הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה כּוֹבֶשֶׁת יָרָק בַּקְּדֵרָה, וְנָגְעָה בְּעָלֶה חוּץ לַקְּדֵרָה:

הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה כּוֹבֶשֶׁת בחומץ או במי מלח יָרָק של תרומה בַּקְּדֵרָה, וְנָגְעָה בידיה, שהן שניות לטומאה, כדין סתם ידיים, בְּעָלֶה הירק היוצא מחוּץ לַקְּדֵרָה:

בְּמָקוֹם הַנָּגוּב, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּבֵּיצָה – הוּא טָמֵא וְהַכֹּל טָהוֹר.

אם נגעה בְּמָקוֹם הַנָּגוּב (היבש), אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, בירק, שיעור כַּבֵּיצָה, שראוי לטמא אוכלים אחרים – הוּא, העלה, טָמֵא בדרגת שלישי לטומאה, וְהַכֹּל טָהוֹר, הקדרה וכל מה שבה.

נָגְעָה בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה; אִם יֵשׁ בּוֹ כַּבֵּיצָה – הַכֹּל טָמֵא.

אם נָגְעָה בעלה בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה, אִם יֵשׁ בּוֹ (בעלה) כַּבֵּיצָה – הַכֹּל טָמֵא, מה שבקדרה והקדרה עצמה. שהמשקה שנגעה בו נעשה ראשון (כגזירת חכמים) ועשה את העלה שני, והעלה נגע במשקה שבקדרה ועשה אותו ראשון, וחזר המשקה ועשה את כל מה שבקדרה שני. וכן טימא את הקדרה עצמה, מגזרת חכמים, שמשקה ראשון לטומאה מטמא כלי שנגע בו.

אֵין בּוֹ כַּבֵּיצָה – הוּא טָמֵא, וְהַכֹּל טָהוֹר.

ואם אֵין בּוֹ כַּבֵּיצָה – הוּא טָמֵא, בדרגת שני, וְהַכֹּל טָהוֹר, שאוכל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים.

חָזַר לַקְּדֵרָה – הַכֹּל טָמֵא.

ואולם, אם חָזַר העלה הרטוב שנגעה בו לַקְּדֵרָה – הַכֹּל טָמֵא, שהמשקה שנטמא מידיה מטמא את המשקה שבקדרה.

הָיְתָה מַגַּע טְמֵא מֵת, וְנָגְעָה בֵּין בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה בֵּין בְּמָקוֹם הַנָּגוּב; אִם יֵשׁ בּוֹ כַּבֵּיצָה – הַכֹּל טָמֵא. אֵין בּוֹ כַּבֵּיצָה – הוּא טָמֵא וְהַכֹּל טָהוֹר.

הָיְתָה האישה טמאה במַגַּע בטְמֵא מֵת, אדם או כלי שנטמא ממת, שהוא אב הטומאה, והרי היא ראשון, וְנָגְעָה בעלה, בֵּין בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה בֵּין בְּמָקוֹם הַנָּגוּב, נעשה העלה שני. ולכן, אִם יֵשׁ בּוֹ כַּבֵּיצָה – הַכֹּל טָמֵא, שהשני פוסל את התרומה, ואם אֵין בּוֹ כַּבֵּיצָה – הוּא טָמֵא, וְהַכֹּל טָהוֹר, שאוכל פחות מכביצה נטמא אך אינו מטמא.

הָיְתָה טְבוּלַת יוֹם מְנַעֶרֶת אֶת הַקְּדֵרָה בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, וְרָאֲתָה מַשְׁקִין עַל יָדֶיהָ; סָפֵק מִן הַקְּדֵרָה נִתְּזוּ, סָפֵק שֶׁהַקֶּלַח נָגַע בְּיָדֶיהָ –

הָיְתָה אישה טְבוּלַת יוֹם, שטבלה באותו יום מטומאתה, מְנַעֶרֶת אֶת הַקְּדֵרָה בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת (טמאות), כלומר סתם ידיים, שהן שניות לטומאה, וְרָאֲתָה (מצאה) מַשְׁקִין עַל יָדֶיהָ, וסָפֵק הוא, אם מִן הַקְּדֵרָה נִתְּזוּ על ידיה, ולא נגעה בירק, סָפֵק שֶׁהַקֶּלַח הרטוב של הירק נָגַע בְּיָדֶיהָ, ולכן הן רטובות –

הַיָּרָק פָּסוּל וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה.

הַיָּרָק שאולי נגעה בו פָּסוּל לאכילה כדין שלישי לתרומה, שספק מגע טבול יום פוסל את התרומה; וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה ואינה נטמאת מן המשקים שעל ידי האישה, מפני שמשקה אינו נעשה ראשון במגע טבול יום. וכן, אינו נעשה ראשון ממגע ידיה המסואבות, מפני שמדובר בספק, וכלל הוא, ש'ספק ידיים – טהור'.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן – רִאשׁוֹן. אוֹכֶל שֵׁנִי – שֵׁנִי. אוֹכֶל שְׁלִישִׁי – שְׁלִישִׁי.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אדם הָאוֹכֵל אוֹכֶל שהוא רִאשׁוֹן לטומאה – נעשה גופו רִאשׁוֹן לטומאה. האוכל אוֹכֶל שֵׁנִי – נעשה שֵׁנִי. אוֹכֶל שְׁלִישִׁי – נעשה שְׁלִישִׁי.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְאוֹכֶל שֵׁנִי – שֵׁנִי.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְהאוכל אוֹכֶל שֵׁנִי – נעשה גופו שֵׁנִי.

שְׁלִישִׁי – שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ וְלֹא שֵׁנִי לַתְּרוּמָה; בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ לְטָהֳרַת תְּרוּמָה.

והאוכל אוכל שְׁלִישִׁי – נעשה גופו שֵׁנִי לגבי הקֹּדֶשׁ, שעושה שלישי בקודש, וְאולם לֹא נעשה שֵׁנִי לַתְּרוּמָה, שאינו פוסל אותה במגעו. ודברי רבי יהושע לא נאמרו באוכל חולין רגיל, שאין בו שלישי כלל, אלא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ לְטָהֳרַת תְּרוּמָה, שנוהגים בהם כאילו היו תרומה. והלכה כרבי יהושע.

הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּחוּלִּין – טָמֵא, וּמְטַמֵּא.

הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּחוּלִּין, אוכל שנטמא מאב הטומאה – טָמֵא, וּמְטַמֵּא אוכל או משקה אחר.

הַשֵּׁנִי – פּוֹסֵל, וְלֹא מְטַמֵּא.

הַשֵּׁנִי בחולין, שנגע בראשון – פּוֹסֵל במגעו את התרומה, ששלישי בתרומה אסור לכהן באכילה, וְאולם לֹא מְטַמֵּא אותה, לטמא ולפסול תרומה אחרת, שאין רביעי בתרומה.

וְהַשְּׁלִישִׁי – נֶאֱכָל בִּנְזִיד הַדֶּמַע.

וְהַשְּׁלִישִׁי בחולין, שנגע בהם שני לטומאה – נֶאֱכָל בִּנְזִיד הַדֶּמַע, תבשיל ירקות של תרומה. שאפשר לערבו לכתחילה עם תרומה ולאכלם יחד.

הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּתְּרוּמָה – טְמֵאִים וּמְטַמְּאִים.

הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּתְּרוּמָה, תרומה שנגעה באב הטומאה או ב׳ראשון לטומאה׳ – טְמֵאִים וגם מְטַמְּאִים, שאוכל תרומה שנגע בהם נטמא, ונעשה שני או שלישי.

הַשְּׁלִישִׁי – פּוֹסֵל וְלֹא מְטַמֵּא.

הַשְּׁלִישִׁי – פּוֹסֵל אוכל קודש, כגון בשר הקרבנות או מנחה, וְלֹא מְטַמֵּא את הקודש, שיטמא קודש אחר.

וְהָרְבִיעִי – נֶאֱכָל בִּנְזִיד הַקֹּדֶשׁ.

וְהָרְבִיעִי בתרומה, שנגע בשלישי – נֶאֱכָל בִּנְזִיד (בתבשיל) הַקֹּדֶשׁ, שהרביעי בתרומה טהור לגמרי.

הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּקֹּדֶשׁ – טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין.

הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּקֹּדֶשׁ, בשר קודש שנגע באב הטומאה ונעשה ראשון, או בראשון לטומאה ונעשה שני, או בשני ונעשה שלישי – טְמֵאִין וּמְטַמְּאִין, שאוכל קודש שנגע בהם נטמא, ונעשה שלישי או רביעי, שפסול להקרבה.

הָרְבִיעִי – פּוֹסֵל וְלֹא מְטַמֵּא.

הָרְבִיעִי בקודש – פּוֹסֵל, כלומר פסול להקרבה, ופוסל את האדם האוכל אותו מלאכול קדשים, וְאולם לֹא מְטַמֵּא קודש אחר לעשות אותו חמישי.

וְהַחֲמִישִׁי – נֶאֱכָל בִּנְזִיד הַקֹּדֶשׁ.

וְהַחֲמִישִׁי נֶאֱכָל בִּנְזִיד הַקֹּדֶשׁ, כך שהרי הוא טהור לגמרי, ונאכל אף כשהוא בפני עצמו.

הַשֵּׁנִי שֶׁבַּחוּלִּין – מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חוּלִּין, וּפוֹסֵל לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה.

הַשֵּׁנִי שֶׁבַּחוּלִּין, שאם נגע במאכל חולין אינו מטמא אותו – מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חוּלִּין שנוגע בו, שיהיה ראשון מגזרת חכמים, ויטמא הלאה במגעו, וכן פוֹסֵל לְאוֹכְלֵי (מאכלי) תְרוּמָה שנגע בהם, שיהיו אסורים באכילה (כאמור במשנה ג).

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה – מְטַמֵּא מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, וּפוֹסֵל לְאוֹכְלֵי קֹדֶשׁ.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה – מְטַמֵּא מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ להיות ראשון, וכן פוֹסֵל לְאוֹכְלֵי קֹדֶשׁ, שיהיו אסורים באכילה.

שֶׁנַּעֲשׂוּ לְטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ.

במה דברים אמורים? במאכלי תרומה שֶׁנַּעֲשׂוּ ונשמרו לְטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, להשתמש בהם לקודש.

אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לְטָהֳרַת תְּרוּמָה – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ.

אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לְטָהֳרַת תְּרוּמָה, דנים אותם לגבי הקודש כאילו נגעו בשרץ, ואותו שלישי של תרומה מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ, עושה את הקודש שנגע בו שני, שעושה שלישי העושה רביעי.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּן שָׁוִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּן, החולין, התרומה והקודש, שָׁוִין.

הָאֶחָד שֶׁבַּקֹּדֶשׁ וְשֶׁבַּתְּרוּמָה וְשֶׁבַּחוּלִּין –

הָאֶחָד, הראשון לטומאה, שֶׁבַּקֹּדֶשׁ וְשֶׁבַּתְּרוּמָה וְשֶׁבַּחוּלִּין –

מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ,

מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ, עושה שני העושה שלישי העושה רביעי.

מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד בַּתְּרוּמָה,

וכן מְטַמֵּא אֶחָד (שני) וּפוֹסֵל אֶחָד (שלישי) בַּתְּרוּמָה,

וּפוֹסֵל אֶת הַחוּלִּין.

וכן פוֹסֵל אֶת הַחוּלִּין, הנעשה שני, ופוסל תרומה אך לא חולין.

הַשֵּׁנִי שֶׁבְּכֻלָּן –

הַשֵּׁנִי שֶׁבְּכֻלָּן –

מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ,

מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ, עושה בקודש שלישי העושה רביעי,

וּמְטַמֵּא מַשְׁקֵה חוּלִּין,

וּמְטַמֵּא מַשְׁקֵה אפילו של חוּלִּין, שנעשה ראשון ומטמא הלאה (כאמור במשנה הקודמת).

וּפוֹסֵל לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה.

וכן הוא פוֹסֵל לְאוֹכְלֵי (מאכלי) תְרוּמָה, שעושה אותם שלישי.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבְּכֻלָּן –

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבְּכֻלָּן –

מְטַמֵּא מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, וּפוֹסֵל לְאוֹכְלֵי קֹדֶשׁ.

מְטַמֵּא מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, שעושהו ראשון, וּפוֹסֵל לְאוֹכְלֵי קֹדֶשׁ, שנעשים רביעי.

הָאוֹכֵל אוֹכֶל שֵׁנִי – לֹא יַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבַּד.

אדם הָאוֹכֵל אוֹכֶל שהוא שֵׁנִי לטומאה, ונעשה גופו שני לטומאה (כאמור במשנה ב), לֹא יַעֲשֵׂם (יתעסק בהם) בְּבֵית הַבַּד, שמייצרים בו שמן, כדי שלא יטמא את השמן שעתידים להפריש ממנו תרומה לכהן, שהרי השני בחולין מטמא משקה חולין, כפי ששנינו במשנה הקודמת.

וְחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּב קֹדֶשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ כְּחוּלִּין.

וְחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּב (בשביל) הקֹדֶשׁ, ששמרו על טהרתם לצורך אכילתם עם אוכל קודש – הֲרֵי אֵלּוּ כְּחוּלִּין, ואין בהם שלישי ורביעי. שלא כדברי רבי אליעזר (במשנה הקודמת), שאף החולין עושים שלישי ורביעי לפסול תרומה או קודש.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ כִּתְרוּמָה, לְטַמֵּא שְׁנַיִם וְלִפְסוֹל אֶחָד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ כִּתְרוּמָה, לְטַמֵּא שְׁנַיִם (ראשון ושני) וְלִפְסוֹל אֶחָד (שלישי).