Oholot 3

חזור

אהלות

פרק ג

כָּל הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת –

כָּל חלקי המת הַמְטַמְּאִין בְּטומאת אֹהֶל, שנמנו בפרק הקודם במשנה א, כגון כזית מן המת, שֶׁנֶּחְלְקוּ לחלקים שאין בכל אחד מהם שיעור טומאה, וְהִכְנִיסָן יחד לְתוֹךְ הַבַּיִת, והבית מאהיל עליהם –

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר את האדם והכלים שבבית, שהבית נחשב כמאהיל על כל חצי זית בנפרד, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים, שלדעתם, האוהל המשותף מצרף אותם לטמא. והלכה כחכמים.

כֵּיצַד?

כֵּיצַד? במה נחלקו?

הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵילָה, אוֹ נוֹשְׂאָן.

אדם הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, שתי חתיכות שבכל אחת מהן פחות מכזית, ושיעורן יחד יותר מכזית מִן הַנְּבֵילָה של בהמה, שכזית ממנה מטמא במגע ובמשא, אוֹ נוֹשְׂאָן, הנושא שני חצאי זיתים מן הנבלה.

בַּמֵּת:

וכן בטומאת מֵת –

הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת;

הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת מן המת, וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת מן המת,

אוֹ נוֹגֵע בְּכַחֲצִי זַיִת, וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו;

אוֹ נוֹגֵע בְּכַחֲצִי זַיִת מן המת, וְכַחֲצִי זַיִת מן המת מַאֲהִיל עָלָיו,

מַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים,

או מַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים,

מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו –

או מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו –

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, מפני שלדעתו, העובדה שהוא נוגע (או נושא או מאהיל) בו זמנית על שני חצאי זיתים אינה מצרפת אותם לטמא אותו. אלא הוא נחשב כנוגע פעמיים בחצי זית. וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, מפני שלדעתם, המגע באותה עת מצרף לעניין טומאה.

אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת; אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת – טָהוֹר אף לדעת חכמים. שכאשר דבר אחר מאהיל עליו ועל הטומאה, אין זה נחשב שהוא עצמו נוגע בטומאה או ממש מאהיל עליה.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף בָּזֶה רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף בָּזֶה, רק רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, ואילו חֲכָמִים מְטַמְּאִין אף בזה. שלדעתם, כל אופן של טומאת אוהל נחשב כמגע במת.

הַכֹּל טָמֵא, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל.

ונמצא לפי דברי רבי מאיר, שלשיטת חכמים הַכֹּל טָמֵא, כל צירוף, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל. והלכה כשיטת חכמים, אך לא כפי שפירש רבי מאיר.

זֶה הַכְּלָל:

ומסכמים, זֶה הַכְּלָל בצירוף של טומאות:

כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד – טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת – טָהוֹר.

כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד של טומאה – טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת – טָהוֹר.

מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב שֶׁנִּתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת –

מְלֹא תַּרְוָוד, כף גדולה, רָקָב של המת, ששנינו לעיל (פ"ב מ"א), שמטמא באוהל, שֶׁנִּתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת –

הַבַּיִת טָמֵא.

הַבַּיִת, כלומר כל אשר בבית, טָמֵא.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. ואין הלכה כרבי שמעון.

רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת – הַבַּיִת טָהוֹר.

רְבִיעִית הלוג דָּם מן המת, ששנינו לעיל (פ"ב מ"ב), שמטמאה באוהל, שֶׁנשפכה ונִבְלְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בקרקע הבית – הַבַּיִת טָהוֹר.

נִבְלְעָה בַּכְּסוּת, אִם מִתְכַּבֶּסֶת וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם – טְמֵאָה. וְאִם לָאו – טְהוֹרָה,

נִבְלְעָה רביעית דם בַּכְּסוּת (בבגד), אִם כאשר מִתְכַּבֶּסֶת הכסות וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם – טְמֵאָה. וְאִם לָאו – טְהוֹרָה.

שֶׁכָּל הַבָּלוּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת – טָהוֹר.

והטעם לשתי הלכות אלו ששנינו: שֶׁכָּל הַבָּלוּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָצֵאת – טָהוֹר.

נִשְׁפַּךְ בָּאֲוִיר;

נִשְׁפַּךְ הדם על הקרקע בָּאֲוִיר, כלומר במקום גלוי, שאינו מקורה;

אִם הָיָה מְקוֹמוֹ קְטַפְרֵס וְהֶאֱהִיל עַל מִקְצָתוֹ – טָהוֹר.

אִם הָיָה מְקוֹמוֹ, המקום שבו נשפך הדם, קְטַפְרֵס (שיפוע), כך שהדם נוזל למטה, וְהֶאֱהִיל אדם עַל מִקְצָתוֹ של הדם, ואין באותו מקצת שיעור רביעית – טָהוֹר האדם, כיוון שכאשר הדם נוזל ממקום למקום אינו נחשב כיחידה אחת, והמאהיל על מקצתו אינו נחשב כמאהיל על כולו.

הָיָה אֶשְׁבּוֹרֶן, אוֹ שֶׁקָּרַשׁ – טָמֵא.

אבל הָיָה הדם אֶשְׁבּוֹרֶן, מכונס יחד, כגון בגומה, אוֹ שֶׁקָּרַשׁ – טָמֵא, אף אם האהיל רק על מקצתו.

נִשְׁפַּךְ עַל הָאִסְקוּפָּה וְהִיא קְטַפְרֵס בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו טָהוֹר.

נִשְׁפַּךְ הדם עַל הָאִסְקוּפָּה (מפתן הבית), וְהִיא קְטַפְרֵס (משופעת) בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, בין משופעת כלפי פנים ובין משופעת כלפי חוץ, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, על מקצת הדם – טָהוֹר כל אשר בבית.

הָיָה אֶשְׁבּוֹרֶן אוֹ שֶׁקָּרַשׁ – טָמֵא.

הָיָה הדם שעל האסקופה אֶשְׁבּוֹרֶן, אוֹ שֶׁקָּרַשׁ, גם אם הייתה האסקופה משופעת – טָמֵא מה שבבית, אף אם האהיל על מקצתו, שכולו מחובר.

כֹּל שֶׁבַּמֵּת – טָמֵא, חוּץ מִן הַשִּׁינַּיִם וְהַשֵּׂעָר וְהַצִּפּוֹרֶן.

כֹּל שֶׁבַּמֵּת, כל חלק שפרש מגופו – טָמֵא, חוּץ מִן הַשִּׁינַּיִם וְהַשֵּׂעָר וְהַצִּפּוֹרֶן.

וּבִשְׁעַת חִבּוּרוֹ – הַכֹּל טָמֵא.

וּבִשְׁעַת חִבּוּרוֹ, כאשר הוא מחובר לגוף המת – הַכֹּל טָמֵא, גם השיניים, השיער והציפורן, כחלק מן המת עצמו, וכפי שיבואר במשנה הבאה.

כֵּיצַד? הַמֵּת מִבַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בִּפְנִים – הַבַּיִת טָמֵא.

כֵּיצַד? הַמֵּת מונח מִבַּחוּץ, מחוץ לבית, וּשְׂעָרוֹ בִּפְנִים, בתוך הבית – הַבַּיִת טָמֵא, מכיוון שהשיער הוא חלק מן המת, והבית המאהיל על מקצת המת נחשב כמאהיל על כולו.

עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר,

עֶצֶם של מת, שאינו מטמא באוהל בפני עצמו, שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר של המת,

הִכְנִיס מִקְצָתוֹ מִבִּפְנִים, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו – טָמֵא.

אם הִכְנִיס מִקְצָתוֹ של העצם מִבִּפְנִים לבית, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, על אותו מקצת – טָמֵא.

שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר,

ואפילו שְׁנֵי עֲצָמוֹת, וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר, חצי כזית על כל עצם,

הִכְנִיס מִקְצָתָם מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם – טָמֵא.

אם הִכְנִיס מִקְצָתָם של העצמות מִבִּפְנִים, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם – טָמֵא כל אשר בבית.

הָיוּ תְּחוּבִים בִּידֵי אָדָם – טָהוֹר,

ומעירים: ודווקא אם היה הבשר מחובר לעצמות אלה מתחילה, הרי זה חיבור. אבל אם הָיוּ אותם כשני חצאי זיתים בשר תְּחוּבִים בשתי העצמות בִּידֵי אָדָם – טָהוֹר מה שבבית,

שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר.

שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם נחשבים חִבּוּר לעניין טומאה.

אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה?

אֵיזֶהוּ רביעית דַּם תְּבוּסָה שמטמאת באוהל?

הַמֵּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁמִינִית בְּחַיָּיו וּשְׁמִינִית בְּמוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

הַמֵּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁמִינִית הלוג (כ-43 סמ"ק) בְּחַיָּיו וּשְׁמִינִית בְּמוֹתוֹ, וביחד רביעית (86 סמ"ק), אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: רְבִיעִית בְּחַיָּיו וּרְבִיעִית בְּמוֹתוֹ, נִיטַּל מִזֶּה וּמִזֶּה רְבִיעִית.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: דם תבוסה שמטמא הוא כגון שהייתה שם רְבִיעִית שיצאה בְּחַיָּיו וּרְבִיעִית שיצאה בְּמוֹתוֹ, כאשר נִיטַּל מִזֶּה וּמִזֶּה, מתערובת שני הדמים גם יחד, רְבִיעִית.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה כַּמַּיִם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה, גם מה שאמר רבי עקיבא וגם מה שאמר רבי ישמעאל, דינו כַּמַּיִם, אינו מטמא כלל, שוודאי אין שם רביעית דם מן המת. אלא רק כאשר יש ספק שמא יש שם רביעית דם שלמה שיצאה כולה לאחר מותו. והלכה כרבי עקיבא.

אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה?

אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה?

צָלוּב שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת, וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם – טָמֵא.

כגון אדם צָלוּב על עץ, כדרך הנידונים למוות, שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת, נוזל ללא הפסקה, מן הפצעים שעשו בו, וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם – טָמֵא.

אֲבָל הַמֵּת שֶׁדָּמוֹ מְנַטֵּף, וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָם – טָהוֹר.

אֲבָל הַמֵּת המוטל במיטה שֶׁדָּמוֹ מְנַטֵּף טיפה אחר טיפה, וְנִמְצָא תַּחְתָּיו רְבִיעִית דָּם – טָהוֹר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא הַשּׁוֹתֵת – טָהוֹר, וְהַמְנַטֵּף – טָמֵא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא כִּי (כך), אֶלָּא להפך, הַשּׁוֹתֵת – טָהוֹר, וְהַמְנַטֵּף – טָמֵא. ואין הלכה כרבי יהודה.

כַּזַּיִת מִן הַמֵּת – פִּתְחוֹ בְּטֶפַח.

כַּזַּיִת מִן הַמֵּת המונח בבית – פִּתְחוֹ בְּטֶפַח (8 ס"מ), שאם חשב להוציאו דרך חלון שגודלו טפח על טפח לפחות, חלל אותו פתח טמא, שהטומאה נחשבת כעוברת דרכו, וכל שאר הפתחים הנעולים טהורים.

וְהַמֵּת – פִּתְחוֹ בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים;

וְהַמֵּת השלם – פִּתְחוֹ דווקא בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים (32 ס"מ), שאם חשב להוציאו דרך פתח בגודל ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, שאר הפתחים טהורים.

לְהַצִּיל הַטּוּמְאָה עַל הַפְּתָחִים. אֲבָל לְהוֹצִיא הַטּוּמְאָה – בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

ומעירים: הבחנה זו, בין כזית לבין מת שלם, נאמרה רק לעניין לְהַצִּיל הַטּוּמְאָה עַל שאר הַפְּתָחִים הנעולים של הבית, שלא יטמאו. אֲבָל לְהוֹצִיא הַטּוּמְאָה – אף שיעורו של מת שלם הוא בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, שכאשר המת בבית, כל פתח (פתוח) בגודל טפח על טפח, הטומאה יוצאת דרכו, ומטמאת כלים שבחלל החלון וכן בחדר סמוך לו.

גָּדוֹל מִכַּזַּיִת – כַּמֵּת.

ומוסיפים: כל בשר מן המת שהוא גָּדוֹל מִכַּזַּיִת – דינו כַּמֵּת השלם, שרק פתח שיש בו ארבעה טפחים לפחות מציל על שאר הפתחים, אם חשב להוציאו משם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשִּׁדְרָה וְהַגּוּלְגּוֹלֶת – כַּמֵּת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשִּׁדְרָה וְהַגּוּלְגּוֹלֶת – דינם כַּמֵּת השלם. ואין הלכה כרבי יוסי.

טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מְרוּבָּע – מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה.

כל חלל שיש בו אורך טֶפַח (8 ס"מ) עַל רוחב טֶפַח, עַל רוּם (גובה) טֶפַח, מְרוּבָּע – נחשב כ'אוהל', מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה שנמצאת בצדו האחד אל צדו האחר, וְכן חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה הנמצאת בו מלעבור למקום אחר, או מן הטומאה הנמצאת במקום אחר מלעבור אליו.

כֵּיצַד?

ומפרטים: כֵּיצַד, באילו מקרים חוצץ בפני הטומאה?

בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת,

בִּיב (צינור) המנקז שופכים מן הבית, שֶׁהוּא קָמוּר (מקורה) תַּחַת הַבַּיִת, ופתוח לרשות הרבים;

יֵשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְיֵשׁ בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח;

אם יֵשׁ בּוֹ, בחלל הביב שתחת הבית, פּוֹתֵחַ טֶפַח, חלל של טפח על טפח על רום טפח, וְיֵשׁ בִּיצִיאָתוֹ, בפתח היציאה שלו לרשות הרבים, פּוֹתֵחַ טֶפַח, רוחב טפח על רום טפח;

טוּמְאָה בְּתוֹכוֹ – הַבַּיִת טָהוֹר. טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר,

אם טוּמְאָה, כזית מן המת, בְּתוֹכוֹ, בתוך הביב – הַבַּיִת, כל אשר בבית, טָהוֹר. וכן אם טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, בתוך הביב, טָהוֹר, שכל שיש בו חלל של טפח על טפח על רום טפח חוצץ בפני הטומאה.

שֶׁדֶּרֶךְ הַטּוּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס.

ואף שטומאה עוברת דרך פתח שיש בו טפח על טפח, אין הטומאה עוברת מהביב לבית ולא מהבית לביב, מפני שֶׁדֶּרֶךְ הַטּוּמְאָה לָצֵאת, וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס. כלומר, הטומאה מתפשטת דווקא בכיוון היציאה מן המקום שבו היא נמצאת, והיציאה הרגילה מהבית אינה דרך הביב, וכן כיוון היציאה של הביב הוא לרשות הרבים.

יֵשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח;

אם יֵשׁ בּוֹ, בחלל הביב הפתוח לבית, פּוֹתֵחַ טֶפַח, טפח על טפח על רום טפח, וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ, בפתח היציאה שלו לרשות הרבים, פּוֹתֵחַ טֶפַח;

הַטּוּמְאָה בְּתוֹכוֹ – הַבַּיִת טָמֵא.

אם הַטּוּמְאָה, כגון כזית מן המת, בְּתוֹכוֹ – הַבַּיִת טָמֵא, שהטומאה עולה לתוכו מהביב, שהרי אין לביב פתח יציאה אחר שיש בו טפח על טפח, שדרכו טומאה יוצאת.

טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר, שֶׁדֶּרֶךְ הַטּוּמְאָה לָצֵאת וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס.

אבל אם טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ של הביב טָהוֹר, לפי הכלל שֶׁדֶּרֶךְ הַטּוּמְאָה לָצֵאת דרך פתח היציאה מן הבית, וְאֵין דַּרְכָּהּ לְהִכָּנֵס.

אֵין בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח;

אם אֵין בּוֹ, בחלל הביב הפתוח לבית, פּוֹתֵחַ טֶפַח, טפח על טפח על רום טפח, וְגם אֵין בִּיצִיאָתוֹ, בפתח היציאה שלו לרשות רבים, פּוֹתֵחַ טֶפַח;

טוּמְאָה בְּתוֹכוֹ – הַבַּיִת טָמֵא. טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא.

טוּמְאָה בְּתוֹכוֹ, בתוך הביב – הַבַּיִת טָמֵא, וכן אם טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא, שמכיוון שאין בביב טפח על טפח על רום טפח – הרי הוא חלק מן הבית.

אֶחָד חוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם, אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת,

דין זה נאמר בכל שיש בו 'פותח טפח', אֶחָד חוֹר בסלע שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם, אוֹ שְׁרָצִים, שחפרו באדמה, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, שמלח אכל וחורר את הסלע,

וְכֵן מַרְבֵּךְ שֶׁל אֲבָנִים, וְכֵן סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת.

וְכֵן מַרְבֵּךְ (ערמה סדורה) שֶׁל אֲבָנִים, שיש ביניהן חללים, וְכֵן סְוָאר (צבר) שֶׁל קוֹרוֹת מונחות זו על זו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם – אֵינוֹ אֹהֶל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם בכוונה שישמש כאוהל – אֵינוֹ אֹהֶל.

וּמוֹדֶה בַּשְּׁקִיפִים וּבַסְּלָעִים.

וּמוֹדֶה רבי יהודה בַּשְּׁקִיפִים וּבַסְּלָעִים, חללים טבעיים גדולים, שאף שלא נעשו בידי אדם, יש להם דין אוהל. ואין הלכה כרבי יהודה.