הַמֵּבִיא כְּלִי חֶרֶס לְחַטָּאת – טוֹבֵל, וְלָן עַל הַכִּבְשָׁן.

הַמֵּבִיא כְּלִי חֶרֶס מבית היוצר לְצורך מי חַטָּאת (פרה אדומה) – טוֹבֵל תחילה לטהרה, גם אם לא ידוע לו שנטמא, וְלָן עַל הַכִּבְשָׁן, ישן ליד התנור הגדול שבו מסיקים את כלי החרס, כדי לוודא שלא נגע אדם טמא בכלים משעה שנגמרה מלאכתם, שאז הם ראויים לקבל טומאה, ונוטל אותם בעצמו מן התנור.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִן הַבַּיִת הוּא מֵבִיא וְכָשֵׁר, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל הַחַטָּאת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִן הַבַּיִת, מביתו של יוצר הכלים, הוּא מֵבִיא, וְכָשֵׁר. ואין צריך ליטול מהכבשן ולהשגיח עליו, מפני שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל הַחַטָּאת, לומר שהכלים המיועדים לה לא נטמאו, ואפילו אינם מקפידים כרגיל על שאר הטהרות.

וּבַתְּרוּמָה – פּוֹתֵחַ אֶת הַכִּבְשָׁן וְנוֹטֵל.

וּבַתְּרוּמָה, כאשר רוצה כלים טהורים להשתמש בהם לתרומה – פּוֹתֵחַ אֶת הַכִּבְשָׁן וְנוֹטֵל ממנו כלי, ואין צריך ללון שם, ואין חושש שמא נגע אדם בכלים החדשים שבכבשן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִן הַסֵּדֶר הַשֵּׁנִי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פותח את הכבשן ונוטל מִן הַסֵּדֶר הַשֵּׁנִי, מקבוצת הכלים השנייה, אבל לא מהסדר הסמוך לפתח, שמא נגע אדם טמא בכלים החיצוניים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִן הַסֵּדֶר הַשְּׁלִישִׁי.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִן הַסֵּדֶר הַשְּׁלִישִׁי, אבל לא מהראשון והשני. ואין הלכה כרבי יוסי ולא כרבי שמעון.

הַמַּטְבִּיל כְּלִי לְחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לְקַדֵּשׁ –

הַמַּטְבִּיל כְּלִי כדי שיהיה ראוי לְמלא בו מי חַטָּאת, והטביל אותו בְּמַיִם שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לְקַדֵּשׁ אותם באפר פרה, כלומר לא ב׳מים חיים׳ (מי מעיין) –

צָרִיךְ לְנַגֵּב.

צָרִיךְ לְנַגֵּב את הכלי לפני שימלא בו מים חיים, כדי שלא יתערבו בהם מים שאינם ראויים לקידוש.

בְּמַיִם שֶׁהֵם רְאוּיִם לְקַדֵּשׁ –

אבל אם מטביל אותו בְּמַיִם שֶׁהֵם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, במי מעיין –

אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב.

אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב, שהרי גם הם ראויים לקידוש.

אִם לְהוֹסִיף לְתוֹכוֹ מַיִם מְקוּדָּשִׁין –

וכל זה, כאשר מטביל כלי לצורך מילוי המים בתוכו. אבל אִם הוא מטביל את הכלי כדי לְהוֹסִיף (לאסוף) לְתוֹכוֹ מַיִם מְקוּדָּשִׁין, שכבר התקדשו באפר הפרה –

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב, שכל מים שהם פוסלים מים מקודשים באפר (להלן פ"ט מ"א).

קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בְּמַיִם שֶׁאֵין רְאוּיִן לְקַדֵּשׁ –

קֵרוּיָה, קליפת דלעת המשמשת ככלי, שֶׁהִטְבִּילוּהָ לצורך מי חטאת בְּמַיִם שֶׁאֵין רְאוּיִן לְקַדֵּשׁ בהם, שאינם מי מעיין, וניגבו אותה (כפי ששנינו במשנה הקודמת) –

מְקַדְּשִׁין בָּהּ עַד שֶׁתִּטְמָא.

מְקַדְּשִׁין בָּהּ מי חטאת, ממלאים בה מים חיים, ומקדשים באפר, עַד שֶׁתִּטְמָא, כל עוד לא נטמאה, ואין חוששים לכך שהמים הבלועים בתוכה נפלטים ומתערבים במי החטאת, מפני שהם בטלים במיעוטם.

נִטְמְאָה – אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ.

אבל אם נִטְמְאָה פעם אחת – אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ עוד, שהמים הבלועים בה נטמאו עמה, ובמים טמאים החמירו לומר שלא ייבטלו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם מְקַדֵּשׁ הוּא בָּהּ בַּתְּחִלָּה – אַף בַּסּוֹף יְקַדֵּשׁ בָּהּ. אִם אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בָּהּ בַּסּוֹף – אַף לֹא בַּתְּחִלָּה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חולק ואוֹמֵר: אִם מְקַדֵּשׁ הוּא בָּהּ בַּתְּחִלָּה, לפני שנטמאה, ואין אנו חוששים לתערובת המים הבלועים בה – הרי שאַף בַּסּוֹף, לאחר שנטמאה, יְקַדֵּשׁ בָּהּ. ואִם אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בָּהּ בַּסּוֹף, מאחר שחוששים לפליטת המים הבלועים, הרי שמאותו הטעם אַף לֹא יקדש בה בַּתְּחִלָּה! אלא לעולם אינו מקדש בה. והלכה כתנא הראשון.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יוֹסִיף לְתוֹכָהּ מַיִם מְקוּדָּשִׁים.

ומוסיפים: אף לדעת התנא הראשון, המתיר למלא מים בקרויה שלא נטמאה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, בין שנטמאה הקרויה ובין שלא נטמאה – לֹא יוֹסִיף (יאסוף) לְתוֹכָהּ מַיִם המְקוּדָּשִׁים כבר, שהחמירו, שלא תתערב בהם אפילו טיפה.

שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לְחַטָּאת –

שְׁפוֹפֶרֶת, קנה חלול, שֶׁחֲתָכָהּ והתקינה ככלי לְחַטָּאת, לאפר פרה אדומה או למימיה –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יַטְבִּיל מִיָּד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יַטְבִּיל מִיָּד לאחר שחתכה לכך, שחכמים החמירו והצריכו להטביל כל כלי המיועד לחטאת בגמר יצירתו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְטַמֵּא את הכלי וְאחר כך יַטְבִּיל, כפי ששנינו לעיל (פ"ג מ"ז), שהיו עושים לכהן השורף את הפרה, כדי להוציא מדעת הצדוקים שאמרו, שאין די לטבול כדי להיטהר לעשיית הפרה, אלא יש צורך להמתין עד שיצא היום. וכן הלכה.

הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן.

הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, בין כהן ובין זר, בין איש ובין אישה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאינם בעלי דעת שלמה.

רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, אדם שיש בו גם סימני זכר וגם נקבה. ואין הלכה כמותו.

בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים,

בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים,

אֲפִילּוּ בִּכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה.

אֲפִילּוּ בִּכְלֵי גְלָלִים, כלים העשויים מגללי בהמה, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה, אף על פי שאינם נחשבים כלים לעניין קבלת טומאה.

וּבִסְפִינָה – מְקַדְּשִׁין בָּהּ.

ואף בִסְפִינָה מְקַדְּשִׁין בָּהּ, מפני שגם היא נחשבת כלי.

אֵין מְקַדְּשִׁין לֹא בְּדַפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית, וְלֹא בְּחָפְנָיו.

ואולם, אֵין מְקַדְּשִׁין לֹא בְּדַפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בשקע שבְּשׁוּלֵי (בתחתית) הַמַּחַץ, כלי חרס גדול מאוד, וְלא בִּמְגוּפַת (כעין פקק) הֶחָבִית, וְלֹא בְּחָפְנָיו של האדם.

מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְּאִין, וְאֵין מְקַדְּשִׁין, וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת, אֶלָּא בִּכְלִי.

מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְּאִין מי חטאת לשם קידושם, וְאֵין מְקַדְּשִׁין אותם בנתינת אפר הפרה, וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת על הטמא, אֶלָּא בִּכְלִי.

אֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵּלִים,

אֵין מַצִּילִין מטומאת המת בְּ'צָמִיד פָּתִיל' (כיסוי מהודק) אֶלָּא כֵּלִים, שאם כלי חרס נמצא בבית שיש בו מת, ויש לו מכסה מהודק, הוא מציל על מה שבתוכו מלהיטמא. אבל שבר כלי שעשוי לו כיסוי מהודק אינו מציל על מה שבתוכו.

שֶׁאֵין מַצִּילִים מִיַּד כְּלִי חֶרֶס אֶלָּא כֵּלִים.

ודין נוסף, כיוצא בו: שֶׁאֵין מַצִּילִים מִיַּד כְּלִי חֶרֶס טמא, שמטמא “כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ״ (ויקרא יא,לג), אֶלָּא כֵּלִים, שאם הם נמצאים בתוך הכלי הטמא, הריהם מצילים על מה שנמצא בתוכם מפני הטומאה.

בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים – כְּשֵׁרָה.

בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים, גוש מעוגל של חֵמר שיש בו שקע, שיוצרי כלי החרס מכינים כדי לעשות ממנו כלי בהמשך – כְּשֵׁרָה לקידוש המים, שגם היא בכלל כלי אדמה.

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל.

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל, שלדעתו, אין זה בגדר כלי. ואין הלכה כמותו.

בֵּיצַת הַתַּרְנְגוֹלֶת – רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.

קליפת בֵּיצַת הַתַּרְנְגוֹלֶת שמרוקנת מתכולתה – רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין אותה לקדש בה מי חטאת, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. והלכה כחכמים.

הַשּׁוֹקֶת שֶׁבַּסֶּלַע – אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

הַשּׁוֹקֶת שֶׁחצובה בַּסֶּלַע, צמודה למעיין, ומימיו נכנסים לתוכה, אף שהיא נראית ככלי – אינה נחשבת כלי. ולכן אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ (בתוכה), אין זה נחשב מילוי של מי חטאת; וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, אין נותנים אפר למים שבה, אף אם מילא מים בכלי ונתן לתוכה; וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה על טמא מת, אם נתן בתוכה מים מקודשים. ומטעם זה, אם היא תחת אוהל אחד עם המת, אֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל (כיסוי מהודק) להציל על מה שבתוכה, אלא די בהנחת כיסוי עליה; וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה, אם נמשכו מים ממנה למקווה, אין הם נחשבים ל'מים שאובים', הפסולים לטבילה.

הָיְתָה כְּלִי וְחִבְּרָהּ בַּסִּיד –

אבל הָיְתָה השוקת כְּלִי מיטלטל, וְחִבְּרָהּ לקרקע בַּסִּיד – לא התבטל שם כלי ממנה.

מְמַלְּאִין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה, וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

ולפיכך מְמַלְּאִין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה, וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

נִיקְבָה מִלְּמַטָּן וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט – הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פּוֹסְלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגוּלִּים כְּלִי.

נִיקְבָה, השוקת המחוברת בסיד לקרקע, מִלְּמַטָּן (בתחתיתה), וּפְקָקָה, סתם את הנקב, בִּסְמַרְטוּט – הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלִין לקדש ולהזות, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגוּלִּים (מוקפים) כְּלִי, שהנקב מבטלה מתורת כלי.

מִן הַצַּד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט – הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגוּלִים כְּלִי.

ואולם, אם ניקבה מִן הַצַּד, באחת מדפנותיה וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט – לא בטל ממנה תורת כלי, ולפיכך, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגוּלִים ומוקפים בכֶּלִי.

עָשׂוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁל טִיט וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם – פּוֹסְלִין.

עָשׂוּ לָהּ עֲטָרָה (‘כתר׳) שֶׁל טִיט מעל שפתה, וְהָלְכוּ (והגיעו) הַמַּיִם לְשָׁם, לגובה העטרה – פְּסוּלִין המים לחטאת, שחלק זה אינו כלי.

אִם הָיָה בָּרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ – כְּשֵׁרִים.

אמנם, אִם הָיָה חיבור הטיט בָּרִיא (חזק), עד כְּדֵי שֶׁכאשר נושאים את השוקת יִנָּטֵל עִמָּהּ – המים שהגיעו לשם כְּשֵׁרִים, שהטיט נעשה חלק מהכלי.

שֶׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת;

שֶׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁהיו בְּאֶבֶן אַחַת, שתי שקערוריות זו לצד זו, ללא כל חיבור ביניהן;

קִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶם – הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה אֵינָן מְקוּדָּשִׁין.

אם קִדֵּשׁ מי חטאת באַחַת מֵהֶם – הַמַּיִם שֶׁבַּשוקת השְׁנִיָּה אֵינָן מְקוּדָּשִׁין, מפני שהן כלים נפרדים.

הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לָזוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד,

אבל אם הָיוּ השקתות נְקוּבוֹת זוֹ לָזוֹ, וחלל הנקב כּחלל שְׁפוֹפֶרֶת, צינורית שעושים בפי הַנּוֹד (בקוטר של כ-4 ס״מ),

אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִילּוּ כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם,

אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן, מעל הדופן שבין השקתות, אֲפִלּוּ כּעובי קְלִיפַּת הַשּׁוּם בלבד,

וְקִדֵּשׁ אֶת אַחַת מֵהֶן – הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקוּדָּשִׁין.

וְקִדֵּשׁ אֶת המים באַחַת מֵהֶן – הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקוּדָּשִׁין, מפני שבאופן זה נחשבים המים שבשקתות מחוברים.

שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן זוֹ לָזוֹ וַעֲשָׂאָן שׁוֹקֶת,

שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן (הצמידן) זוֹ לָזוֹ וַעֲשָׂאָן שׁוֹקֶת אחת, שנוצר מעין כלי ברווח שביניהן ומכיל בתוכו מים;

וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת,

וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, קערות גדולות ומאורכות שהפך אותן על צדיהן זו מול זו;

וְכֵן הַשּׁוֹקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה –

וְכֵן הַשֹּׁקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה לשני חלקים, ויש סדק ביניהם –

הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם אֵין מְקוּדָּשִׁין.

הַמַּיִם שֶׁנמצאים בֵּינֵיהֶם אֵינָן מְקוּדָּשִׁין, כי השטח שביניהם נבחן בפני עצמו ואינו כלי.

עֲשָׂאָן בְּסִיד אוֹ בְּגִפְּסִים, וְהֵן יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת –

עֲשָׂאָן, חיבר אותן בְּסִיד, אוֹ בְּגִפְּסִים (גבס), וְהֵן יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת, כאילו היו יחידה אחת –

הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם מְקוּדָּשִׁין.

הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם מְקֻדָּשִׁין, כי הכול נחשב לכלי אחד.