צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה, וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה –

צְלוֹחִית (צנצנת) מי חטאת שֶׁהִנִּיחָהּ אדם כשהיא מְגוּלָּה, ללא כיסוי, וּבָא לאחר זמן וּמְצָאָהּ שהיא מְכוּסָּה –

פְּסוּלָה.

פְּסוּלָה, שיש לחשוש, שמא אדם שאינו טהור לחטאת התעסק בה, וטימא את המים.

הִנִּיחָהּ מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה;

אבל במקרה הפוך, כאשר הִנִּיחָהּ מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה –

אִם יְכוֹלָה הַחוּלְדָּה לִשְׁתּוֹת הֵימֶנָּה,

אנו מניחים, שאין זה מעשה אדם, שלא היה אדם משאיר את המים כשהם מגולים, אלא שבעל חיים הוא שהפיל את המכסה. ולפיכך, אִם הייתה יְכוֹלָה הַחוּלְדָּה לִשְׁתּוֹת הֵימֶנָּה, והרי היא פוסלת את המים בשתייתה (לעיל פ״ט מ״ג),

אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל,

אוֹ שהיה יכול לשתות ממנה נָחָשׁ, לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הסבור (שם), שהנחש פוסל בשתייתו,

אוֹ שֶׁיָּרַד בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה –

אוֹ אם יכול להיות שֶׁיָּרַד בָּהּ (לתוכה) טַל בַּלַּיְלָה, והתערב עם המים שבה ופסל אותה (לעיל פ״ט מ״א) –

פְּסוּלָה.

פְּסוּלָה.

הַחַטָּאת אֵינָהּ נִצּוֹלָה בְּצָמִיד פָּתִיל.

הַחַטָּאת, האפר או המים המקודשים באפר, המצויה בתוך כלי חרס בבית שהמת נמצא בו, אֵינָהּ נִצּוֹלָה בְּ'צָמִיד פָּתִיל', (מכסה מהודק) על פי הכלי, אף על פי שמה שבתוכו אינו נטמא בטומאת המת. וטעם הדבר, מפני שאינה מונחת ב"מקום טהור".

וּמַיִם שֶׁאֵינָן מְקוּדָּשִׁין – נִצּוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל.

ואולם, מַיִם שֶׁאֵינָן מְקוּדָּשִׁין, שעדיין לא ניתן אפר החטאת בתוכם – נִצּוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל, שכל עוד לא התקדשו באפר אינם נפסלים, גם אם הם מונחים במקום לא טהור (כאמור לעיל פ"י מ"ה).

כָּל הַסָּפֵק טָהוֹר לִתְרוּמָה – טָהוֹר לְחַטָּאת.

כָּל מקרה של סָפֵק טומאה, שנאמר עליו, שהוא טָהוֹר לגבי תְרוּמָה, שהיא מותרת באכילה לכהן (ראו מסכת טהרות פרק ד) – טָהוֹר אף לְעניין מי חַטָּאת.

כָּל הַתָּלוּי לִתְרוּמָה – נִשְׁפָּךְ לְחַטָּאת.

וכָל ספק טומאה שדינו תָּלוּי לִתְרוּמָה, שמצד אחד אין אוכלים אותה, ומצד שני אין שורפים אותה – נִשְׁפָּךְ לְחַטָּאת, שאם נולד ספק מסוג זה במי חטאת – דינם להישפך מחמת הספק.

אִם עָשׂוּ עַל גַּבָּיו טָהֳרוֹת – תְּלוּיוֹת.

אִם לא נשפכו המים, אלא הזו מהם על הטמא, ועָשׂוּ עַל גַּבָּיו טָהֳרוֹת, שנגע בתרומה טהורה – הרי אותן טהרות תְּלוּיוֹת ועומדות בספק, ואינן נאכלות ואף לא נשרפות.

הָרְפָפוֹת – טְהוֹרוֹת לַקֹּדֶשׁ וְלַתְּרוּמָה וְלַחַטָּאת.

הָרְפָפוֹת (רשתות העץ, תריסים) – טְהוֹרוֹת לַקֹּדֶשׁ וְלַתְּרוּמָה וְלַחַטָּאת, שאינן נחשבות כלי לקבל טומאה, והלכך, אם נגעה בהם טומאה, ונגעו בקודש, בתרומה או בחטאת – טהורים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָרְעָדוֹת טְמֵאוֹת לַחַטָּאת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָרְעָדוֹת, נסרים המחוברים זה לזה בחיבור רופף – טְמֵאוֹת לַחַטָּאת, שנחשבות כלי המקבל טומאה, מפני שפעמים יושב אדם עליהן, ואם נגע בהן הטהור לחטאת נטמא, אף על פי שהן טהורות לעניין תרומה וקודש.

דְּבֵלָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת, וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ;

דְּבֵלָה, גוש תאנים מיובשות, שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת, וּנְטָלָהּ אדם וַאֲכָלָהּ;

אִם יֵשׁ בָּהּ כַּבֵּיצָה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה –

אִם יֵשׁ בָּהּ כּשיעור בֵּיצָה, שהוא שיעור אוכל שמטמא, בֵּין שהייתה הדבלה טְמֵאָה, ובֵין שהייתה טְהוֹרָה –

הַמַּיִם טְמֵאִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּיב מִיתָה.

הַמַּיִם טְמֵאִין, שכל האוכלים נחשבים טמאים לעניין החטאת (לעיל פ״י מ״ב), וכל אוכל שיש בו כשיעור ביצה מטמא אחרים. וְהָאוֹכְלָהּ, את הדבלה, חַיָּיב מִיתָה בידי שמים, כדין טמא שאכל תרומה, והרי נטמא ממי החטאת שנגעו בהם.

אֵין בָּהּ כַּבֵּיצָה –

אֵין בָּהּ, בדבלה, שיעור כַּבֵּיצָה –

הַמַּיִם טְהוֹרִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּיב מִיתָה.

הַמַּיִם טְהוֹרִין, שאין האוכלים מטמאים כשהם פחותים מכביצה, וְאולם הָאוֹכְלָהּ חַיָּיב מִיתָה על אכילת תרומה כשהוא טמא, והרי נטמא כאשר נגע במי החטאת שלא לצורך הזאה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בִּטְהוֹרָה, הַמַּיִם טְהוֹרִים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מאכל שהוא טהור לעניין תרומה אינו מטמא את מי החטאת, ולפיכך, בּדבלה טְהוֹרָה שנפלה לתוך מי חטאת – הַמַּיִם טְהוֹרִים, ואף אם יש בה כשיעור ביצה. ואין הלכה כמותו.

הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת, נִטְמָא.

אדם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת, שֶׁהִכְנִיס את רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת – נִטְמָא, שגזרו חכמים באופן כללי על המכניס ראשו ורובו למים שאובים, שיהיה טמא, ואף מי חטאת בכלל זה.

כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי תוֹרָה –

כֹּל אדם טמא הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם (טבילה) לטהרתו מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שנטמא באחד מאבות הטומאה –

מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַחוּלִּין וְאֶת הַמַּעֲשֵׂר, וְאָסוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.

מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ (קרבנות), וְאֶת הַתְּרוּמָה, וְאֶת הַחוּלִּין, וְאֶת הַמַּעֲשֵׂר (מעשר שני), וְאָסוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.

לְאַחַר בִּיאָתוֹ – מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אדם זה, לְאַחַר בִּיאָתוֹ במים, לפני שהעריב השמש – מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, שהוא טמא ומטמא קודש אחר, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, שהתרומה שתיגע בו תיפסל מאכילה, ואולם לא תטמא מה שתיגע בו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹסֵל בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אדם זה, לאחר שטבל, פּוֹסֵל בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה. כלומר, גם את הקודש הוא רק פוסל, שיטמא בעצמו, אבל אינו מטמא קודש אחר. וכן הלכה.

וּמוּתָּר בַּחוּלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר.

וּמוּתָּר זה שטבל, בּאכילת חוּלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר שני, אף שיש בו קדושה מסוימת (ראו ויקרא כז,ל).

וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִּיאָתוֹ בֵּין לְאַחַר בִּיאָתוֹ – חַיָּיב.

וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִּיאָתוֹ במים, בֵּין לְאַחַר בִּיאָתוֹ, חַיָּיב בעונש של הבא אל המקדש בטומאה.

כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים –

כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם (טבילה) לטהרתו מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (החכמים) –

מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר בַּחוּלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר.

הריהו ככל שני לטומאה, שמְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ לטמא קודש אחר, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר בַּחוּלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר שני. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּאכילת מַעֲשֵׂר שני, מפני הקדושה שיש בו. וכן הלכה.

לְאַחַר בִּיאָתוֹ – מוּתָּר בְּכוּלָּן.

ולְאַחַר בִּיאָתוֹ במים, לפני הערב שמש – מוּתָּר בְּכוּלָּן, שלא גזרו חכמים בטומאה מדבריהם אלא עד ביאת מים.

וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִּיאָתוֹ וּבֵין לְאַחַר בִּיאָתוֹ, פָּטוּר.

וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִּיאָתוֹ וּבֵין לְאַחַר בִּיאָתוֹ – אף שהדבר אסור, הריהו פָּטוּר מהעונש המפורש על כך בתורה, שהרי מדין התורה איננו טמא כלל.

כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם, בֵּין מִדִּבְרֵי תוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים –

כֹּל טמא הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם (טבילה) בֵּין מִדִּבְרֵי תוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים –

מְטַמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת, וְאֶת אֵפֶר חַטָּאת, וְאֶת הַמַּזֶּה מֵי חַטָּאת, בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא.

מְטַמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת המקודשים באפר, וְאֶת אֵפֶר חַטָּאת, וְאֶת האדם הַמַּזֶּה מֵי חַטָּאת, בין בְּמַגָּע, אם נגע בו, וּבין בְמַשָּׂא, שנשא או הסיט אותו.

הָאֵזוֹב הַמּוּכְשָׁר, וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן מְקוּדָּשִׁים, וּכְלִי רֵיקָם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת –

וכן הָאֵזוֹב, שמזים בו את מי החטאת, הַמּוּכְשָׁר במשקה לקבל טומאה, וְהַמַּיִם המיועדים לחטאת שֶׁאֵינָן מְקוּדָּשִׁים עדיין באפר, וּכְלִי רֵיקָם הַטָּהוֹר ומיועד לְחַטָּאת –

בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אף בכל אלה מטמא הטמא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּמַגָּע, אֲבָל לֹא בְּמַשָּׂא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: את אלה מטמא בְּמַגָּע, אֲבָל לֹא בְּמַשָּׂא. וכן הלכה.

כָּל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי – פָּסוּל.

כָּל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי (נוסף, כינוי) – פָּסוּל.

"אֵזוֹב זֶה" – כָּשֵׁר.

ומפרטים: דבר שאנשים מצביעים עליו ואומרים: "אֵזוֹב זֶה" – כָּשֵׁר.

אֵזוֹב יוֹן, אֵזוֹב כּוֹחֲלִית, אֵזוֹב רוֹמִי, אֵזוֹב מִדְבָּרִי – פָּסוּל.

אך אם קוראים אותו: אֵזוֹב יוֹן, אֵזוֹב כּוֹחֲלִית, אֵזוֹב רוֹמִי, אֵזוֹב מִדְבָּרִי – פָּסוּל, שכל אלו יש להם שם לוואי, ואינם בכלל 'אזוב' שאמרה תורה.

וְשֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה – פָּסוּל.

וְאזוב שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה – פָּסוּל, שההזאה באזוב טמא פסולה.

וְשֶׁל טְהוֹרָה – לֹא יַזֶּה. וְאִם הִזָּה – כָּשֵׁר.

וְשֶׁל תרומה טְהוֹרָה – לֹא יַזֶּה לכתחילה, כדי שלא יביא את התרומה לידי טומאה או הפסד. וְאולם אִם הִזָּה – בדיעבד כָּשֵׁר, שהרי אין פסול בעצם ההזאה הזו.

אֵין מַזִּין לֹא בְּיוֹנְקוֹת, וְלֹא בִּתְמָרוֹת.

אֵין מַזִּין לֹא בְּיוֹנְקוֹת, גבעולים של אזוב בשלב הפריחה, וְלֹא בִּתְמָרוֹת, בשלב מוקדם יותר, כאשר הגבעולים צעירים, לפני הופעת ניצני הפרחים.

אֵין חַיָּבִין עַל הַיּוֹנְקוֹת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.

אֵין חַיָּבִין עַל הַיּוֹנְקוֹת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ, שאם הזה ביונקות על אדם טמא, ונכנס למקדש – אינו חייב על כניסה למקדש בטומאה, שמדין תורה נטהר באותה הזאה. אך אם הזה בתמרות חייב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף לֹא עַל הַתְּמָרוֹת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף לֹא עַל הַתְּמָרוֹת חייב, שלדעתו, גם בהן ההזאה כשרה בדיעבד. ואין הלכה כמותו.

אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת? גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָּמְלוּ.

והמשנה מבררת: אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת? גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָּמְלוּ (הבשילו), כלומר לפני הופעת הפרי מתוך הפרח.

אֵזוֹב שֶׁהִזָּה בּוֹ – כָּשֵׁר לְטַהֵר בּוֹ אֶת הַמְּצוֹרָע.

אֵזוֹב שֶׁהִזָּה בּוֹ על טמא מת – כָּשֵׁר לְטַהֵר בּוֹ אֶת הַמְּצוֹרָע, ולא נפסל משום שנעשתה בו מלאכה אחרת.

לִקְּטוֹ לְעֵצִים וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין – מְנַגְּבוֹ וְהוּא כָּשֵׁר.

לִקְּטוֹ, את האזוב, לְשמש כעֵצִים לבערה, וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין – לא הוכשר בכך לקבל טומאה, כדין אוכלים, ועצים להסקה אינם מקבלים טומאה, הלכך מְנַגְּבוֹ, כדי שלא יתערבו המשקים שעליו במי החטאת, וְהוּא כָּשֵׁר להזאה.

לִקְּטוֹ לְאוֹכָלִין וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְּבוֹ – פָּסוּל.

אבל לִקְּטוֹ לְאוֹכָלִין, הריהו נחשב אוכל, וְאם נָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְּבוֹ – פָּסוּל, שסתם משקה הריהו כטמא לעניין חטאת, ולפיכך האזוב הוכשר ונטמא כאחת.

לִקְּטוֹ לְחַטָּאת – כִּמְלַקֵּט לְאוֹכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אם לִקְּטוֹ לְחַטָּאת, לצורך פרה אדומה – כִּמְלַקֵּט לְאוֹכָלִין, ואם נפלו עליו משקין – פסול. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כִּמְלַקֵּט לְעֵצִים.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כִּמְלַקֵּט לָעֵצִים, ואינו מקבל טומאה. וכן הלכה.

מִצְוַת אֵזוֹב – שְׁלשָׁה קְלָחִים, וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִּבְעוֹלִין.

מִצְוַת אֵזוֹב להזאה של מי חטאת – שְׁלשָׁה קְלָחִים, ‘גזעים׳ של אזוב אגודים יחד, וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִּבְעוֹלִין, ה'ענפים' הרכים שבראשם צומחים עלי האזוב, גבעול אחד לפחות בכל קלח.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מצוות אזוב אגודה של שלושה קלחים שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה גבעולים בכל אחד מהם, ובסך הכול תשעה גבעולים.

אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה קְלָחִים – מְפַסְּגוֹ וְאוֹגְדוֹ.

אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה קְלָחִים יוצאים משורש אחד – מְפַסְּגוֹ (מפרידו) לקלחים נפרדים, וְאוֹגְדוֹ (קושרו) באגודה.

פִּסְּגוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ, אֲגָדוֹ וְלֹא פִּסְּגוֹ, לֹא פִּסְּגוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ – כָּשֵׁר.

אם פִּסְּגוֹ וְלא אֲגָדוֹ, אֲגָדוֹ וְלא פִּסְּגוֹ, לא פִּסְּגוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ – כָּשֵׁר, שההפרדה והאיגוד אינם מעכבים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוַת אֵזוֹב – שְׁלשָׁה קְלָחִים, וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִּבְעוֹלִים,

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוַת אֵזוֹב – שְׁלשָׁה קְלָחִים וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִּבְעוֹלִים, כדברי התנא הראשון,

וּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם,

ואולם שְׁיָרָיו שְׁנַיִם, שאם היו מתחילה שלושה קלחים, ולאחר זמן נפל אחד מהם, ונותרו שניים – הריהו כשר.

וְגַרְדּוּמָּיו כָּל שֶׁהוּא.

וְגַרְדּוּמָּיו, שאריות האזוב לאחר שנחתך, או התפורר – כשרים, אפילו נותר אורך כָּל שֶׁהוּא.