵי שֶׁיִּתְנַגֵּב המשקה שבפי הבהמה מעצמו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַהֵר בַּכֶּלֶב, שֶׁהוּא פִּיקֵּחַ, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַנִּיחַ אֶת הַמָּזוֹן וְלֵילֵךְ לַמַּיִם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַהֵר בַּכֶּלֶב, שלדעתו אין לחוש ששתה מן המים ואחר כך אכל מן הכיכרות, מפני שֶׁהוּא פִּיקֵּחַ, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַנִּיחַ אֶת הַמָּזוֹן וְלֵילֵךְ לַמַּיִם תחילה, שמצויים יותר. וכן הלכה.