כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרַס?

כֵּיצַד בּוֹצְרִים כרם בבֵית הַפְּרַס בטהרה?

מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים,

מַזִּים מי חטאת (פרה אדומה) עַל הָאָדָם הבוצר וְעַל הַכֵּלִים, כלי הבוצרים, ביום השלישי לטומאתם, וְשׁוֹנִים, מזים עליהם שנית ביום השביעי, כדי לטהרם מטומאת מת;

וּבוֹצְרִים וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרַס, וַאֲחֵרִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וּמוֹלִיכִים לַגַּת.

והם בוֹצְרִים את הענבים, וּמוֹצִיאִים אותם חוּץ לְבֵית הַפְּרַס, וַאנשים אֲחֵרִים, שלא נכנסו לבית הפרס, מְקַבְּלִים מֵהֶם (מהבוצרים) את סלי הענבים וּמוֹלִיכִים לַגַּת, כדי לעשות מהם יין. שהואיל ובית הפרס מטמא רק מגזרת חכמים, הקלו, שלא ייטמאו הענבים מן הבוצרים, כדי שניתן יהיה לעשות יין בטהרה.

אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָּאֵלּוּ – טְמֵאִים כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָּאֵלּוּ, המקבלים בבוצרים, או בכליהם – טְמֵאִים המקבלים. משום שמחוץ לבית הפרס עומדת בעינה גזרת בית הפרס, שאדם שנטמא בבית הפרס מטמא אדם וכלים. כל אלה כְּפי דִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב, אוֹ בּוֹצֵר בְּצוֹר, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה וּמוֹלִיךְ לַגַּת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לא הקלו בבציר בית הפרס, על כן צריך לבצור באופן שהענבים לא ייגעו בדבר טמא: הבוצר אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב, סיבי דקל גולמיים, שאינם מקבלים טומאה, וכך בוצר את הענבים, אוֹ בּוֹצֵר בְּאבן צוֹר חדה, שאינה מקבלת טומאה, וְנוֹתֵן את הענבים לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה, כלי גדול ורחב, שאינה מקבלת טומאה, בלא מגע, וּמוֹלִיךְ לַגַּת. וכך לא נטמאים הענבים. והלכה כבית הלל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שענבי הכרם טהורים בבית הפרס, לדברי בית הלל?

בַּכֶּרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵּית הַפְּרַס. אֲבָל נוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרַס – יִמָּכֵר לַשּׁוּק.

בַּכֶּרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵּית הַפְּרַס, שהכרם ניטע על אדמה טהורה, ואחר כך נחרש בו קבר. אֲבָל אם נוֹטֵעַ כרם בבֵית הַפְּרַס – יִמָּכֵר הפרי לַשּׁוּק, לצורך אכילה, ולא יעשה ממנו יין בגת, כקנס. ואין הלכה כרבי יוסי.

שְׁלשָׁה בֵּית פְּרָסוֹת הֵן:

שְׁלשָׁה בֵּית פְּרָסוֹת הֵן, וזה פרטם ודיניהם:

הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר –

האחד, הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר שבשדה, ויש חשש שהמחרשה פיזרה עצמות בשדה –

נִטַּעַת כָּל נֶטַע,

שדה זו נִטַּעַת כָּל נֶטַע, מותר לטעת בה עצי סרק ועצי פרי.

וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר.

וְאֵינָהּ נִזְרַעַת, אסור לזרוע בה, כָּל זֶרַע, חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר, זרעי גידולים שנקצרים, ושורשיהם נשארים באדמה, כגון תבואה. אבל לא יזרע בה זרעי גידולים שנעקרים עם השורש, כגון פשתן וקטניות, שכך נעקרים עמם עצמות ושאריות המת, ותרבה הטומאה;

וְאִם עֲקָרוֹ – צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ,

וְאִם עֲקָרוֹ עם שורשיו – צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ, אוסף את ערמת היבול לְתוֹכוֹ, בבית הפרס עצמו, ושם ידוש וינפה, כדי שלא להוציא את הטומאה החוצה.

וְכוֹבְרוֹ בִּשְׁתֵּי כְּבָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְכוֹבְרוֹ, מסנן אותו, בִּשְׁתֵּי כְּבָרוֹת, פעמיים, כדי שלא תישאר עצם מעורבת בגרגרים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְּבָרוֹת, וְהַקִּטְנִיּוֹת בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַתְּבוּאָה – מסנן בִּשְׁתֵּי כְּבָרוֹת, וְהַקִּטְנִיּוֹת, שהעפר בהן מרובה, ויש יותר חשש שיילכדו בו עצמות – בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת. הלכה כחכמים.

וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הָעֵצָה,

וְשׂוֹרֵף בשדה אֶת הַקַּשׁ, גבעולי התבואה, וְאֶת הָעֵצָה, גבעולי הקטניות, שמא מעורבות בהם עצמות קטנות.

וּמְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.

וּמְטַמֵּא עפר בית הפרס הזה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, את הנוגע ואת הנושא אותו, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, שכן עצמות בודדות פזורות אינן מטמאות באוהל, ובשר המת כבר כלה (ראו לעיל פ"ב מ"ג).

שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ –

שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, שיש שם קבר שלם, אלא שאין ידוע היכן הוא –

נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע.

נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, אפילו זרע הנעקר עם שורשיו, מפני שבשדה זו אין חשש לתערובת עצמות קטנות, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע, מפני שיש לחשוש, שהאילן מאהיל על קבר, ומטמא מתחתיו.

וְאֵין מְקַיְּימִין בָּהּ אִילָנוֹת, חוּץ מֵאִילָן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּירוֹת.

ומטעם זה אֵין מְקַיְּימִין (משאירים) בָּהּ אִילָנוֹת, כדי שלא יתרגלו אנשים להיכנס למקום זה, שהוא מטמא באוהל, חוּץ מֵאִילָן סְרָק, מפני שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּירוֹת, ואנשים אינם נזקקים לו.

וּמְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל.

וּבית הפרס הזה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, כמו שדה שנחרש בו קבר, וגם בְאֹהֶל, את מי שמאהיל על השדה, כדין המאהיל על הקבר.

שְׂדֵה בּוֹכִין – לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תַּנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ.

שְׂדֵה בּוֹכִין, מגרש בדרך לבית הקברות שבו מניחים את המת וסופדים לו – לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, מפני שהיא עומדת לשימוש הרבים, ועליה להישאר פנויה מעצים וזרעים. וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, בניגוד לשדה שנחרש בה קבר או שאבד בה קבר, מפני שאין מצוי שיהיה בה קבר, וְעל כן, עוֹשִׂין מִמֶּנָּה (מעפרה) תַּנּוּרִים אפילו לַקֹּדֶשׁ, לאפייה ולבישול קודשים.

וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל,

וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שנחלקו להלן, אם בודקים בית הפרס לצורך נזיר שעבר שם,

שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֵׂה פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לַתְּרוּמָה.

שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֵׂה פֶסַח, שההולך להקריב קרבן פסח ועבר דרך בית הפרס, בודקים את המקום שעבר בו, ואם אין בו עצם – טהור ויכול להקריב ולאכול מבשר הקרבן, וְאֵין בּוֹדְקִין לַתְּרוּמָה, לא סמכו על בדיקת בית הפרס לצורך אכילת תרומה (בטהרה) על ידי הכהן. שדווקא לצורך הקרבת הפסח סמכו על הבדיקה, מפני שהיא מצווה שזמנה עובר, וכן המבטל אותה ענוש כרת.

וּלְנָזִיר – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹדְקִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין בּוֹדְקִין.

וּלְנָזִיר, שאסור להיטמא למת, ואם נטמא עליו להתגלח, להביא קרבן ולהתחיל אותה מחדש, אם נכנס לבית הפרס – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹדְקִין כדי לברר אם נטמא אם לאו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין בּוֹדְקִין, שאפילו אם לא תימצא עצם בבדיקה, צריך הנזיר לחשוש שמא נטמא.

כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק?

כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק את בית הפרס כדי לדעת אם העובר בו נטמא?

מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַּקִּים, וּמְמַחֶה; אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה – טָמֵא.

מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ, שאפשר להזיזו, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה (מסננת) שֶׁנְּקָבֶיהָ דַּקִּים, וּמְמַחֶה (מרכך, מפורר) את גושי העפר ומעבירם דרך המסננת; אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה – טָמֵא.

כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרַס?

כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרַס, שנחרש בו קבר?

נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, אוֹ נוֹתֵן עַל גַּבָּיו שְׁלשָׁה טְפָחִים.

נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ שכבת עפר של שְׁלשָׁה טְפָחִים (כ-25 ס"מ), שעד לעומק זה מגיעה המחרשה, שיש חשש שפיזרה את העצמות; אוֹ נוֹתֵן עַל גַּבָּיו עפר טהור בגובה שְׁלשָׁה טְפָחִים, שאז המהלכים בו לא ייגעו ויסיטו עצמות.

אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְנָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ אַחֵר שְׁלשָׁה טְפָחִים – טָהוֹר.

אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד של השדה שכבת עפר של שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְגם נָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ האַחֵר שְׁלשָׁה טְפָחִים עפר אחר או אותו עפר לאחר שבדקו – טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְנָתַן עָלָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה מִמָּקוֹם אַחֵר – טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ טֶפַח וּמֶחֱצָה, או נָתַן עָלָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה עפר טהור מִמָּקוֹם אַחֵר – טָהוֹר, שאין חוששים לעצמות יותר מעומק טפח ומחצה. ואין הלכה כרבי שמעון.

הָרוֹצֵף בֵּית הַפְּרַס בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן – טָהוֹר.

הָרוֹצֵף (מכסה במרצפות) את בֵּית הַפְּרַס, בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, שאי אפשר להזיזם – טָהוֹר, שהרי שדה שנחרש בו קבר אינו מטמא אלא במגע ובמשא, כאשר מסיט את העצם (ולא באוהל), וכשהאבנים יציבות, אין חשש לכך.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הָעוֹזֵק בֵּית הַפְּרַס – טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הָעוֹזֵק (החופר) את בֵּית הַפְּרַס, כדי לפנות אותו מאבנים וליישר אותו, ולא מצא בו עצמות – טָהוֹר, שגם זה כבדיקה. ואין הלכה כרבי שמעון.

הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרַס עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה – טָהוֹר.

הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרַס שנחרש בו קבר עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן (להזיזן), או שרוכב עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה (חזק), שהם יציבים ואינם רועדים או זזים בגלל הרוכב עליהם – טָהוֹר, שהרי לא נגע ולא הסיט עצמות.

עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רַע – טָמֵא.

אבל המהלך עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן, או עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רַע (חלש) – טָמֵא.

הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים – טָמֵא. בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית – טָהוֹר.

הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, אפילו בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים שאין קוברים שם אנשים – טָמֵא, שגזרו חכמים טומאה על עפר ארץ העמים. אבל המהלך בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית של ארץ העמים – טָהוֹר, שלא גזרו.

וְאֵי זֶהוּ הַשּׁוּנִית? כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְּזַעְפּוֹ.

וְאֵי זֶהוּ הַשּׁוּנִית? כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְּזַעְפּוֹ, כשהוא גועש.

הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא, סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל;

הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא, והשדה סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל;

אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה – טְהוֹרָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.

אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ מהארץ בְּטָהֳרָה, שאין קרקע טמאה מפסיקה בין הארץ לשדה, כגון שהיא נמצאת על הגבול ממש – השדה טְהוֹרָה, מפני שהיא קנויה לישראל, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבמצוות השנה השְּׁבִיעִית, השמיטה.

וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה – טְמֵאָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.

וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה – טְמֵאָה כארץ העמים, ובכל זאת חַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.

מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם – טְמֵאִים.

מְדוֹרוֹת, דירות, מקומות מגורים, הַגּוֹיִם בארץ ישראל – טְמֵאִים, חכמים גזרו טומאה עליהם משום חשש טומאת מת, מפני שהיו רגילים לקבור נפלים בבתיהם.

כַּמָּה יִשְׁהֶא בְּתוֹכָן וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה?

כַּמָּה יִשְׁהֶא הגוי בְּתוֹכָן, וִיהֵא המדור צָרִיךְ בְּדִיקָה?

אַרְבָּעִים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה.

אַרְבָּעִים יוֹם, שהוא פרק זמן שהאישה תהרה ותפיל וולד. ואַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה, שהוא דר יחידי, שלא חילקו חכמים בגזרתם, וגם שמא הביא אישה לביתו באקראי, והפילה.

וְאִם הָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה.

וְאִם הָיָה עֶבֶד כנעני של ישראל אוֹ אִשָּׁה מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, מפקחים שלא יקבור כלום – אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה.

אֶת מָה הֵם בּוֹדְקִים?

אֶת מָה הֵם בּוֹדְקִים לוודא שלא נקבר נפל בבית?

אֶת הַבִּיבִים הָעֲמוּקִּים, וְאֶת הַמַּיִם הַסְּרוּחִים.

אֶת הַבִּיבִים הָעֲמוּקִּים, צינורות או תעלות למי שפכים, שבהם משליכים את הנפל, וְאֶת הַמַּיִם הַסְּרוּחִים שבתוך בית וצמוד לו.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף הָאַשְׁפַּתּוֹת וַעֲפַר הַתִּיחוּחַ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף הָאַשְׁפַּתּוֹת (מצבורי הזבל) וַעֲפַר הַתִּיחוּחַ (מפורר), שיש לחשוש, שקברו שם נפל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל מָקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחוּלְדָּה יְכוֹלִים לְהַלֵּךְ בּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל מָקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחוּלְדָּה יְכוֹלִים לְהַלֵּךְ בּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, מפני שהם נוברים באשפה וחופרים בעפר, וגוררים את הנפלים או אוכלים אותם. והלכה כבית הלל.

הָאִצְטְוָונִיּוֹת – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם.

הָאִצְטְוָונִיּוֹת, שדרות עמודים מקורות – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם, מפני שהן עשויות לנוי, ולא יאפשרו בהם קבורה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עִיר גּוֹיִם שֶׁחָרְבָה, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עִיר גּוֹיִם שֶׁחָרְבָה – אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם, מפני שמניחים, שהנפלים הקבורים שם כבר נרקבו או נאכלו.

מִזְרַח קִסְרִין וּמַעֲרַב קִסְרִין – קְבָרוֹת.

השטחים מִזְרַח לקִסְרִין (קיסריה) וּמַעֲרַב לקִסְרִין – נחשבים בתי קְבָרוֹת, והעובר שם נטמא.

וּמִזְרַח עַכּוֹ הָיָה סָפֵק, וְטִהֲרוּהוּ חֲכָמִים.

וּמִזְרַח עַכּוֹ הָיָה סָפֵק, אם יש שם בית קברות, וְטִהֲרוּהוּ חֲכָמִים.

רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל קֵינִי וְטִהֲרוּהוּ.

רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ, עמדו למניין והחליטו, עַל קֵינִי (שם מקום) וְטִהֲרוּהוּ.

עֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם:

עֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם:

אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים, וְהַסּוּכּוֹת,

אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים, הנוודים, שאינם קבועים במקום אחד, וְהַסּוּכּוֹת של שומרי פירות,

וְהַצְּרִיפִין, וְהַבּוּרְגָּנִין, וְהָאַלְקְטָיוֹת,

וְהַצְּרִיפִין, מבנים ארעיים בעלי דפנות משופעות, וְהַבּוּרְגָּנִין (מגדלי שמירה), וְהָאַלְקְטָיוֹת (סוכות קיץ),

וּבֵית שַׁעַר, וַאֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר, וְהַמֶּרְחָץ,

וּבֵית שַׁעַר, מבנה בשער החצר או הבית, וַאֲוִירָהּ, החלק הפתוח שֶׁל החָצֵר, וְהַמֶּרְחָץ,

וּמְקוֹם הַחִצִּים, וּמְקוֹם הַלִּגְיוֹנוֹת.

וּמְקוֹם הנחת הַחִצִּים, מחסן נשק, וּמְקוֹם חניית הַלִּגְיוֹנוֹת הרומיים. כל אלו הם מבנים ארעיים, או שדייריהם שוהים בהם שלא בדרך קבע.