אוֹכֶל מַעֲשֵׂר שֶׁהוּכְשַׁר בְּמַשְׁקֶה, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, אוֹ יָדַיִם מְסוֹאָבוֹת – מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה,

אוֹכֶל שהוא מַעֲשֵׂר ראשון, שנותנים מהתבואה ללוי, שֶׁהוּכְשַׁר לקבל טומאה על ידי שנרטב בְּמַשְׁקֶה, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ נגעו בו יָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, טמאות מדברי חכמים, שהן בדרגת שני לטומאה ופוסלות את התרומה – מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה, על ידי אדם טהור,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לַחוּלִּין.

ותרומת המעשר אינה פסולה לכהן, מִפְּנֵי שֶׁהמעשר הוּא שְׁלִישִׁי, שנגע בו שני לטומאה, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לַחוּלִּין, אינו נטמא כלל, שמגע שני מטמא רק תרומה וקודש, ומעשר ראשון הוא חולין. ובשעה שהופרשה תרומת המעשר היה זה בטהרה.

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם, לָשָׁה אֶת הָעִסָּה, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה וּמַפְרְשַׁתָּה,

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם, לָשָׁה אֶת הָעִסָּה, וְקוֹצָה (חותכת) לָהּ חתיכה לצורך הפרשת חַלָּה וּמַפְרְשַׁתָּה (מפרידה אותה),

וּמַנְּחַתָּה בִּכְפִישָׁה מִצְרִית אוֹ בִּנְחוּתָא, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרָא לָהּ שֵׁם,

וּמַנְּחַתָּה (מניחה אותה) בִּכְפִישָׁה (סל שטוח) מִצְרִית אוֹ בִּנְחוּתָא (לוח עץ), שאינן מקבלות טומאה, וּמַקֶּפֶת (מקרבת) את הכלי שבו החלה לעיסה, וְקוֹרָא (קוראת) לָהּ שֵׁם: "הרי זו חלה" מבלי לגעת בה,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁלִישִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לַחוּלִּין.

וכך החלה אינה נפסלת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא, העיסה, שְׁלִישִׁי לטומאה במגע טבול יום, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לַחוּלִּין, שרק תרומה וחלה וקודש יכולים לקבל טומאה כזו, ומשנקראה 'חלה' לא נגעה בה.

עֲרֵיבָה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם –

עֲרֵיבָה, קערה גדולה, המשמשת ללישת בצק, שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם, שנטבלה היום מטומאתה –

לָשִׁין בָּהּ אֶת הָעִסָּה, וְקוֹצִין מִמֶּנָּה חַלָּה, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרִין לָהּ שֵׁם,

לָשִׁין בָּהּ אֶת הָעִסָּה, וְקוֹצִין (חותכים) מִמֶּנָּה חתיכה לצורך הפרשת חַלָּה, ומוציאים מהערבה וּמַקֶּפֶת (מקרבת) את החלה, וְקוֹרִין לָהּ שֵׁם: “הרי זו חלה״ מבלי שתיגע בערבה,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁלִישִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לַחוּלִּין.

וניתן ללוש את העיסה בערבה טבולת יום, מִפְּנֵי שֶׁהִיא (העיסה) נעשית בכך שְׁלִישִׁי, שהרי הערבה היא שני לטומאה, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לַחוּלִּין, שרק תרומה וחלה וקודש יכולים לקבל טומאה כזו, ומשנקראה ‘חלה׳ לא נגעה בערבה.

לָגִין שֶׁהוּא טְבוּל יוֹם, וּמִלְאָהוּ מִן הֶחָבִית מַעֲשֵׂר טֶבֶל;

לָגִין (כד) שֶׁהוּא טְבוּל יוֹם, שהוטבל מטומאה בו ביום, וּמִלְאָהוּ מִן הֶחָבִית שהיין שבה הוא מַעֲשֵׂר ראשון טֶבֶל, שעדיין לא הופרשה ממנו תרומת מעשר, וברצונו שהיין שבלגין יהיה תרומת מעשר על היין שבחבית;

אִם אָמַר: "הֲרֵי זוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ" – הֲרֵי זוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר.

אִם אָמַר: “הֲרֵי זוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ״, לאחר שיֵצֵא היום, שאז יהיה הלגין טהור לגמרי – הֲרֵי זוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר משתחשך, והיא טהורה, שהרי בשעה שנעשה היין תרומה – הלגין כבר לא היה טבול יום.

אִם אָמַר: “הֲרֵי זֶה עֵרוּב״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

ואִם היה זה בערב שבת, והוסיף ואָמַר: “הֲרֵי זֶה היין שבלגין עֵרוּב תחומין״, להתיר הליכה בשבת מחוץ לתחום העיר – לֹא אָמַר כְּלוּם, מפני שלא היה ראוי לאכילה לפני שבת, שהיה עדיין טבל, ואין זה עירוב.

נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית – הַלָּגִין בְּטִבְלוֹ.

אם לפני שחשיכה נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית שבה המעשר, ונשפך היין – הַלָּגִין נשאר בְּטִבְלוֹ, שכן תרומת מעשר לא חלה כאשר שאר המעשר, שעליו מופרשת התרומה, איננו קיים.

נִשְׁבַּר הַלָּגִין – הֶחָבִית בְּטִבְלָהּ.

וכן אם נִשְׁבַּר הַלָּגִין לפני חשכה – הֶחָבִית בְּטִבְלָהּ, שהרי לא חלה תרומת המעשר, וצריך להפריש אחרת.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: מְחַלְּלִין עַל פֵּירוֹת עַם הָאָרֶץ.

בָּרִאשׁוֹנָה, בתקופה קדומה, הָיוּ חכמים אוֹמְרִים: מְחַלְּלִין מעות של מעשר שני בירושלים, עַל פֵּירוֹת של עַם הָאָרֶץ, ואין חוששים שהם כבר מעשר שני, ואי אפשר לחלל עליהם.

חָזְרוּ לוֹמַר: אַף עַל מְעוֹתָיו.

אחר כך חָזְרוּ חכמים לוֹמַר: אַף עַל מְעוֹתָיו של עם הארץ אפשר לחלל פירות מעשר שני, ואין חוששים שכבר חילל עליהם.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר: “כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי" – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אדם הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר (שלשלת ברזל) על צווארו, שנידון למוות, וְאָמַר: “כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ ולא אמר להם לתת לה – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ, שוודאי הייתה דעתו שייתנו, אלא שמחמת הבהלה והפחד היו דבריו קטועים.

חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא.

חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ, המפליג לים, וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא לדרך רחוקה, אם אמר: “כתבו גט לאשתי״, כותבים ונותנים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף החולה הַמְסוּכָּן כך. והלכה כמותו.

הַכַּדּוּמִין הָאַשְׁקְלוֹנִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, וְאֻנְקָלִי שֶׁלָּהֶם קַיֶּמֶת – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים.

הַכַּדּוּמִין הָאַשְׁקְלוֹנִים, מתקנים עשויים מוט ארוך או גלגל, ועליו ווים לתליית כדים לשם צינון או שאיבה, שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, וְהאֻנְקְלִי, מערכת הווים שֶׁלָּהֶם קַיֶּמֶת – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים.

הַמַּעְבֵּר וְהַמִּזְרֶה וְהַמַּגּוֹב, וְכֵן מַסְרֵק שֶׁל רֹאשׁ,

הַמַּעְבֵּר, וְהַמִּזְרֶה, וְהַמַּגּוֹב, כלי עץ שונים בעלי שיניים ארוכות המשמשים להפיכת התבואה וזרייתה ברוח, וְכֵן מַסְרֵק שער שֶׁל הרֹאשׁ העשוי מעץ,

שֶׁנִּטְּלָה אַחַת מִשִּׁנֵּיהֶן וַעֲשָׂאָן שֶׁל מַתָּכוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין.

שֶׁנִּטְּלָה אַחַת מִשִּׁנֵּיהֶן, וַעֲשָׂאָן (תיקן אותם) עם שן שֶׁל מַתָּכוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין ככלי מתכת, מפני השן המשמשת למלאכת הכלי.

וְעַל כּוּלָּן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: דָּבָר חָדָשׁ חִדְּשׁוּ הַסּוֹפְרִים וְאֵין לִי מַה לְּהָשִׁיב.

וְעַל כּוּלָּן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: דָּבָר חָדָשׁ הוא זה שחִדְּשׁוּ הַסּוֹפְרִים (החכמים), שעל ידי שן מתכת אחת ייחשב הכול לכלי מתכת, וְעם זאת, אֵין לִי מַה לְּהָשִׁיב לדחות בו דין זה, אף שאינו מסתבר לי.

הַתּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר וְאָמַר: "הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלֶה שָׁלוֹם" –

הַתּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר של יין, שרוצה למלא חבית כדי להפריש תרומה על היין שבבור, וְאָמַר: “הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה עַל מְנָת (בתנאי) שֶׁתַּעֲלֶה החבית מן הבור בשָׁלוֹם״ –

שָׁלוֹם מִן הַשֶּׁבֶר וּמִן הַשְּׁפִיכָה, אֲבָל לֹא מִן הַטּוּמְאָה.

כוונתו: שָׁלוֹם מִן הַשֶּׁבֶר וּמִן הַשְּׁפִיכָה, שאם תוך כדי שעלתה החבית נשברה או נשפכה, אין תרומתו תרומה. אֲבָל לֹא מִן הַטּוּמְאָה, לא כלול בדבריו תנאי שהתרומה תישמר בטהרה, וגם אם נטמא היין שבחבית – הרי זו תרומה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף מִן הַטּוּמְאָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: משמעות התנאי היא אַף מִן הַטּוּמְאָה. והלכה כתנא הראשון.

נִשְׁבְּרָה – אֵינָהּ מְדַמַּעַת.

ומכיוון שאם לא עלתה בשלום, אין זו תרומה, לכן, אם נִשְׁבְּרָה בעלייתה, ונשפך היין חזרה לבור – אֵינָהּ מְדַמַּעַת, אין היין שבבור הופך לתערובת תרומה בחולין, שאסורה לזרים, אלא כולו טבל, ויש להפריש מחדש.

עַד הֵיכָן תִּשָּׁבֵר וְלֹא תְּדַמֵּעַ? כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְתַגִּיעַ לַבּוֹר.

ומפרשים: עַד הֵיכָן תִּשָּׁבֵר וְלֹא תְּדַמֵּעַ, שעדיין לא נחשב שעלתה בשלום? אם נשברה כשהיא קרובה לבור כְּדֵי (כך) שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְתַגִּיעַ לַבּוֹר מעצמה. אבל אם כבר התרחקה מהבור יותר מכך, הרי עלתה בשלום, ואם נשברה אחר כך – התרומה אינה בטלה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיָה בּוֹ דַּעַת לְהַתְנוֹת וְלֹא הִתְנָה, נִשְׁבְּרָה – אֵינָהּ מְדַמַּעַת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיָה בּוֹ דַּעַת (כוונה) לְהַתְנוֹת וְלֹא הִתְנָה לבסוף, אם נִשְׁבְּרָה – אֵינָהּ מְדַמַּעַת, שלא חלה התרומה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שהתנאי יחול, גם אם לא אמר בפירוש. ואין הלכה כרבי יוסי.