חזור
פרה
פרק יבהָאֵזוֹב הַקָּצָר – מְסַפְּקוֹ בְּחוּט וּבְכוּשׁ,
הָאֵזוֹב הַקָּצָר שאינו מגיע למים שבתחתית הכלי – מְסַפְּקוֹ, מאריכו כפי הצורך, בְּחוּט שקושר בו וּבְכוּשׁ (פלך, מוט קצר),
וְטוֹבֵל וּמַעֲלֶה, וְאוֹחֵז בָּאֵזוֹב וּמַזֶּה.
וְטוֹבֵל באמצעותם את האזוב במים וּמַעֲלֶה אותו משם, ואין צריך להחזיק את האזוב, וְאולם לאחר מכן אוֹחֵז בָּאֵזוֹב עצמו וּמַזֶּה.
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁהַזָּיָה בָּאֵזוֹב – כָּךְ טְבִילָה בָּאֵזוֹב.
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁהַזָּיָה בָּאֵזוֹב עצמו – כָּךְ טְבִילָה בָּאֵזוֹב עצמו. ואין הלכה כמותם.
הִזָּה, סָפֵק מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגִּבְעוֹל – הַזָּיָיתוֹ פְּסוּלָה.
הִזָּה באזוב שמחוברים אליו חוט וכוש; סָפֵק הוא אם הזה מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגִּבְעוֹל של האזוב – הַזָּיָיתוֹ פְּסוּלָה, מכיוון שהטמא לא יצא בוודאות מטומאתו.
הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים, סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה, סָפֵק מֵחֲבֵרוֹ מִיצָּה עָלָיו – הַזָּיָיתוֹ פְּסוּלָה.
הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים; סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה וכשר, סָפֵק שהזה רק על אחד, ומה שיש מים על השני הוא מפני שמֵחֲבֵרוֹ מִצָּה (נזל) עָלָיו, ולא ישירות מהאזוב – הַזָּיָיתוֹ פְּסוּלָה.
מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס וְהִזָּה עָלֶיהָ, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק מִן הַחֶרֶס מִיצָּה עָלֶיהָ – הַזָּיָיתוֹ פְּסוּלָה.
וכן מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס; וְהִזָּה עָלֶיהָ כדי לטהרה, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק הזה על החרס, ומִן הַחֶרֶס מִצָּה עָלֶיהָ – הַזָּיָיתוֹ פְּסוּלָה.
צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר – טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְּדַרְכּוֹ.
צְלוֹחִית של מי חטאת שֶׁפִּיהָ צַר – טוֹבֵל בה את האזוב וּמַעֲלֶה כְּדַרְכּוֹ, אף על פי שהמים נסחטים בפי הכלי, ואינו צריך לחשוש שמא המים הספוגים באזוב התערבו במי החטאת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַזָּיָיה רִאשׁוֹנָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַזָּיָיה רִאשׁוֹנָה בלבד יכול לעשות על סמך טבילה זו, ואינו יכול להזות שוב. ואין הלכה כמותו.
מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ – טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וּמַזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג.
מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, שנותר מהם מעט מאוד בכלי – טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין, קצה האזוב, וּמַזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג, שלא יספוג את המים מן הכלי על ידי האזוב, אלא שיהיו די מים שאפשר לטבול בהם, ככתוב: "וְטָבַל בַּמַּיִם" (במדבר יט,יח).
נִתְכַּוֵּין לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו – הַזָּיָיתוֹ פְּסוּלָה.
נִתְכַּוֵּין לְהַזּוֹת על מה שלְפָנָיו, וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, על טמא שהיה שם. וכן להפך, שנתכוון להזות לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו – הַזָּיָיתוֹ פְּסוּלָה, מפני שהזאה זו נעשתה בלא כוונה.
לְפָנָיו, וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו – הַזָּיָיתוֹ כְּשֵׁרָה.
אבל אם נתכוון להזות לְפָנָיו, מולו ממש, וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו – הַזָּיָיתוֹ כְּשֵׁרָה, שהצדדים שלפניו נכללים בכוונתו להזות על מה שלפניו.
מַזִּין עַל הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.
מַזִּין עַל הָאָדָם הטמא מִדַּעְתּוֹ, מרצונו ובידיעתו וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, והוא נטהר בכך.
מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וַאֲפִילּוּ הֵן מֵאָה.
מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים בפעולת הזאה אחת, וַאֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, ואין צריך הזאה נפרדת לכל אדם ולכל כלי.
נִתְכַּוֵּין לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה; אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב – לֹא יִשְׁנֶה.
נִתְכַּוֵּין לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, כפי שיפורט להלן; אִם יֵשׁ עדיין מים בָּאֵזוֹב – לֹא יִשְׁנֶה, לא יזה פעם שנייה מאותם המים, שכבר נפסלו בכך. אלא ינער את האזוב מן המים שבו, ויטביל אותו במים ויזה.
עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טוּמְאָה; אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב – יִשְׁנֶה.
ובמקרה הפוך, שנתכוון להזות עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה, ובסופו של דבר הִזָּה עַל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טוּמְאָה; אִם יֵשׁ עוד מים בָּאֵזוֹב – יִשְׁנֶה ויזה, שלא נפסלו המים.
עַל הָאָדָם, וְהִזָּה עַל הַבְּהֵמָה; אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב – לֹא יִשְׁנֶה.
ומפרשים מה שנאמר תחילה: אם נתכוון להזות עַל הָאָדָם, שהוא מקבל טומאה, וְהִזָּה עַל הַבְּהֵמָה, שאינה מקבלת טומאה; אִם יֵשׁ עוד מים בָּאֵזוֹב – לֹא יִשְׁנֶה, לא יזה פעם שנייה מאותם המים, שכבר נפסלו.
עַל הַבְּהֵמָה, וְהִזָּה עַל הָאָדָם; אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב – יִשְׁנֶה.
אבל אם נתכוון להזות עַל הַבְּהֵמָה, וְהִזָּה עַל הָאָדָם; אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב – יִשְׁנֶה ויזה מאותם מים, מפני שלא נפסלו.
הַמַּיִם הַמְנַטְּפִים כְּשֵׁרִים, לְפִיכָךְ הֵם מְטַמְּאִין לְשֵׁם מֵי חַטָּאת.
נמצא, שבמקרה זה הַמַּיִם הַמְנַטְּפִים מהאזוב לכלי – כְּשֵׁרִים להזאה. לְפִיכָךְ, מכיוון שהם כשרים להזאה, הרי הֵם מְטַמְּאִין לְשֵׁם (משום) מֵי חַטָּאת את הנושא אותם או את הנוגע בהם שלא לצורך הזאה.
הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִים – פָּטוּר.
הַמַּזֶּה על הטמא מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים, חלון גבוה של מקום ציבורי, שמזים משם על הרבים הבאים להיטהר כדי להיכנס למקדש, וְנִכְנַס הטמא, והזו עליו לַמִּקְדָּשׁ, וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִים – פָּטוּר מקרבן, מפני שבמקרה זה אינו נחשב שוגג שחייב בקרבן אלא אנוס, שלא היה לו לחשוב, שמא המים המיועדים להזאה על הציבור פסולים.
מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין – חַיָּיב.
ואולם, המזה מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד, במקום פרטי, וְנִכְנַס זה שהזו עליו לַמִּקְדָּשׁ, וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין – חַיָּיב קרבן חטאת. שהיה לו לבדוק מקודם את כשרותם של המים, והרי זו שגגה המחייבת קרבן.
אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל, בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים – פָּטוּר, שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּיב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.
אֲבָל בכֹהֵן גָּדוֹל הדין שונה ומיוחד משאר השגגות, שבֵּין אם הזו עליו מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד ובֵין מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים – פָּטוּר, שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּיב קרבן עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ בטומאה.
מַחֲלִיקִין הָיוּ לִפְנֵי חַלּוֹן שֶׁל רַבִּים, וְדוֹרְסִין וְלֹא נִמְנָעִין.
מַחֲלִיקִין הָיוּ אנשים על הקרקע לִפְנֵי חַלּוֹן שֶׁל רַבִּים, מפני הרטיבות הרבה שהייתה על הקרקע שם, שמקורה במי החטאת שהזו שם, ובכל זאת היו דוֹרְסִין ודורכים שם, וְלֹא נִמְנָעִין מללכת במקום זה מפני חשש הטומאה במי החטאת.
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן אֵינָן מְטַמְּאִין.
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חכמים: מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, והזו אותם על הטמא – שוב אֵינָן מְטַמְּאִין.
אוֹחֵז הוּא הַטָּהוֹר בַּקַּרְדּוֹם הַטָּמֵא בִּכְנָפוֹ, וּמַזֶּה עָלָיו.
אוֹחֵז הוּא, האדם, הַטָּהוֹר בַּקַּרְדּוֹם (גרזן) הַטָּמֵא בטומאת מת בּאמצעות כְנָפוֹ, כנף הבגד שלו, והמטהר מַזֶּה עָלָיו, על הקרדום, וכך המחזיק אינו נטמא מן הקרדום טרם טהרתו. שהגרזן שנגע במת הוא אב הטומאה, והבגד הוא ולד הטומאה, ואין אדם נטמא מוולד הטומאה.
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּדֵי הַזָּיָיה – טָהוֹר.
וכן לאחר ההזאה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, על הקרדום, מים כְּדֵי הַזָּיָיה – האדם האוחז בו טָהוֹר, ולא נטמא כדין הנושא מי חטאת כשיעור זה, מפני שמי חטאת שנעשתה מצוותם אינם מטמאים עוד.
כַּמָּה יְהֵא בַּמַּיִם וְיִהְיֶה בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָיה? כְּדֵי שֶׁיַּטְבִּיל רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וְיַזֶּה.
כַּמָּה יְהֵא בַּמַּיִם לכל הפחות, וְיִהְיֶה בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָיה? כמות שיש בה כְּדֵי שֶׁיַּטְבִּיל בתוכה את רָאשֵׁי הגִבְעוֹלִין של האזוב, שסופגים מים, וְיַזֶּה, שיישארו מים להזאה על פני העלים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹאִים אוֹתָם כְּאִילּוּ הֵן עַל אֵזוֹב שֶׁל נְחֹשֶׁת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹאִים אוֹתָם, את המים כְּאִילּוּ הֵן נתונים עַל אֵזוֹב שֶׁל נְחֹשֶׁת, שאינו סופג, ואין מחשיבים ב'כדי הזיה' את מה שהגבעולים סופגים אל תוכם. ואין הלכה כרבי יהודה.
הַמַּזֶּה בְּאֵזוֹב טָמֵא;
הַמַּזֶּה בְּאֵזוֹב טָמֵא, שליקט אותו מתחילה לאכילה, ונטמא (ראו לעיל פי״א מ״ח);
אִם יֵשׁ בּוֹ כַּבֵּיצָה – הַמַּיִם פְּסוּלִים, וְהַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה.
אִם יֵשׁ בּוֹ, באזוב, כּשיעור בֵּיצָה, שיעור שבו אוכל מטמא – הַמַּיִם פְּסוּלִים, וְגם הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה, שהרי האזוב והמים נטמאו.
אֵין בּוֹ כַּבֵּיצָה – הַמַּיִם כְּשֵׁרִים, וְהַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה.
אם אֵין בּוֹ כַּבֵּיצָה – הַמַּיִם כְּשֵׁרִים, שהרי אוכל טמא פחות מכביצה אינו מטמא, ומכל מקום, הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה, שכתוב: "וְהִזָּה הַטָּהֹר" (במדבר יט,יט), והרי האזוב עצמו טמא.
וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ אֶת חֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה.
וּמְטַמֵּא האזוב הטמא שיש בו כביצה אֶת חֲבֵירוֹ, אזוב אחר, וַחֲבֵירוֹ אֶת חֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, שחומרה היא בחטאת, שאין בה דרגות לטומאה שהולכות ויורדות (עד 'רביעי לקודש'), אלא לעולם הטמא חוזר ומטמא.
הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו – נִטְמָא גּוּפוֹ.
אדם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו, שנגע בדבר שגזרו חכמים שיטמא את הידיים הנוגעות בו, אבל שאר גופו טהור (ראו ידיים פ״ג מ״א–מ״ב) – כל זה הוא לתרומה ולקודש, אבל לחטאת נִטְמָא גּוּפוֹ כולו, וצריך טבילה לטהרתו.
וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ אֶת חֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה.
וכן מְטַמֵּא הטמא אֶת חֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ אֶת חֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, כפי ששנינו כבר במשנה הקודמת, שאין מונים דרגות טומאה בחטאת, אלא הטמא מטמא אחרים לעולם.
לָגִין שֶׁל חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו – נִטְמָא תּוֹכוֹ,
לָגִין, כלי למשקים, שֶׁל חַטָּאת, שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו ממשקים טמאים, מגזרת חכמים – נִטְמָא גם תּוֹכוֹ, והיא חומרה מיוחדת בחטאת, שבדרך כלל, כלי שנטמאו אחוריו ממשקים לא נטמא תוכו.
וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ אֶת חֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה.
וכן מְטַמֵּא הכלי אֶת חֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ אֶת חֲבֵירוֹ, וכן הלאה, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, כפי ששנינו במשניות הקודמות, שאין מונים דרגות טומאה בחטאת, אלא הטמא מטמא אחרים לעולם.
הַזּוֹג וְהָעִנְבָּל – חִבּוּר.
בפעמון, הַזּוֹג, גוף הפעמון, וְהָעִנְבָּל, הלשון המקישה בתוכו – חִבּוּר זה לזה. ואם נטמא אחד מהם, נטמא השני, וכן אם הגיעה ההזאה לאחד נטהר גם השני.
כּוּשׁ שֶׁל רוֹבָן – לֹא יַזֶּה לֹא עַל הַכּוּשׁ וְלֹא עַל הַפִּיקָה. וְאִם הִזָּה – מוּזֶּה.
כּוּשׁ (פלך) מוט הטווייה שֶׁל רוֹבָן (גומֶא), שטווים עליו סיבי גומא לחוטים – לֹא יַזֶּה לכתחילה לֹא עַל הַכּוּשׁ, המוט שעליו החוט נכרך, וְלֹא עַל הַפִּיקָה, מעין כדור בקצהו, אלא על ה׳צינורא׳, וו מתכת שדרכו עובר החוט, שהוא העיקר בשימוש הפלך. וְאִם הִזָּה על הכוש או על הפיקה – מוּזֶּה, והכול טהור, שלמעשה הם כלי אחד.
שֶׁל פִּשְׁתָּן – חִבּוּר.
אבל כוש שֶׁל פִּשְׁתָּן, שחלקיו מהודקים תמיד – חִבּוּר זה לזה, ולכתחילה יכול להזות על הכוש או על הפיקה.
עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁהוּא מְחוּבָּר לַפִּיקוֹת – חִבּוּר.
עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה, המצע של עריסת תינוק, שֶׁהוּא מְחוּבָּר לַפִּיקוֹת, מעין טבעות שמחוברות למסגרת העריסה – חִבּוּר לעריסה.
הַמַּלְבֵּן – אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְטָהֳרָה.
אבל הַמַּלְבֵּן, מסגרת עץ מסורגת בחבלים, שמניחים בתוך מסגרת המיטה, ועליה מניחים את המצעים (ראו כלים פי״ח מ״ג) – אֵינוֹ חִבּוּר למטה לֹא לְעניין מגע הטוּמְאָה, שאם נגעה במלבן לא נטמאה המיטה, וכן להפך, וְאף לֹא לְטָהֳרָה, שאם נטמאו שניהם, והוזה על אחד מהם, לא נטהר השני.
כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת – חִבּוּר.
כָּל יְדוֹת (ידיות) הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת (המנוקבות), שחוד הכלי נכנס בנקב שבידית – חִבּוּר לכלי לטומאה ולהזאה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אַף הַחֲרוּקוֹת.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אַף ידות הכלים הַחֲרוּקוֹת (המשוננות) שתחובות בנקב שבכלי, חיבור. ואין הלכה כמותו.
הַסַּלִּים שֶׁבַּקַּנְתָּל,
הַסַּלִּים שֶׁמונחים בַּקַּנְתָּל, אוכף לנשיאת סלים;
וְהַמִּטָּה שֶׁל טַרְבָּל,
וְהַמִּטָּה שֶׁל טַרְבָּל, מורג שדשים בו את התבואה, העשוי כעין מיטה שגלגלים משוננים מחוברים בתחתיתה;
וְקֶרֶן שֶׁל כְּלִיבָה,
וְקֶרֶן שֶׁל כְּלִיבָה, מעין מוט שמחברים למיטה שמוליכים בה מתים;
וּקְרָנִין שֶׁל יוֹצְאֵי דְרָכִים,
וּקְרָנִין, כלי שתייה בצורת קרניים מחוברים יחד, שֶׁל יוֹצְאֵי (הולכי) דְרָכִים;
וְשַׁלְשֶׁלֶת הַמַּפְתְּחוֹת,
וְשַׁלְשֶׁלֶת שתלויים בה הַמַּפְתְּחוֹת,
וּשְׁלַל הַכּוֹבְסִים,
וּשְׁלַל (אגד) הַכּוֹבְסִים, שמחברים כמה בגדים זה לזה בתפירה גסה;
וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בְּכִלְאַיִם –
וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בְּכִלְאַיִם, צמר ופשתים, שחובה להפרידם זה מזה לפני הלבישה –
חִבּוּר לְטוּמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לְהַזָּיָיה.
כל אלו הם חִבּוּר לְטוּמְאָה, שאם נגעה טומאה באחד הכלים – נטמאו גם הכלים המחוברים לו, וְאֵינוֹ חִבּוּר לְהַזָּיָיה, שאם הזה על אחד מי חטאת, לא נטהרו החלקים האחרים.
כִּסּוּי מֵיחַם שֶׁהוּא מְחוּבָּר לְשַׁלְשֶׁלֶת –
כִּסּוּי מֵיחַם, כלי לחימום מים, שֶׁהוּא מְחוּבָּר לְשַׁלְשֶׁלֶת הקבועה במחם –
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חִבּוּר לַטּוּמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הכיסוי והמחם הריהם חִבּוּר לַטּוּמְאָה, שאם נגעה טומאה באחד מהם, נטמא השני, וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה, שאם הזה על האחד – לא טהר השני.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: הִזָּה עַל הַמֵּיחַם – הֻזָּה הַכִּסּוּי. הִזָּה עַל הַכִּסּוּי – לֹא הֻזָּה הַמֵּיחַם.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: כאשר הִזָּה עַל הַמֵּיחַם – הֻזָּה גם הַכִּסּוּי, מפני שהכיסוי נחשב נספח למחם. אבל אם הִזָּה עַל הַכִּסּוּי – לא הֻזָּה הַמֵּיחַם, שהמחם אינו נספח לכיסוי שלו.
הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהַזּוֹת, חוּץ מִטּוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְהָאִשָּׁה.
הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהַזּוֹת, חוּץ מִטּוּמְטוּם, שאין ניכר אם הוא זכר או נקבה, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, שיש בו איברי זכר ונקבה, וְהָאִשָּׁה. מפני שנאמר: “וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה" (במדבר יט,יח), ואלה אינם 'איש', זכר.
וְתִינוֹק שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת – הָאִשָּׁה מְסַעֲדַתּוּ וּמַזֶּה.
וְתִינוֹק (ילד) שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת – הָאִשָּׁה מְסַעֲדַתּוּ, תומכת ומסייעת לו, וּמַזֶּה בעצמו.
וְאוֹחֶזֶת לוֹ בַּמַּיִם וְהוּא טוֹבֵל וּמַזֶּה.
וכיצד? כגון שאוֹחֶזֶת לוֹ בַּמַּיִם, בכלי שבו המים, וְהוּא טוֹבֵל בהם את האזוב וּמַזֶּה בעצמו.
אִם אָחֲזָה בְּיָדוֹ, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת הַזָּיָיה – פָּסוּל.
אבל אִם אָחֲזָה בְּיָדוֹ, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת הַזָּיָיה – פָּסוּל.
טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם וְהִזָּה בַּיּוֹם – כָּשֵׁר.
טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם, וְהִזָּה בַּיּוֹם – כָּשֵׁר.
בַּיּוֹם וְהִזָּה בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַּיּוֹם – פָּסוּל.
ואם טבל את האזוב בַּיּוֹם וְהִזָּה בַּלַּיְלָה, או שטבל אותו בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַּיּוֹם – פָּסוּל.
אֲבָל הוּא עַצְמוֹ טוֹבֵל בַּלַּיְלָה וּמַזֶּה בַּיּוֹם.
אֲבָל הוּא עַצְמוֹ, האדם הטמא – טוֹבֵל במקווה אף בַּלַּיְלָה, וּמַזֶּה, ומזים עליו, בַּיּוֹם.
שֶׁאֵין מַזִּין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה.
ובעניין הגדרת ‘יום׳ לעניין זה, שנו חכמים במסכת מגילה (פ״ב מ״ה) בין רשימת המצוות השונות שזמנן דווקא ביום, שֶׁאֵין מַזִּין לכתחילה עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה, שתזרח השמש.
וְכֻלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – כָּשֵׁר.
והוסיפו שם: וְכֻלָּן, כל אלו ששנו שם, שֶׁעָשׂוּ קודם לכן, מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, משהתחיל אור הבוקר להאיר במזרח – כָּשֵׁר בדיעבד, שמאותה שעה כבר התחיל היום.