שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אֶת הַשּׁוֹקֶת;

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אֶת הַשּׁוֹקֶת שיש בה מי חטאת;

נִטְמָא אֶחָד מֵהֶם – כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי.

נִטְמָא אֶחָד מֵהֶם, ומעתה אין שמירתו שמירה – המים כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ ותחת השגחתו שֶׁל השֵׁנִי, הטהור.

טָהַר, וְנִטְמָא שֵׁנִי – כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן.

אם טָהַר הראשון מטומאתו, ולאחר מכן נִטְמָא שֵׁנִי – כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן עתה בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, שהוא עכשיו טהור, ושמירתו שמירה.

נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – פְּסוּלִין.

אם נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, שבזמן מסוים היו שניהם טמאים – המים פְּסוּלִין, מפני ששמירת הטמאים אינה שמירה.

עָשָׂה אֶחָד מֵהֶן מְלָאכָה – כְּשֵׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי.

עָשָׂה אֶחָד מֵהֶן, משני השומרים מְלָאכָה – כְּשֵׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי שאינו עסוק במלאכה.

עָמַד, וְעָשָׂה הַשֵּׁנִי מְלָאכָה – כְּשֵׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן.

עָמַד (פסק) הראשון ממלאכתו, וְעָשָׂה הַשֵּׁנִי מְלָאכָה – כְּשֵׁרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן.

עָשׂוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – פְּסוּלִין.

עָשׂוּ מלאכה שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – המים פְּסוּלִין.

הַמְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת לֹא יִנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, שֶׁאִם נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל הַסַּנְדָּל – נִטְמָא, וְטִמְּאָהוּ.

הַמְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת, לא יִנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, אלא יקדש אותם כשהוא יחף. וטעם הדבר הוא, שֶׁאִם נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל הַסַּנְדָּל – נִטְמָא הסנדל וְטִמְּאָהוּ, הסנדל את האדם, לעניין מי חטאת.

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

וכך הֲרֵי הוּא, האדם, אוֹמֵר לסנדלו, כביכול: המשקים שהיו מְטַמְּאֶיךָ – לֹא טִמְּאוּנִי במגעם בי, וְאַתָּה, שנטמאת על ידיהם – טִמֵּאתָנִי. שכן, אם נגעו סתם משקים באדם העוסק בחטאת לא טימאוהו.

נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל בְּשָׂרוֹ – טָהוֹר. נָפְלוּ עַל כְּסוּתוֹ – נִטְמֵאת, וְטִמְּאַתּוּ.

וכך שנו חכמים: אם נָפְלוּ מַשְׁקִין עַל בְּשָׂרוֹ של האדם – הריהו טָהוֹר. אבל אם נָפְלוּ עַל כְּסוּתוֹ (בגדיו) – נִטְמֵאת הכסות וְטִמְּאַתּוּ לאדם.

הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: “מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

הֲרֵי אדם זֶה כאילו אוֹמֵר לכסותו: מְטַמְּאֶיךָ, המשקים – לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה, שנטמאת מהם – טִמֵּאתָנִי.

הַשּׂוֹרֵף פָּרָה, וּפָרִים, וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר – מְטַמֵּא בְּגָדִים.

הַשּׂוֹרֵף פָּרָה אדומה, וכן השורף את הפָרִים הנשרפים, פר יום הכיפורים, פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, שבשרם נשרף מחוץ לירושלים (ראו זבחים פ״ה מ״א–מ״ב), וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לעזאזל ביום הכיפורים – כל אחד מהם נטמא ומְטַמֵּא בְּגָדִים ושאר כלים שהוא נוגע בהם בשעה שהוא עוסק בכך.

פָּרָה, וּפָרִים, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עַצְמָן – אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים.

ואולם פָּרָה אדומה, וּפָרִים הנשרפים, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ עַצְמָן – אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים במגעם ושאר דברים הנוגעים בהם.

הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: “מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

הֲרֵי זֶה, הבגד, כאילו אוֹמֵר לאדם המתעסק בהם: "מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי אילו נגעו בי – וְאילו אַתָּה, שנטמאת בעקבות העיסוק בהם, טִמֵּאתָנִי".

הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר, וְהִיא בְּבֵית הַבְּלִיעָה – מְטַמֵּא בְּגָדִים.

הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר, כאשר הִיא בְּבֵית הַבְּלִיעָה שלו, בתוך הלוע, ובכך הוא נטמא – מְטַמֵּא בְּגָדִים שעליו או שנוגע בהם באותה שעה.

הַנְּבֵלָה עַצְמָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים.

ואולם הַנְּבֵלָה עַצְמָהּ של העוף הטהור אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים במגעה בהם.

הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: “מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

הֲרֵי זֶה הבגד כאילו אוֹמֵר לאדם האוכל מנבלת העוף: "מְטַמְּאֶיךָ (נבלת העוף) לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

כָּל וְלַד הַטּוּמְאוֹת אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵּלִים, אֶלָּא מַשְׁקֶה.

כָּל וְלַד הַטּוּמְאוֹת, שאינו ‘אב הטומאה׳, אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵּלִים, אֶלָּא (ואולם) מטמא מַשְׁקֶה.

נִטְמָא מַשְׁקֶה – טִמְּאָן.

אמנם, חכמים גזרו, שכאשר נִטְמָא מַשְׁקֶה מ׳ולד הטומאה׳ – טִמְּאָן, את הכלים, במגעו.

הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי.

וכך הֲרֵי זֶה, הכלי, כאילו אוֹמֵר למשקה: "מְטַמְּאֶיךָ, ולד הטומאה – לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

אֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מְטַמֵּא חֲבֵרוֹ, אֶלָּא מַשְׁקֶה.

אֵין כְּלִי חֶרֶשׂ טמא מְטַמֵּא חֲבֵרוֹ, כל כלי אחר, אֶלָּא מטמא מַשְׁקֶה.

נִטְמָא מַשְׁקֶה – טִמְּאַתּוּ.

אך אם נִטְמָא המַשְׁקֶה מן הכלי, ונגע בכלי אחר – טִמְּאַתּוּ, שהרי המשקה הטמא מטמא כלים (כמבואר במשנה הקודמת).

הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: “מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

הֲרֵי זֶה, הכלי השני, כאילו אוֹמֵר למשקה: "מְטַמְּאֶיךָ, כלי החרס, לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

כָּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה –

כָּל דבר שהוא בדרגת שני לטומאה, הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה לאכילה במגעו –

מְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, לְטַמֵּא אֶחָד וְלִפְסוֹל אֶחָד, חוּץ מִטְּבוּל יוֹם.

מְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין שנגע בהם, לִהְיוֹת המשקים תְּחִלָּה (‘ראשון׳) לטומאה, כך שבכוחם לְטַמֵּא מאכל אֶחָד שנגעו בו, לעשותו שני לטומאה, ומאכל זה שנגעו בו, בכוחו לִפְסוֹל אֶחָד, שאם נגע במאכל של תרומה, הריהו עושה אותו שלישי לטומאה, ופוסלו מאכילה. חוּץ מִטְּבוּל יוֹם, אדם שטבל לטהרתו, וטרם חלף היום שטבל בו, שאף שהוא פוסל את התרומה במגעו, אינו מטמא את המשקים שהוא נוגע בהם לעשות אותם ראשון לטומאה.

הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: “מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי".

וחוזרים לעיקר הדין. הֲרֵי זֶה, המאכל שנגע בו המשקה שנטמא, כאילו אוֹמֵר למשקה: "מְטַמְּאֶיךָ, שהם שני לטומאה – לֹא טִמְּאוּנִי במגעם בי, וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי במגעך".

כָּל הַיַּמִּים כַּמִּקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים", דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

כָּל הַיַּמִּים דינם כַּמִּקְוֶה, כמים שנקוו באופן טבעי על הקרקע, שאף שהם מטהרים את הטמא הטובל בהם, אינם בכלל ‘מים חיים׳, שמשתמשים בהם למי חטאת. ומניין שדינם כמקווה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א,י). אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַיָּם הַגָּדוֹל כַּמִּקְוֶה;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רק הַיָּם הַגָּדוֹל, האוקיינוס (ובכלל זה הים התיכון, המחובר אליו), דינו כַּמִּקְוֶה, ועליו נאמר "ולמקוה המים קרא ימים";

לֹא נֶאֱמַר “יַמִּים״ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה.

ולֹא נֶאֱמַר עליו "יַמִּים" בלשון רבים, אֶלָּא מפני שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, בים הגדול, מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה, בעלי תכונות אחרות למים ולגידוליהם. אבל שאר הימים הקטנים – יש להם דין מים חיים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין,

ומביאים דעה נוספת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַיַּמִּים כולם אינם כמקווה ואינם מים חיים, אלא יש להם מעמד ביניים. שמצד אחד הם מְטַהֲרִין אף בְּזוֹחֲלִין, כאשר הם זורמים, בדומה למי מעיין שמטהרים כאשר הם יצאו ממקומם, ולא כמקווה;

וּפְסוּלִין לַזָּבִים, וְלַמְּצוֹרָעִים, וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת.

ומצד אחר, הריהם כמקווה, לעניין שהם פְסוּלִין לטבילת זָבִים, ולטהרת מְצוֹרָעִים, וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת, שאינם נובעים כמעיין. והלכה כרבי יוסי.

הַמַּיִם הַמּוּכִּים, פְּסוּלִים.

הַמַּיִם הַמּוּכִּים (המקולקלים) – פְּסוּלִים.

אֵלּוּ הֵן הַמּוּכִּים? הַמְּלוּחִים וְהַפּוֹשְׁרִים.

אֵלּוּ הֵן הַמּוּכִּים? הַמְּלוּחִים וְהַפּוֹשְׁרִים.

הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים, פְּסוּלִין.

הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים, הפוסקים מזרימתם לעתים – פְּסוּלִין, שאין הם קרויים 'חיים', אלא אם הם נובעים בלא הפסק.

אֵלּוּ הֵם הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים? הַמְכַזְּבִים אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ.

אֵלּוּ הֵם הַמַּיִם הַמְכַזְּבִים? הַמְכַזְּבִים לפחות אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ, פעם אחת בשבע שנים.

הַמְכַזְּבִים בְּפוּלְמְסָיוֹת וּבִשְׁנֵי בִצָּרוֹן – כְּשֵׁרִים.

אולם, המים הַמְכַזְּבִים בְּפוּלְמְסָיוֹת, בשעת מלחמות, כאשר צבא גדול משתמש במי אותו מעיין; וכן המכזבים בִשְׁנֵי בִצָּרוֹן (בשנות בצורת) – כְּשֵׁרִים, מפני שאינם מכזבים מטבעם, אלא מחמת גורם חיצוני.

רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל.

ורַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל מעיינות אלה, שלדעתו, גם אלו בכלל 'מכזבין'. ואין הלכה כמותו.

מֵי קַרְמְיוֹן וּמֵי פוּגָה – פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי בִיצִּים.

מֵי הנהר קַרְמְיוֹן וּמֵי הנהר פוּגָה – פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי בִיצִּים, ביצות, מקום בוץ.

מֵי הַיַּרְדֵּן וּמֵי יַרְמוּךְ – פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי תַעֲרוֹבוֹת.

מֵי הַיַּרְדֵּן וּמֵי יַרְמוּךְ – פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי תַעֲרוֹבוֹת, שיש בהם תערובת של מים שאינם חיים, כגון של נחלי אכזב או של מי ביצים.

וְאֵלוּ הֵן מֵי תַעֲרוֹבוֹת? אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד פָּסוּל שֶׁנִּתְעָרְבוּ.

וְאֵלוּ הֵן מֵי תַעֲרוֹבוֹת? מקור מים אֶחָד כָּשֵׁר ומקור מים אֶחָד פָּסוּל שֶׁנִּתְעָרְבוּ זה בזה.

שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין וְנִתְעָרְבוּ – כְּשֵׁרִין.

אמנם, אם היו מקורות המים שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין, וְנִתְעָרְבוּ – כְּשֵׁרִין.

רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל.

ורַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל אף בתערובת שני מקורות כשרים. ואין הלכה כמותו.

בְּאֵר אַחְאָב וּמְעָרַת פַּמְיָיס, כְּשֵׁרָה.

בְּאֵר אַחְאָב וּמְעָרַת פַּמְיָיס – כְּשֵׁרָה כל אחת מהן למלא מתוכה מים לחטאת.

הַמַּיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ וְשִׁנּוּיָין מֵחֲמַת עַצְמָן, כְּשֵׁרִין.

הַמַּיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ טעמם או מראם ממים רגילים, וְשִׁנּוּיָין מֵחֲמַת עַצְמָן ולא מחמת תערובת של גורם אחר – כְּשֵׁרִין, ואינם יוצאים בכך מגדר מים חיים.

אַמַּת הַמַּיִם הַבָּאָה מֵרָחוֹק – כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁמְרֶנָּה שֶׁלֹּא יַפְסִיקֶנָּה אָדָם.

אַמַּת הַמַּיִם, תעלה הַבָּאָה מֵרָחוֹק, ממעיין מרוחק – כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁמְרֶנָּה שֶׁלֹּא יַפְסִיקֶנָּה אָדָם ממקורה, שאז מימיה אינם מים חיים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מוּתֶּרֶת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מוּתֶּרֶת, ואין צריך לחשוש שמא נפסקה. ואין הלכה כמותו.

בְּאֵר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ חַרְסִית אוֹ אֲדָמָה, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצַל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

בְּאֵר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ חַרְסִית, (טיט לבן) חומר שממנו יוצרים כלי חרס, אוֹ אֲדָמָה – יַמְתִּין לָהּ מלמלא ממנה עַד שֶׁתֵּצַל (שתהיה צלולה), ויהיו מימיה זכים כבתחילה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין, אלא כשרה כפי שהיא. וכן הלכה.