שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דָּבָר בְּנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר:

שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דָּבָר (דינים) נאמרו בְּנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר, עוף ממין מותר באכילה, שמת שלא על ידי שחיטה כשרה:

צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה,

א) צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה שיאכל ממנה אדם, כדי להיחשב 'אוכל', שמקבל טומאה ומטמא אוכלים אחרים.

וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר,

ב) וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר (הכנה) על ידי משקה כדי להיטמא כשאר אוכלים.

וּמְטַמָּא טוּמְאַת אוֹכָלִין בְּכַבֵּיצָה,

ג) וּמְטַמָּא (מטמאת) טוּמְאַת אוֹכָלִין כשהיא בְּגודל כַבֵּיצָה לפחות, ככל אוכל טמא (להלן משנה ה).

וְכַזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה,

ד) וְכַזַּיִת ממנה מטמא את האדם כשהיא נמצאת בְּבֵית הַבְּלִיעָה (הלוע) שלו, כדין נבלה.

וְהָאוֹכְלָהּ טָעוּן הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ,

ה) וְהָאוֹכְלָהּ, האוכל ממנה כזית ונטמא, וטבל מטומאתו, עדיין טָעוּן הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, שיצא היום, כדי להיטהר לגמרי.

וְחַיָּיבִים עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ,

ו) וְחַיָּיבִים עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ, אם אכל ממנה ונכנס אל המקדש במזיד – חייב עונש כרת, ואם בשוגג – חייב קרבן לכפרה.

וְשׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה,

ז) וְשׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה, תרומה שנגעה בה או באדם שנטמא באכילתה, צריכה שרפה, כדין תרומה טמאה.

וְהָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

ח) וְהָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה, מן העוף הטהור, סוֹפֵג בבית דין אֶת הָאַרְבָּעִים מלקות, ככל העובר על איסור לא תעשה מן התורה.

שְׁחִיטָתָהּ וּמְלִיקָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ט) שְׁחִיטָתָהּ, של העוף הטהור, או מְלִיקָתָהּ כאשר היא קרבן, מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ, שאף אם הייתה טרפה, והיא אסורה באכילה, בכל אופן, אינה מטמאת כנבלה. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָן מְטַהֲרוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: השחיטה והמליקה אֵינָן מְטַהֲרוֹת את הטרפה, אלא היא כנבלה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת, אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁחִיטָתָהּ בחולין מְטַהֶרֶת את העוף מידי טומאת נבלה, אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ. וכן הלכה.

הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה – מִיטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת,

י) הַכְּנָפַיִם, הנוצות הגדולות שלהן, וְהַנּוֹצָה הדקה, המכסה את העור, אף שאינן נאכלות – מִיטַּמְּאוֹת, אם נגעו בדבר טמא, וּמְטַמְּאוֹת מאכל או משקה שנגעו בו, כדין 'ידות האוכלים', כלומר דבר שאוחזים בו את האוכל הטמא.

וְלֹא מִצְטָרְפוֹת.

יא) וְאולם לֹא מִצְטָרְפוֹת עם העוף לשיעור כביצה לטומאת אוכלין, וכזית לטומאת נבלה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַנּוֹצָה מִצְטָרְפוֹת.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַנּוֹצָה מִצְטְָרְפוֹת לשיעור קבלת טומאה (בדומה לקליפת הפרי). ואין הלכה כמותו.

הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם – מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין

יב) הַחַרְטוֹם (המקור), וְהַצִּפָּרְנַיִם – מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין,

וּמִצְטָרְפִים.

יג) וּמִצְטָרְפִים עם האוכל עצמו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב מִצְטָרְפִים, שֶׁכֵּן מַנִּיחִים בַּפְּטוּמוֹת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם (קצות הכנפיים) וְרֹאשׁ הַזָּנָב לאחר שמרטו מהם את הנוצות, ונותרו בליטות שבדרך כלל נחתכות ונזרקות – מִצְטָרְפִים עם הבשר לטמא, שֶׁכֵּן מַנִּיחִים (משאירים) אותם עם הבשר בַּפְּטוּמוֹת (בעופות מפוטמים). ואין הלכה כמותו.

נִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא:

נִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא:

צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה, וְהֶכְשֵׁר,

צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה להאכילה לאדם כדי להיחשב לאוכל, כנבלת עוף טהור. וצריכה הֶכְשֵׁר במשקים ובמגע בטומאה כדי שתיטמא, שלא כנבלת עוף טהור.

וּמְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין בְּכַבֵּיצָה, וְכַחֲצִי פְּרַס לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה. וְאֵין בָּהּ כַּזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה,

וּמְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין כשהיא בְּגודל כַבֵּיצָה. וְאם יש בה כַחֲצִי של פְּרַס (מחצית), כלומר רבע כיכר לחם, דינה לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה (הגוף) של האוכל אותה, מלאכול תרומה וקודשים, ככל אוכל טמא בשיעור זה. ובניגוד לנבלת העוף הטהור, שהיא אב הטומאה מן התורה – אֵין בָּהּ, בנבלת עוף טמא, טומאת כַּזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

וְהָאוֹכְלָהּ אֵין טָעוּן הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. אֲבָל שׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה.

וְהָאוֹכְלָהּ, אף אם אכל כחצי פרס ממנה, שנפסל גופו לאכילת תרומה עד שיטבול – אֵין טָעוּן הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ לאחר שטבל אלא טהור מיד. וְאף אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ עונש או קרבן, עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ בטומאה, אם אכל ממנה. שהרי דין זה, שהגוף נפסל באכילת אוכל טמא, כולו הוא מדברי חכמים. אֲבָל שׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה, אם נטמאה התרומה מחמת נבלת העוף, כדין תרומה שנגעה באוכל טמא.

וְהָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְאֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה.

וְהָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. וְאֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, מפני שאין כלל דין שחיטה למינים הטמאים.

הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה – מִיטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת. הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם – מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין.

הַכְּנָפַיִם, הנוצות הגדולות שעליהן, וְהַנּוֹצָה הדקה, המכסה את העור, אף שאינן נאכלות – מִיטַּמְּאוֹת, אם נגעו בדבר טמא, וּמְטַמְּאוֹת מאכל או משקה שנגעו בו. ובניגוד לנבלת עוף טהור, גם מִצְטָרְפוֹת לבשר העוף לשיעור טומאה. וכן הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם – מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין.

וּבַבְּהֵמָה:

וּבַבְּהֵמָה, שאף בה, כמו בנבלת עוף טהור, יש טומאת אוכלין, שמטמאים אוכלים שנגעו בהם, אם יש בחתיכת הנבלה שיעור כביצה, וגם טומאת נבלות לטמא אדם שנגע או נשא אותה, אם יש בה כזית.

הָעוֹר, וְהָרוֹטֶב, וְהַקִּיפָה, וְהָאָלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם –

הָעוֹר הדבוק לבשר הנבלה וְהָרוֹטֶב שעם הבשר המבושל, וְהַקִּיפָה, המשקע המצטבר בשולי הקדרה עם שאריות הבשר, וְהָאָלָל, מעט בשר שנשאר מחובר לעור; וְהָעֲצָמוֹת שיש בתוכן מוח, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם (פרסות) בחלקן הרך, שסמוך לבשר –

מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

מִצְטָרְפִין עם הבשר לשיעור כביצה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. חלקם מפני שהם 'שומר' של הבשר, כגון העור, וחלקם מפני שהם נאכלים עם הבשר, כגון הרוטב והקיפה. אֲבָל לֹא מצטרפים לטמא טוּמְאַת נְבֵלוֹת בכזית, שטומאה זו נאמרה רק בבשר הנבלה עצמו.

כַּיּוֹצֵא בוֹ: הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לַנָכְרִי, וְהִיא מְפַרְכֶּסֶת – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ.

ומוסיפים: כַּיּוֹצֵא בוֹ, בדומה לכך, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לצורך נָכְרִי, וְהִיא עדיין מְפַרְכֶּסֶת, מניעה את איבריה – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין, את האוכל שנגעה בו, מפני שהשחיטה מחשיבה את הבשר לאוכל, אֲבָל לֹא מטמאה טוּמְאַת נְבֵלוֹת את האדם שנגע בה, שהרי עדיין היא חיה, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז (יכרות) אֶת רֹאשָׁהּ, ואז תטמא גם מדין נבלה.

רִיבָּה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין מִמַּה שֶּׁרִיבָּה לְטַמֵּא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

ומהאמור עד כאן עולה, שרִיבָּה, ריבתה התורה, לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין יותר מִמַּה שֶּׁרִיבָּה לְטַמֵּא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

הָאוֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן.

הָאוֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, כגון שנגע בנבלת בהמה, וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה, כגון שנגע באדם שנגע בנבלה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, אם בשניהם יחד יש שיעור כביצה, כדי לְטַמֵּא כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן, כדין אוכל שנגע בוולד הטומאה.

כֵּיצַד?

ומפרטים: כֵּיצַד?

כַּחֲצִי בֵּיצָה אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַחֲצִי בֵּיצָה אוֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – שֵׁנִי.

כַּחֲצִי בֵּיצָה אוֹכֶל בדרגת רִאשׁוֹן לטומאה, שנגע באב הטומאה, וְכַחֲצִי בֵּיצָה אוֹכֶל שֵׁנִי לטומאה, שנגע בראשון לטומאה, שֶׁבְּלָלָן (ערבבם) זֶה בָּזֶה ליחידה אחת – דינם שֵׁנִי לטומאה.

כַּחֲצִי בֵּיצָה אוֹכֶל שֵׁנִי וְכַחֲצִי בֵּיצָה אוֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – שְׁלִישִׁי.

וכן כַּחֲצִי בֵּיצָה אוֹכֶל שֵׁנִי וְכַחֲצִי בֵּיצָה אוֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – דינם שְׁלִישִׁי.

כַּבֵּיצָה אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַבֵּיצָה אוֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – רִאשׁוֹן.

אבל כַּבֵּיצָה אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַבֵּיצָה אוֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – הריהם רִאשׁוֹן, כדין החמור שבהם, שהרי יש בו לבדו כדי לטמא.

חִלְּקָן – זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי.

אם חִלְּקָן לאחר שבללם, והרי לפניו שתי יחידות בשיעור כביצה, שבכל אחת מהן מעורב אוכל ראשון ושני – זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי, שהרי אין באף אחד מהם כביצה אוכל ראשון.

נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה – פְּסָלוּהוּ.

נָפַל האוכל המחולק זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, שכשנפל השני כבר סולק הראשון – פְּסָלוּהוּ, כדין 'שני' שנגע בתרומה, שנפסלה מאכילה, אבל אינה מטמאת הלאה במגעה.

נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – עֲשָׂאוּהוּ שֵׁנִי.

אם נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד על כיכר התרומה – עֲשָׂאוּהוּ שֵׁנִי, שהרי בזמן אחד נגע בו אוכל 'ראשון' בשיעור כביצה, ואף על פי שהיה מחולק בין שתי יחידות נפרדות.

כַּבֵּיצָה אוֹכֶל שֵׁנִי וְכַבֵּיצָה אוֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – שֵׁנִי.

כַּבֵּיצָה אוֹכֶל שהוא שֵׁנִי לטומאה וְכַבֵּיצָה אוֹכֶל שהוא שְׁלִישִׁי לטומאה שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – נעשו שֵׁנִי, כפי מדרגת הטומאה החמורה מביניהם, שהרי יש שם כביצה אוכל שני.

חִלְּקָן – זֶה שְׁלִישִׁי וְזֶה שְׁלִישִׁי.

חִלְּקָן לאחר שנבללו, ואין בכל חתיכה כביצה מהשני לטומאה – זֶה שְׁלִישִׁי וְזֶה שְׁלִישִׁי, שהרי יש כביצה אוכל בדרגת שלישי לפחות בכל חתיכה.

נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה – לֹא פְּסָלוּהוּ.

נָפַל לאחר שחילקם זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה – לֹא פְּסָלוּהוּ, שהשלישי אינו פוסל את התרומה.

נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – עֲשָׂאוּהוּ שְׁלִישִׁי.

ואם נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, ונגעו בזמן אחד בכיכר – עֲשָׂאוּהוּ שְׁלִישִׁי ונפסל.

כַּבֵּיצָה אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַבֵּיצָה אוֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – רִאשׁוֹן.

כַּבֵּיצָה אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַבֵּיצָה אוֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – רִאשׁוֹן, שהרי יש שיעור כביצה של ראשון.

חִלְּקָן – זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי, שֶׁאַף הַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן נַעֲשָׂה שֵׁנִי.

חִלְּקָן לאחר שבללם – זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי, כל אחת מהחתיכות דינה כשני לטומאה, שֶׁהרי אַף הַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן, כשנבלל עמו, נַעֲשָׂה שֵׁנִי.

כִּשְׁתֵּי בֵּיצִים אוֹכֶל רִאשׁוֹן כִּשְׁתֵּי בֵּיצִים אוֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – רִאשׁוֹן.

כִּשְׁתֵּי בֵּיצִים אוֹכֶל רִאשׁוֹן וכִשְׁתֵּי בֵּיצִים אוֹכֶל שֵׁנִי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – רִאשׁוֹן.

חִלְּקָן – זֶה רִאשׁוֹן וְזֶה רִאשׁוֹן.

אם לאחר מכן חִלְּקָן לשני חלקים שווים – עדיין זֶה רִאשׁוֹן וְזֶה רִאשׁוֹן, שאנו מניחים שנבללו היטב, ויש כביצה אוכל ראשון בכל אחד מהם.

לִשְׁלֹשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה – הֲרֵי אֵלּוּ שֵׁנִי.

חילקן לִשְׁלֹשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה חלקים – הֲרֵי אֵלּוּ שֵׁנִי, שהרי בכל חלק אין כביצה מהאוכל הראשון.

כִּשְׁתֵּי בֵּיצִים אוֹכֶל שֵׁנִי וּשְׁתֵּי בֵּיצִים אוֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – שֵׁנִי.

כיוצא בזה, כִּשְׁתֵּי בֵּיצִים אוֹכֶל שֵׁנִי וְכִשְׁתֵּי בֵּיצִים אוֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה – שֵׁנִי.

חִלְּקָן – זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי. לִשְׁלֹשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלִישִׁי.

חִלְּקָן לשני חלקים – זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי. אם חילקן לִשְׁלֹשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלִישִׁי.

מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָּזוֹ,

מִקְרָצוֹת (חתיכות בצק), שהן דבוקות ונוֹשְׁכוֹת זוֹ בָּזוֹ, שאם יפריד ביניהן ינשכו ויתלשו חלקים זו מזו,

וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִין זֶה בָּזֶה;

וְכן כִכָּרִים, כיכרות לחם, שנדבקו באפייתם ונוֹשְׁכִין זֶה בָּזֶה – נחשבים ליחידה אחת כל זמן חיבורם;

נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ – כֻּלָּן תְּחִלָּה.

ולפיכך, אם נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ מת, שהוא אב הטומאה – כֻּלָּן תְּחִלָּה (ראשון לטומאה), מפני שהדיבוק מחברם.

פָּרְשׁוּ – כֻּלָּן תְּחִלָּה.

אם פָּרְשׁוּ זה מזה לאחר שנטמאו – כֻּלָּן נשארות תְּחִלָּה, שהרי היו גוף אחד כשנטמאו, והכול נטמא בשווה.

בְּמַשְׁקִין – כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת.

אם כשהיו מחוברות נטמאה אחת מהן בְּמַשְׁקִין טמאים – כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת לטומאה, שגזרו חכמים, שמשקים שנטמאו, אף שנגעו בראשון לטומאה, דינם כראשון לטומאה, ועושים את המאכל שנגעו בו שני.

פָּרְשׁוּ – כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת.

וכן לאחר שפָּרְשׁוּ זו מזו – כֻּלָּן נשארות שְׁנִיּוֹת.

בְּיָדַיִם – כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת. פָּרְשׁוּ – כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת.

אם היו אלו מקרצות או ככרות של תרומה, בעת שהיו מחוברות, נטמאה אחת מהן בּסתם יָדַיִם, שהן שניות לטומאה מדברי חכמים, ועושות שלישי בתרומה – כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת. פָּרְשׁוּ – כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת.

מִקְרֶצֶת שֶׁהָיְתָה תְּחִלָּה, וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת – כֻּלָּן תְּחִלָּה.

מִקְרֶצֶת (חתיכת בצק) שֶׁהָיְתָה תְּחִלָּה (ראשון לטומאה), כגון שנגע בה שרץ טמא, ולאחר שנטמאה הִשִּׁיךְ (הדביק) לָהּ מקרצות אֲחֵרוֹת – כֻּלָּן נעשו תְּחִלָּהּ, מפני שהן מחוברות לה.

פָּרְשׁוּ – הִיא תְּחִלָּה, וְכֻלָּן שְׁנִיּוֹת.

אך אם פָּרְשׁוּ (נפרדו) לאחר מכן – הִיא נשארה תְּחִלָּה, וְכֻלָּן, שאר המקרצות, נעשו שְׁנִיּוֹת לטומאה. מפני שלא נגעו בטומאה עצמה, וכל טומאתן לא באה אלא מפני חיבורן למקרצת הטמאה.

הָיְתָה שְׁנִיָּה, וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת – כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת.

כיוצא בזה, מקרצת שהָיְתָה שְׁנִיָּה לטומאה, וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת – כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת מפני חיבורן.

פָּרְשׁוּ – הִיא שְׁנִיָּה וְכוּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת.

פָּרְשׁוּ אלו מאלו – הִיא שְׁנִיָּה, וְכֻלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת, אם היו של תרומה.

הָיְתָה שְׁלִישִׁית, וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת – הִיא שְׁלִישִׁית וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת,

אמנם, מקרצת שהָיְתָה שְׁלִישִׁית לטומאה, כגון שהייתה של תרומה, שיש בה שלישי לטומאה, וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת – הִיא שְׁלִישִׁית, וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת,

בֵּין שֶׁפָּרְשׁוּ בֵּין שֶׁלֹּא פָּרְשׁוּ.

ודין זה הוא בֵּין שֶׁפָּרְשׁוּ ממנה בֵּין שֶׁלֹּא פָּרְשׁוּ אלא נשארו מחוברות לה. שהשלישי אינו מטמא כלל בתרומה, לא רק מה שנגע בו לא נעשה רביעי, אלא גם מה שחובר לו לאחר שנעשה שלישי אינו נטמא.

כִּכְּרוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּמוֹתֵיהֶם מַיִם מְקוּדָּשִׁים;

כִּכְּרוֹת הַקֹּדֶשׁ, כגון לחמי קרבן תודה, שֶׁבְּתוֹךְ גּוּמוֹתֵיהֶם יש מַיִם מְקוּדָּשִׁים, שהקפידו על טהרתם לצורך הקודש, והכיכרות נוגעות אחת בחברתה;

נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ – כֻּלָּן טְמֵאוֹת.

אם נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ, שנגע בה שרץ מת, ונעשתה ראשון לטומאה – כֻּלָּן טְמֵאוֹת בדרגת ראשון לטומאה, שאין אומרים שזו שנגעה בה היא שני לטומאה, וזו שנגעה בה היא שלישי, וזו שנגעה בשלישית היא רביעי, אך לא מעבר לכך (שאין יותר מרביעי בקודש). שכן בקודש, משום חיבתו ומעלתו, מחמירים להחשיב את האוכל בדרגת טומאת המשקה שנגע בו, ומשקה שנטמא לעולם נעשה ראשון לטומאה.

בַּתְּרוּמָה – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד.

ובכיכרות של תְּרוּמָה – מְטַמֵּא השרץ שְׁנַיִם, את הכיכר שנגעה בה שנעשתה ראשון, ואת הכיכר הסמוכה לה שנעשתה שני; וּפוֹסֵל אֶחָד, את הכיכר השלישית. אך לא הלאה, שאין רביעי בתרומה.

אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ – אַף בַּתְּרוּמָה הַכֹּל טָמֵא.

אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, בין כיכרות התרומה, מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, שמורגשת הלחלוחית שבו, אַף בַּתְּרוּמָה – הַכֹּל טָמֵא, שהמשקה הטופח נעשה ראשון ומטמא במגע את הכיכר הסמוכה לו, והמשקה שנוגע בכיכר השנייה נעשה אף הוא ראשון ומטמא את הכיכר הבאה, וכן הלאה.