הַנּוֹעֵל בֵּית הַבַּד מִפְּנֵי הַבַּדָּדִין,

הַנּוֹעֵל את בֵּית הַבַּד שלו מִפְּנֵי (בפני) הַבַּדָּדִין, פועלי בית הבד, שהם עמי הארץ, וטיהרם לצורך העבודה, ונעל אותם בתוך בית הבד, כדי שלא ייכנסו לשם טמאים, וכדי שלא יצאו הבדדים וייטמאו בחוץ,

וְהָיוּ לְשָׁם כֵּלִים טְמֵאִין מִדְרָס –

וְהָיוּ לְשָׁם כֵּלִים, כגון בגדים, טְמֵאִין במִדְרָס הזב (או הנידה), שהיא טומאה חמורה המטמאת אדם שנגע או שהסיט את הכלי –

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּית הַבַּד טָמֵא.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּית הַבַּד טָמֵא, כל הכלים, הזיתים והשמן, שחוששים, שמא הבדדים נגעו בכלים ונטמאו, וטימאו את כל הנמצא בבית הבד, שהרי אינם מצויים תחת השגחה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּית הַבַּד טָהוֹר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּית הַבַּד טָהוֹר, שהבדדים שנטהרו שומרים עצמם שלא ייטמאו מהכלים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם טְהוֹרִין לָהֶן – בֵּית הַבַּד טָמֵא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הכלים היו טְהוֹרִין לָהֶן (בעיניהם), כגון סתם כלים של עם הארץ – בֵּית הַבַּד טָמֵא, מפני שאינם מקפידים שלא לגעת בכלים הללו.

וְאִם טְמֵאִין לָהֶן – בֵּית הַבַּד טָהוֹר.

וְאִם הכלים טְמֵאִין לָהֶן, כגון שידוע להם, שהכלים של זב או של נידה – בֵּית הַבַּד טָהוֹר, שנשמרים מנגיעה בהם.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מִפְּנֵי מָה טְמֵאוֹת? אֶלָּא שֶׁאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ בְּקִיאִין בְּהֶיסֵּט.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לדחות את דברי רבי שמעון: וְכִי מִפְּנֵי מָה טְמֵאוֹת כל הטהרות שבבית הבד? לא מפני שאינם יודעים שהכלים טמאים, אֶלָּא מפני שֶׁאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ בְּקִיאִין וזהירים בְּטומאת הֶיסֵּט, שאינם יודעים את ההלכה, שכלי שישב עליו הזב מטמא בהיסט, ולכן, יש לחשוש לכך גם בכלים שהם טמאים בעיניהם. והלכה כרבי יוסי.

הַבַּדָּדִין שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין, וּמַשְׁקִין טְמֵאִין בְּתוֹךְ בֵּית הַבַּד;

הַבַּדָּדִין הטהורים שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין לבית הבד כשהם יחפים, וּמַשְׁקִין טְמֵאִין על הקרקע בְּתוֹךְ בֵּית הַבַּד, והרי כפות רגליהם הורטבו במשקים טמאים בעת הליכתם;

אִם יֵשׁ בֵּין מַשְׁקִין לַזֵּיתִים כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת רַגְלֵיהֶם בָּאָרֶץ – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין.

אִם יֵשׁ די מרחק בֵּין המַשְׁקִין הטמאים למקום דריכת הזֵּיתִים, כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ בהליכתם אֶת רַגְלֵיהֶם בָּאָרֶץ – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין, שהמשקים שהיו על הרגל התנגבו, ולא נגעו בזיתים.

הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִין שֶׁנִּמְצֵאת טוּמְאָה לִפְנֵיהֶם – נֶאֱמָנִין לוֹמַר "לֹא נָגַעְנוּ".

הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִין ענבים בכרם, שעושים מלאכתם בטהרה, שֶׁנִּמְצֵאת טוּמְאָה מונחת לִפְנֵיהֶם, כגון שרץ מת – נֶאֱמָנִין לוֹמַר: "לֹא נָגַעְנוּ בה", אף על פי שהם עמי הארץ.

וְכֵן הַתִּינוֹקוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם.

וְכֵן לגבי הַתִּינוֹקוֹת (הילדים הקטנים) שֶׁבֵּינֵיהֶם, נאמנים לומר, שלא נגעו התינוקות בשמן או בזיתים.

יוֹצְאִים חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד וּפוֹנִים לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהֵן טְהוֹרִין.

הבדדים והבוצרים יוֹצְאִים חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד וּפוֹנִים, מתפנים, עושים צורכיהם, לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר הסמוך לבית הבד, וְהֵן נשארים טְהוֹרִין, ואין חוששים, שמא נגעו בטומאה כלשהי המונחת בחוץ.

עַד כַּמָּה יַרְחִיקוּ וְיִהְיוּ טְהוֹרִין? עַד כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאָן.

עַד כַּמָּה יַרְחִיקוּ לכת מבית הבד וְיִהְיוּ טְהוֹרִין? עַד כְּדֵי שֶׁיְּהֵא החבר רוֹאָן. אבל אם התרחקו יותר מכך, יצאו מטהרתם וחזרו לחזקת עם הארץ שהוא טמא.

הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִין,

הַבַּדָּדִין, פועלי בית הבד, וְהַבּוֹצְרִין ענבים בכרם, שבעל הבית מביא אותם למקווה, כדי שיטבלו שם וייטהרו,

כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסָן לִרְשׁוּת הַמְּעָרָה – דַּיּוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסָן לִרְשׁוּת (מקום) הַמְּעָרָה שבה מקווה המים, כדי לטבול את גופם או את הכלים – דַּיּוֹ, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: צָרִיךְ לַעֲמוֹד עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּטְבּוֹלוּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: צָרִיךְ לַעֲמוֹד ולהשגיח עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּטְבּוֹלוּ בפניו, מפני שאינם מקפידים על הלכות הטבילה כראוי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם טְהוֹרִין לָהֶן – צָרִיךְ לַעֲמוֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבּוֹלוּ. אִם טְמֵאִים לָהֶן – אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבּוֹלוּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הכלים, או הם עצמם, טְהוֹרִין לָהֶן (בעיניהם) – צָרִיךְ לַעֲמוֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבּוֹלוּ. ואִם טְמֵאִים לָהֶן – אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבּוֹלוּ. והלכה כרבי יוסי.

הַנּוֹתֵן מִן הַסַּלִּים וּמִן הַמַּשְׁטֵיחַ שֶׁל אֲדָמָה –

הַנּוֹתֵן ענבים בגת מִן הַסַּלִּים שבהם לוקחים את הענבים המיועדים לאכילה, וּמִן הַמַּשְׁטֵיחַ, מקום לשטיחת ענבים לייבוש, שֶׁל אֲדָמָה, שמתחילה לא היו מיועדים ליין, ושינה עכשיו דעתו – נחלקו מה דינם;

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת, וְאִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת – טִמְּאָן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתֵן אותם לגת בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת, כדי שלא ייטמאו הענבים, שמשעה שלקח אותם לדריכה הוכשרו לקבלת טומאה, כדין ענבים שנבצרו לדריכה. וְאִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת – טִמְּאָן.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָתוֹ בְּטָהֳרָה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, שלא הוכשרו לקבלת טומאה, ולכן אינם נטמאים, שאף אם יצא מהם מיץ – אינו רוצה בו. ואף מַפְרִישׁ את תְּרוּמָתוֹ בְּטָהֳרָה, כלומר תרומה שהוא מפריש מן הענבים או מן היין שיעשה מהם טהורה, ומותרת באכילה לכהנים.

מִן הָעֲבַט וּמִן הַמַּשְׁטֵיחַ שֶׁל עָלִים – הַכֹּל שָׁוִים שֶׁהוּא נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת, וְאִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת – טִמְּאָן.

לעומת זאת, הנותן ענבים לגת מִן הָעֲבַט, הכלי שבו נותנים את הענבים המיועדים לדריכה בגת, וּמִן הַמַּשְׁטֵיחַ שֶׁל עָלִים, כדרך הענבים המיועדים לדריכה, שלא היו שוטחים אותם על אדמה אלא על עלים – הַכֹּל שָׁוִים (מסכימים), שֶׁהוּא נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת, שגזרו חכמים על כל הענבים הנבצרים לגת, שהם מוכשרים לקבל טומאה, שנוח לו במשקים שעליהם, וְלכן, אִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת – טִמְּאָן.

הָאוֹכֵל מִן הַסַּלִּים וּמִין הַמַּשְׁטֵיחַ שֶׁל אֲדָמָה,

הָאוֹכֵל בידיים טמאות ענבים מִן הַסַּלִּים שבהם לוקחים את הענבים המיועדים לאכילה, וּמִן הַמַּשְׁטֵיחַ, מקום לשטיחת ענבים לייבוש, שֶׁל אֲדָמָה;

אַף עַל פִּי שֶׁמְּבוּקָּעוֹת וּמְנַטְּפוֹת לַגַּת – הֲרֵי הַגַּת טְהוֹרָה.

אַף עַל פִּי שֶׁהענבים מְבוּקָּעוֹת וּמְנַטְּפוֹת מיץ לַגַּת – הֲרֵי הַגַּת טְהוֹרָה, שהמיץ שיצא מהענבים אינו לרצונו, אינו נחשב משקה המקבל טומאה, ואינו מטמא את היין שבגת.

מִן הָעֲבַט וּמִן הַמַּשְׁטֵיחַ שֶׁל עָלִים וְנָפַל מִמֶּנּוּ גַּרְגֵּר יְחִידִי;

אבל האוכל בידיים טמאות ענבים מִן הָעֲבַט וּמִן הַמַּשְׁטֵיחַ שֶׁל עָלִים, שהענבים שם נועדו לדריכה, וְנָפַל מִמֶּנּוּ גַּרְגֵּר (ענב) יְחִידִי אל הגת;

אִם יֵשׁ לוֹ חוֹתָם – טָהוֹר. אִם אֵין לוֹ חוֹתָם – טָמֵא.

אִם יֵשׁ לוֹ חוֹתָם, שעוקץ הענב תחוב בגרגר, ואין משקה יוצא ממנו – טָהוֹר. אבל אִם אֵין לוֹ חוֹתָם – טָמֵא, שהמשקה שבנקב הענב נטמא מן הידיים וטימא את כל היין שבגת.

נָפְלוּ מִמֶּנּוּ עֲנָבִים וּדְרָכָן בְּמָקוֹם הַמּוּפְנֶה;

נָפְלוּ מִמֶּנּוּ, מהאוכל מן העביט, עֲנָבִים יבשים, וּדְרָכָן בְּמָקוֹם הַמּוּפְנֶה (פנוי) מענבים ומיין;

כַּבֵּיצָה מְכוּוָּן – טָהוֹר.

אם הענבים שנפלו היו בנפח של לא יותר מכַּבֵּיצָה מְכוּוָּן (בדיוק) – היין טָהוֹר, שהרי כשיצאה הטיפה הראשונה, נתמעט האוכל משיעור כביצה, ואינו מטמא את המשקה.

יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה – טָמֵא,

ואם היו הענבים יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה – טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִיפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה.

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִיפָּה הָרִאשׁוֹנָה מהענבים, נִטְמֵאת הטיפה בְּאוכל כַבֵּיצָה, וטימאה את כל הטיפות הבאות אחריה.

מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְדַבֵּר עַל שְׂפַת הַבּוֹר וְנִתְּזָה צִינּוֹרָא מִפִּיו,

מִי שאיננו טהור שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְדַבֵּר עַל שְׂפַת הַבּוֹר של היין, וְנִתְּזָה צִינּוֹרָא, קילוח רוק מִפִּיו,

סָפֵק הִגִּיעָה לַבּוֹר סָפֵק לֹא הִגִּיעָה – סְפֵקוֹ טָהוֹר.

סָפֵק הִגִּיעָה לַבּוֹר סָפֵק לֹא הִגִּיעָה – סְפֵקוֹ טָהוֹר.

הַזּוֹלֵף אֶת הַבּוֹר;

הַזּוֹלֵף אֶת הַבּוֹר, שואב וממלא ממנו חביות בזו אחר זו;

נִמְצָא שֶׁרֶץ בָּרִאשׁוֹנָה – כּוּלָּן טְמֵאוֹת.

אם נִמְצָא שֶׁרֶץ מת בּחבית הרִאשׁוֹנָה שמילא בה מהבור – כּוּלָּן טְמֵאוֹת, מחשש שהשרץ היה בחבית מתחילה, ובשעה שמילא בה, טימא במגעו את כל היין שבבור.

בָּאַחֲרוֹנָה – הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת.

ואם נמצא בּחבית האַחֲרוֹנָה – הִיא טְמֵאָה, וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת, שמניחים, שהשרץ היה בחבית ולא בבור, ש'אין מחזיקים טומאה ממקום למקום'.

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהוּא זוֹלֵף בְּכָל אַחַת וְאַחַת.

ומוסיפים: אֵימָתַי? באיזה מקרה, אם מצא שרץ בראשונה, כל החביות שמילא אחריה טמאות? בִּזְמַן שֶׁהוּא זוֹלֵף את הבור בְּכָל אַחַת וְאַחַת מהחביות עצמן, שמכניס אותה לבור.

אֲבָל אִם הָיָה זוֹלֵף בְּמַחַץ;

אֲבָל אִם הָיָה זוֹלֵף את הבור בְּמַחַץ (כד חרס גדול), וממנו הוא מערה לחביות;

נִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן – הִיא טְמֵאָה בִּלְבָד.

נִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן, בין בחבית הראשונה בין באחרונה – הִיא טְמֵאָה בִּלְבָד, וכל החביות האחרות טהורות, שאנו מניחים, שהשרץ היה בחבית ולא בבור או במחץ.

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהוּא בּוֹדֵק וְלֹא מְכַסֶּה, אוֹ מְכַסֶּה וְלֹא בּוֹדֵק.

ועוד מוסיפים: אֵימָתַי החבית שמצא בה את השרץ בלבד טמאה? בִּזְמַן שֶׁהוּא בּוֹדֵק את החביות תחילה, שאין בהן טומאה, וְלֹא מְכַסֶּה אותן מיד כשממלא, שאז ייתכן, שנפל לשם השרץ לאחר המילוי; אוֹ אם מְכַסֶּה מיד את החביות וְלֹא בּוֹדֵק אותן תחילה, וייתכן, שהיה בה השרץ מתחילה.

הָיָה בּוֹדֵק וּמְכַסֶּה, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בֶּחָבִית – הַכֹּל טָמֵא.

אבל אם הָיָה בּוֹדֵק את החבית לפני המילוי וּמְכַסֶּה אותה מיד לאחר שמילא אותה, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בֶּחָבִית לאחר מכן – הַכֹּל טָמֵא, כל היין שבחביות, שבוודאי הגיע השרץ מהבור עם היין בשעת המילוי.

בַּבּוֹר – הַכֹּל טָמֵא. בַּמַּחַץ – הַכֹּל טָמֵא.

נמצא השרץ בַּבּוֹר – הַכֹּל טָמֵא, שחוששים, שהשרץ היה בבור כבר בשעה שהתחיל למלא. וכן, אם נמצא בַּמַּחַץ, שמילא בו את החביות – הַכֹּל טָמֵא, שמא השרץ היה בתוכו כבר בשעה שהתחיל למלא.

בֵּין הָעִגּוּלִים לַזָּגִין – רְשׁוּת הָרַבִּים.

השטח שבֵּין הָעִגּוּלִים לַזָּגִין, קליפות הענבים – דינו כרְשׁוּת הָרַבִּים, וספק טומאה שאירע במקום זה, כגון שנמצא בו שרץ, ולא ידוע אם נגע בענבים – טהור, מפני שרבים מצויים שם.

כֶּרֶם שֶׁלִּפְנֵי הַבּוֹצְרִים – רְשׁוּת הַיָּחִיד. שֶׁל אַחַר הַבּוֹצְרִים – רְשׁוּת הָרַבִּים.

חלק הכֶּרֶם שֶׁלִּפְנֵי הַבּוֹצְרִים, שעדיין לא נבצר – רְשׁוּת הַיָּחִיד, שאין אנשים נכנסים לשם. וחלק הכרם שֶׁל אַחַר הַבּוֹצְרִים, שכבר נבצר – רְשׁוּת הָרַבִּים, שהרשות נתונה להיכנס אליו.

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִים בָּזוֹ וְיוֹצְאִים בָּזוֹ.

ומעירים: אֵימָתַי הוא רשות הרבים? בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִים בּכניסה זוֹ וְיוֹצְאִים בָּזוֹ, שרגילים לעבור דרך שם. אבל אם יש שם פתח אחד או פרצה אחת בגדר – הרי זו רשות היחיד.

כְּלֵי בֵּית הַבַּד, וְשֶׁל גַּת, הָעֵקֶל,

כְּלֵי בֵּית הַבַּד שמפיקים בו שמן מהזיתים, וְהכלים שֶׁל גַּת שדורכים בה ענבים, וכן הָעֵקֶל, סל של חבלים, שמניחים בו את הזיתים ומכבידים עליהם בקורה,

בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁל עֵץ – מְנַגְּבָן וְהֵן טְהוֹרִין.

בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁל עֵץ, והוא בא להשתמש בהם בטהרה – מְנַגְּבָן (מייבשם) מכל משקה טמא שספגו, וְהֵן טְהוֹרִין.

בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁל גֶּמִי – מְיַישְּׁנָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, אוֹ חוֹלְטָן בַּחַמִּים.

בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁל גֶּמִי, גומא, קנה סוף, שאינם מתנגבים – מְיַשְּׁנָן, מניחם בלא שימוש כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, עד שהמשקים שבהם יכלו או ייפגמו לגמרי, אוֹ חוֹלְטָן בַּחַמִּים, יוצק עליהם מים רותחים, ובכך מעביר מהם את המשקים הטמאים שנספגו בתוכם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נְתָנָן בְּשִׁבּוֹלֶת הַנָּהָר – דַּיּוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נְתָנָן בְּשִׁבּוֹלֶת (בזרם) הַנָּהָר, דַּיּוֹ לסלק את הטומאה.