שִׁבְעַת יָמִים קוֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ, לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה,

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין את הכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ, לַלִּשְׁכָּה המיוחדת לכך שֶׁעַל פְּנֵי (מול) הַבִּירָה (המקדש), בצד צָפוֹנָה מִזְרָחָה,

וּ׳בֵית אֶבֶן׳ הָיְתָה נִקְרֵאת.

וּ'בֵית אֶבֶן' הָיְתָה אותה לשכה נִקְרֵאת, על שם שהכלים שבה עשויים אבן, שאינם מקבלים טומאה.

וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם.

וּמַזִּין עָלָיו בכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים הללו מִמי פרה של כָּל חַטָּאוֹת, הפרות האדומות, שֶׁהָיוּ מונחות שָׁם למשמרת מדור לדור (ראו להלן משנה יא), כדי לטהרו בוודאות מטומאת מת, שמא נטמא בה באחד הימים שקודם לכן, שכל הנטמא מטומאת מת צריך הזאה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו (במדבר יט,יב).

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו בכל שבעת הימים אֶלָּא בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה – מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, הממונה על הכהנים במקדש, אוֹמֵר: עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, משום מעלה יתרה שהיו עושים בטהרת הפרה.

וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים – לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד.

וְאילו עַל הכהן שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, הכהן הגדול שהיה עושה את עבודת יום הכיפורים, שגם אותו מפרישים מביתו שבעת ימים – לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד. וכן הלכה.

חֲצֵרוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע, וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם.

חֲצֵרוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע טבעי, שבוודאי אין תחתיו אדם מת, וְתַחְתֵּיהֶם, תחת החצרות, יצרו מקום חָלוּל, החוצץ בפני הטומאה, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שמא יש מתחת קבר שאינו ידוע לאיש.

וּמְבִיאִים נָשִׁים עוּבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן.

וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת (הרות) וְיוֹלְדוֹת שָׁם, באותן חצרות, וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן, כדי למנוע מהתינוקות כל חשש היטמאות במת.

וּמְבִיאִים שְׁוָורִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם.

וּכשבאים לשאוב מים מן השילוח, היו מְבִיאִים שְׁוָרִים, שגופם רחב משאר בהמות, וְעַל גַּבֵּיהֶן מניחים דְּלָתוֹת עץ רחבות, החוצצות בפני הטומאה. וְאותם תִינוֹקוֹת (ילדים) שגדלו בטהרה, יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן של הדלתות, כדי שלא יאהילו על הקרקע בדרכם לשאוב את המים, שמא יש תחתיה קבר שאינו ידוע, וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן שאינם מקבלים טומאה בְּיָדָם.

הִגִּיעוּ לַשִּׁלוֹחַ – יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן.

הִגִּיעוּ למעיין השִּׁלוֹחַ, יָרְדוּ התינוקות מעל גבי השוורים וּמִלְאוּם, את כוסות האבן, וחזרו וְעָלוּ על השוורים וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן כדי להביא את המים ללשכת הכהן להזות עליו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ שעל גבי השור הָיָה התינוק מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא את הכלי, ולא היה יורד בעצמו.

בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת, וְיָרְדוּ.

בָּאוּ התינוקות הרכובים על השוורים עם כוסות המים לְהַר הַבַּיִת, וְיָרְדוּ מעל גבי השוורים.

הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת – תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם.

ומעירים: הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת – תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, ועל כן יכלו התינוקות לרדת על הקרקע בלא חשש היטמאות.

וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתוּקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת.

וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתוּקָּן, מוכן לשם כך, קָלָל (כד) שֶׁל חַטָּאת, שבתוכו אפר פרה אדומה מן הפרות שנעשו בעבר.

וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים, וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל, וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

כדי למנוע מגע יד אדם באפר, מְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים (איִל), וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל, וּמְסַבֵּךְ את המקל בְּרֹאשׁוֹ האחר שֶׁל החֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ, את המקל, עם החבל המסובך בראשו לְתוֹךְ הַקָּלָל המלא באפר, ואז מַכֶּה אדם אֶת הַזָּכָר, וְהזכר נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו ומושך עמו את המקל בחוזק ובמהירות, וכך האפר בקלל שמסובך בחבל נשפך ומתפזר. וְנוֹטֵל הקטן מן האפר וּמְקַדֵּשׁ את המים באפר, כְּדֵי (כשיעור) שֶׁיֵּרָאֶה האפר עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת! אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים, אנשי הכת שהתנגדו לחכמי התורה שבעל פה, לִרְדּוֹת, לשלוט, להתנשא וללעוג על מעשי החכמים! אֶלָּא נוֹטֵל הקטן את האפר מהכלי וּמְקַדֵּשׁ את המים. והלכה כרבי יוסי.

לֹא הָיוּ עוֹשִׂין לֹא חַטָּאת עַל גַּבֵּי חַטָּאת,

לֹא הָיוּ עוֹשִׂין לֹא חַטָּאת עַל גַּבֵּי (אגב) חַטָּאת, שהפעולות שנעשות לצורך שרפת פרה אחת, כגון טהרת הכהן, לא ישתמשו בהן לצורך פרה אחרת, אלא לכל פרה יש לעשותן מחדש.

וְלֹא תִּינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ.

וְכיוצא בזה לֹא היו משתמשים לעניין זה בתִינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ, שרק התינוק שגודל לצורך מילוי מי החטאת כשר לכך, ולא חברו שהיה עמו באותה חצר, אף אם הוא טהור.

וּצְרִיכִין הָיוּ הַתִּנוֹקוֹת לְהַזּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

וּצְרִיכִין הָיוּ הַתִּנוֹקוֹת לְהַזּוֹת ממי חטאת זה על זה, אף על פי שנשמרו מכל טומאה, שמא בכל זאת נטמאו, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא הָיוּ צְרִיכִין לְהַזּוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לא הָיוּ צְרִיכִין לְהַזּוֹת. והלכה כרבי עקיבא.

לֹא מָצְאוּ מִשֶּׁבַע –

לֹא מָצְאוּ אפר מִשֶּׁבַע הפרות שנעשו לאורך הדורות, כאשר יבואר להלן –

עוֹשִׂין מִשֵּׁשׁ, מֵחָמֵשׁ, מֵאַרְבַּע, מִשָּׁלשׁ, מִשְּׁנַיִם, וּמֵאַחַת.

עוֹשִׂין מי חטאת מִשֵּׁשׁ. וכן אם לא מצאו משש, עושין מֵחָמֵשׁ, או מֵאַרְבַּע, או מִשָּׁלשׁ, או מִשְּׁתַּיִם, וּמֵאַחַת, ודי בכך כדי לטהרו.

וּמִי עֲשָׂאָם?

וּמִי עֲשָׂאָם, את שבע הפרות שהזכרנו?

הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ – מֵעֶזְרָא וְאֵילָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הפרה הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, כלומר בימי משה, על ידי אלעזר הכהן; וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ פרות נעשו במשך הדורות, בימי הבית השני, מֵעֶזְרָא וְאֵילָךְ. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וְאֵילָךְ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שֶׁבַע פרות נעשו מֵעֶזְרָא וְאֵילָךְ, מלבד הפרות שעשו משה ועזרא.

וּמִי עֲשָׂאָן?

וּמִי עֲשָׂאָן לאותן שבע שמעזרא ואילך?

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם,

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, כל אחד,

אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוֹף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי עָשׂוּ אַחַת אַחַת.

אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוֹף, וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי, וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי, עָשׂוּ אַחַת אַחַת, כל אחד מהם.

וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה,

וְכֶבֶשׁ, משטח משופע הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה, הוא הר הזיתים,

כִּיפִּין עַל גַּבֵּי כִיפִּין, וְכִיפָּה כְּנֶגֶד הָאוֹטֶם, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם;

וכבש זה היה עשוי כִּיפִּין עַל גַּבֵּי כִיפִּין, כיפות מעל כיפות, ובאופן שכל כִיפָּה הייתה מכוונת כְּנֶגֶד הָאוֹטֶם (היסוד האטום) של הכיפה שמתחתיה, באופן, שבסיכומו של דבר, עבר הכבש לכל אורכו מעל חלל החוצץ בפני הטומאה. ועשו זאת מִפְּנֵי חשש קֶבֶר הַתְּהוֹם, שאינו ידוע לאיש.

שֶׁבּוֹ כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ, יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה.

ומסיימת המשנה, שֶׁבּוֹ (בכבש) היה הכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה האדומה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ (המסייעים בעשייתה) יוֹצְאִין מהר הבית לְהַר הַמִּשְׁחָה.

לֹא הָיְתָה פָּרָה רוֹצָה לָצֵאת –

לֹא הָיְתָה פָּרָה רוֹצָה לָצֵאת ממקומה –

אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ.

אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ פרה נוספת, כדי שתלך עמה; לא פרה שְׁחוֹרָה, כל פרה שאינה אדומה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הרואים אותה בהליכתה להר המשחה: שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ,

וְלֹא אֲדוּמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ.

וְאף לֹא פרה אֲדוּמָּה אחרת – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הרואים: שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ, שהלכה היא שאין שוחטים שתי פרות יחד, שנאמר: "וְשָׁחַט אֹתָהּ" (במדבר יט,ג), לבדה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹצִיא אֹתָהּ" – לְבַדָּהּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מִשּׁוּם טעם זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹצִיא אֹתָהּ" (שם) – לְבַדָּהּ. ואין הלכה כמותו.

וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה,

וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה, ומתארגנים לבואם של הכהן והפרה וכל מסעדיה.

וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם.

וּבֵית טְבִילָה (מקווה) הָיָה שָׁם, במקום שרפת הפרה בהר המשחה, לצורך טבילה של הכהן.

וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה,

וּמְטַמְּאִים הָיוּ הזקנים אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה בטומאה קלה, שאיננה טומאת מת, כדי שיטבול הכהן ומיד אחר כך יעשה את הפרה.

מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים: בִּמְעוֹרָבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית.

ועשו כן מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, להוציא ולשרש מדעתם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים אנשים כדבריהם: בִּמְעוֹרָבֵי שֶׁמֶשׁ, באנשים ששקעה עליהם השמש לאחר טבילתם, הָיְתָה הפרה נַעֲשֵׂית, אלא די בטבילה כדי לעשותה.

סָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו, וְאוֹמְרִים לוֹ: "אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, טְבוֹל אַחַת!"

סָמְכוּ הזקנים את יְדֵיהֶם עָלָיו, על הכהן העושה את הפרה, וְאָמְרוּ לוֹ: "אִישִׁי (אדוני) כֹּהֵן גָּדוֹל, טְבוֹל פעם אַחַת!", להיטהר מטומאתך שטימאנו אותך.

יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפָּג.

יָרַד הכהן אל המים וְטָבַל, וְעָלָה וְנִסְתַּפָּג (התנגב).

וְעֵצִים הָיוּ מְסוּדָּרִים שָׁם – עֲצֵי אֲרָזִים, וָאֳרָנִים, וּבְרוֹשִׁים, וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה.

וְעֵצִים הָיוּ מְסוּדָּרִים שָׁם לצורך שרפת הפרה – עֲצֵי אֲרָזִים, וָאֳרָנִים, וּבְרוֹשִׁים, וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה, שהם מובחרים לשרפה.

וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין מִגְדָּל, וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת, וַחֲזִיתָהּ מַעֲרָבָה.

וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ, את מערכת העצים, כְּמִין מִגְדָּל, רחב בבסיסו והולך ונעשה צר לגובה, וּמְפַתְּחִין (פותחים) בָּהּ חַלּוֹנוֹת לאוורור, כדי שהאש תיאחז ותבער יפה, וַחֲזִיתָהּ (חלקה הקדמי) של מערכת העצים, שממנו מדליקים אותה, פונה מַעֲרָבָה, לכיוון בית המקדש.

כְּפָתוּהָ בְּחֶבֶל שֶׁל מָגָג וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה, רֹאשָׁהּ בַּדָּרוֹם וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב.

כְּפָתוּהָ, קשרו את רגלי הפרה בְּחֶבֶל שֶׁל מָגָג, מין גומא שעושים מסיביו חבלים חזקים, וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה של העצים, כאשר רֹאשָׁהּ של הפרה בַּדָּרוֹם ואחוריה לצפון, וּפָנֶיהָ מופנות ימינה לַמַּעֲרָב, נוכח המקדש.

הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.

והַכֹּהֵן עוֹמֵד על המערכה בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב.

שָׁחַט בִּימִינוֹ וְקִבֵּל בִּשְׂמֹאלוֹ.

שָׁחַט בּיד ימִינוֹ, וְקִבֵּל את הדם בּיד שְׂמֹאלוֹ, כדי שיוכל לטבול את אצבע ידו הימנית בדם ולהזות מן הדם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל, וְנוֹתֵן לִשְׂמֹאלוֹ, וּמַזֶּה בִּימִינוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל את הדם, כפי שעושים בדם הקרבנות, וְנוֹתֵן (ומעביר) את הדם ליד שְׂמֹאלוֹ, וטובל וּמַזֶּה בּיד ימִינוֹ. ואין הלכה כרבי יהודה.

טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה.

כיצד היה מַזה? טָבַל את אצבע יד ימינו בדם שבידו השמאלית וְהִזָּה מן הדם שֶׁבַע פְּעָמִים, כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. כאשר עַל כָּל הַזָּיָה היה צריך לעשות טְבִילָה של אצבעו בפני עצמה.

גָּמַר מִלְּהַזּוֹת – קִינַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה.

כאשר גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, קִנַּח אֶת יָדוֹ משאריות הדם בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה כדי שהדם הנשאר יישרף עמה, ככתוב: “וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה... וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף" (במדבר יט,ה).

יָרַד וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת.

יָרַד הכהן מן המערכה, שעליה שחט את הפרה, וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת (קסמי עץ דקים), שבהם היו מדליקים את הגזירים העבים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בַּחֲרִיּוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ההצתה הייתה נעשית בַּחֲרִיּוֹת, ענפי דקל. ואין הלכה כרבי עקיבא.

נִבְקְעָה, וְעָמַד חוּץ מִגִּתָּהּ.

כאשר נִבְקְעָה הפרה כתוצאה מהשרפה, וְעָמַד הכהן חוּץ מִגִּתָּהּ, מעין גומה רחבה שבה נבנתה מערכת העצים שעליה נשרפה הפרה,

נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת.

נָטַל עֵץ אֶרֶז, וְאֵזוֹב, וּשְׁנִי תוֹלַעַת, לשון צמר ארוכה הצבועה בצבע אדום עז,

אָמַר לָהֶן: "עֵץ אֶרֶז זֶה?" "עֵץ אֶרֶז זֶה?",

אָמַר לָהֶן, לאנשים שסביבו: "האם עֵץ אֶרֶז הוא זֶה?" ושוב שאל: "עֵץ אֶרֶז זֶה?"

"אֵזוֹב זֶה?" "אֵזוֹב זֶה?",

וכיוצא בזה היה שואל: “אֵזוֹב זֶה?", "אֵזוֹב זֶה?"

"שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה?" "שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה?".

"שְׁנִי תוֹלַעַת הוא זֶה?", "שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה?"

שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר.

שָׁלשׁ פְּעָמִים היה שואל עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר.

וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: “הֵין״ וְ"הֵין", שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר.

וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: "הֵין" (כן) וְ"הֵין", שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כדי לאשר בפרסום כל מעשה ומעשה.

כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ.

כְּרָכָן, את הארז, האזוב ושני התולעת, בִּשְׁיָרֵי (בעודף) הַלָּשׁוֹן של צמר תולעת השני, וְהִשְׁלִיךְ אותם יחד לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ של הפרה.

נִשְׂרְפָה – חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית.

לאחר שנִשְׂרְפָה הפרה לגמרי, חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, כדי לכתוש ולפורר אותה לאפר, וְכוֹבְרִין (מסננים) אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת (מסננות) עץ, כדי לברור את האפר מהחלקים האחרים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּמַקָּבוֹת (בפטישים) שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן, שאינם מקבלים טומאה, הָיְתָה נַעֲשֵׂית. ואין הלכה כמותו.

שָׁחוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵפֶר – כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ. וְשֶׁאֵין בּוֹ – מַנִּיחִין אוֹתוֹ.

כל גוש שָׁחוֹר בשארית השרפה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵפֶר – כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ לעשותו אפר דק. וְשֶׁאֵין בּוֹ אפר, שעדיין לא נשרף כל הצורך – מַנִּיחִין, משאירים, אוֹתוֹ.

הָעֶצֶם – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ.

הָעֶצֶם שנשארה מעצמות הפרה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ ונלקח יחד עם האפר.

וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לְשָׁלֹשׁ חֲלָקִים; אֶחָד נִיתָּן בַּחֵיל, וְאֶחָד נִיתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת.

וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ, את האפר המסונן, לְשָׁלֹשׁ חֲלָקִים: חלק אֶחָד נִיתָּן בַּחֵיל, בחלק הר הבית הסמוך לעזרת הנשים, למשמרת (במדבר יט,ט) עם אפר שאר הפרות המונח שם. וְאֶחָד נִיתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, להזות על הכהנים העובדים במקדש. וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת, משמרות הכהונה שבכל מקום ומקום בארץ ישראל, לטהרת כלל הציבור.