הַבַּיִת שֶׁנִּסְדַּק;

הַבַּיִת שֶׁנִּסְדַּק לרוחבו מקצה לקצה;

טוּמְאָה בַּחוּץ – כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים טְהוֹרִין.

הייתה הטוּמְאָה בַּחוּץ, בחלק הקרוב לפתח הבית – כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים, בחלק הפנימי, טְהוֹרִין, שכן הסדק – אפילו צר מאוד – מחלק את הבית לשני אוהלים נפרדים.

טוּמְאָה בִּפְנִים, כֵּלִים שֶׁבַּחוּץ –

אם הטוּמְאָה בִּפְנִים, כֵּלִים שֶׁבַּחוּץ, בצד הסמוך לפתח הבית –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בַּסֶּדֶק אַרְבָּעָה טְפָחִים.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טמאים, שטומאה מתפשטת בדרך ההוצאה הטומאה מן הבית, עַד שֶׁיְּהֵא בַּסֶּדֶק אַרְבָּעָה טְפָחִים, ובמקרה זה אין פתח הבית נחשב דרך יציאה של הטומאה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל שֶׁהוּא.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: די בסדק כָּל שֶׁהוּא כדי לטהר את הכלים, שהרי מדובר באוהל נפרד לגמרי.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל: פּוֹתֵחַ טֶפַח.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל: רוחב הסדק המפריד צריך שיהיה לפחות פּוֹתֵחַ טֶפַח.

אַכְסַדְרָה שֶׁנִּסְדְּקָה;

אַכְסַדְרָה שֶׁנִּסְדְּקָה לכל רוחבה,

טוּמְאָה בְּצַד זֶה – כֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים.

הייתה טוּמְאָה מן המת מונחת בְּצַד זֶה של הסדק – הכֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים.

נָתַן אֶת רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה מִלְמַעְלָן – עֵירֵב אֶת הַטּוּמְאָה.

ואולם, אם נָתַן אדם כלשהו אֶת רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה (מקל) מִלְמַעְלָן, על הסדק – עֵירֵב בכך אֶת הַטּוּמְאָה, שהאכסדרה הפכה לאוהל אחד, שהטומאה מתפשטת לכל מה שתחתיו.

נָתַן אֶת הַקָּנֶה בָּאָרֶץ – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

נָתַן אֶת הַקָּנֶה בָּאָרֶץ, בצמוד לקרקע – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שאינו אוהל, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ, מקום חלל, טֶפַח. מפני שרגל או קנה המוגבהים מן הקרקע נחשבים כאוהל. וגם אם הם מתחת לסדק, רואים אותם כאילו הם נתונים בתקרה, ועל ידי כך נחשב המבנה כאוהל אחד.

סָגוֹס עָבֶה וְכוֹפֶת עָבֶה – אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

סָגוֹס (מעיל צמר) עָבֶה וְכוֹפֶת (גזיר עץ) עָבֶה המונחים על הקרקע כנגד הסדק, אף על פי שהם עבים טפח – אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שהם אטומים, ואין בהם חלל טפח המהווה אוהל, עַד שֶׁיִּהְיוּ הם עצמם גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

קְפוּלִים זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ – אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטּוּמְאָה עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

קְפוּלִים, מיני בגדים מקופלים, זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ המונחות על הקרקע – אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטּוּמְאָה מצד לצד, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, שרואים את הבגדים שלמטה ממנה כחלל טפח, והרי הכסות העליונה נחשבת אוהל.

הָיָה אָדָם נָתוּן שָׁם –

הָיָה אָדָם נָתוּן שָׁם, על הארץ מול הסדק –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שגוף האדם מלא ואיננו חלול.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אָדָם חָלוּל הוּא, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: גוף אָדָם חָלוּל הוּא, נחשב כשק עור המלא באיברים ובדם, וְעל כן, הַצַּד הָעֶלְיוֹן של הגוף שעל הארץ נחשב אוהל שיש תחתיו שיעור טפח ומֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה מצד אחד של התקרה לצד האחר. והלכה כבית הלל.

הָיָה מַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן וְהֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת –

הָיָה אדם מַשְׁקִיף מביתו בְּעַד הַחַלּוֹן, ובעודו רוכן בחלון הֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת הנושאים את המת מתחתיו, והרי מקצת גופו האהיל על המת, ומקצתו בתוך הבית –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא הביתה אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שגוף האדם נחשב אטום, ואין בינו לבין החלון חלל טפח, על כן אין כאן אוהל המאהיל על המת ועל הבית.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שהאדם שהוא אוהל מאהיל על המת ומביא את הטומאה אל תוך הבית.

וּמוֹדִים שֶׁאִם הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם זֶה עַל גַּבֵּי זֶה –

וּמוֹדִים בית שמאי, שֶׁאִם הָיָה האדם לָבוּשׁ בְּכֵלָיו (בבגדיו), אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם, שני אנשים, זֶה עַל גַּבֵּי זֶה רוכנים על החלון –

שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה.

שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה, שהרי הבגדים שעל האדם, או האדם שמעליו, נחשבים לאוהל, כפי ששנינו במשנה הקודמת בעניין בגדים המקופלים זה על זה. והלכה כבית הלל.

הָיָה מוּטָּל עַל הָאִסְקוּפָּה וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵּת –

הָיָה אדם חי מוּטָּל שוכב עַל הָאִסְקוּפָּה (מפתן הבית), חציו בתוך הבית וחציו בחוץ, וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵּת עם המת –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה הביתה, שכן אין האדם אוהל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. מפני שהמת האהיל על האדם, ונעשה האדם כאוהל ומכניס טומאה הביתה.

הַטּוּמְאָה בַּבַּיִת וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו טְהוֹרִין –

אדם שהיה מוטל על האסקופה, והַטּוּמְאָה מן המת בַּבַּיִת, וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו בחוץ אנשים או כלים טְהוֹרִין –

בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין,

בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין את המאהילים, שכן, אף על פי שהאדם המוטל על האסקופה נטמא מהמת שבבית, הוא עצמו אינו אוהל, והמאהיל עליו מחוץ לבית טהור.

וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין.

וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין את המאהילים על האדם, מפני שלשיטתם, האדם נחשב חלול ונעשה אוהל להביא את הטומאה, ומכיוון שהוא עצמו טמא, אינו חוצץ בפני הטומאה, והיא בוקעת ועולה ומטמאת כל מה שמעליו. והלכה כבית הלל.

כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת, וּמֵת הַכֶּלֶב וּמוּטָּל עַל הָאִסְקוּפָּה –

כֶּלֶב שֶׁאָכַל מבְּשַׂר הַמֵּת, והרי הבשר בתוך מעי הכלב, וּמֵת הַכֶּלֶב, וּמוּטָּל עַל הָאִסְקוּפָּה (מפתן הבית), נחלקו, האם גופת הכלב המת נחשבת כאוהל על מה שבתוכה ומכניסה את הטומאה לבית,

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח – מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. וְאִם לָאו – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ של הכלב פּוֹתֵחַ טֶפַח – רואים את הצוואר כאוהל, על כן, מֵבִיא לבית אֶת הַטּוּמְאָה, כאשר צוואר הכלב על האסקופה. וְאִם לָאו, אם אין בצוואר פותח טפח – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רוֹאִין אֶת הַטּוּמְאָה; מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים – הַבַּיִת טָמֵא. מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ – הַבַּיִת טָהוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רוֹאִין, מעיינים, בודקים, אֶת הַטּוּמְאָה עצמה היכן היא; אם היא נמצאת מִכְּנֶגֶד (מול) הַמַּשְׁקוֹף שהדלת נסגרת עליו וְלִפְנִים, פנימה משם – הַבַּיִת טָמֵא, שהרי הטומאה בתוך הבית. אם הטומאה מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ, אף על פי שהיא על האסקופה – הַבַּיִת טָהוֹר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פִּיו לִפְנִים – הַבַּיִת טָהוֹר. פִּיו לַחוּץ – הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטּוּמְאָה יוֹצֵאת דֶּרֶךְ שׁוּלָיו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אם פִּיו של הכלב לִפְנִים, בתוך הבית – הַבַּיִת טָהוֹר. ואם פִּיו לַחוּץ – הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטּוּמְאָה שהכלב אכל יוֹצֵאת, רגילה לצאת, דֶּרֶךְ שׁוּלָיו, אחוריו של הכלב. על כן, הבית טמא רק אם אחורי הכלב בתוך הבית.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – הַבַּיִת טָמֵא.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, בין שהפה לפנים, בין שהפה לחוץ – הַבַּיִת טָמֵא, מפני שגם הפה נחשב כמקום יציאה של הטומאה. הלכה כרבי יוסי.

כַּמָּה תִּשְׁהֶה בְּמֵעָיו? שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת.

כַּמָּה תִּשְׁהֶה הטומאה בְּמֵעָיו של הכלב, כדי שתיחשב שעדיין היא קיימת, ומטמאת? שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, שלוש יממות, אבל לאחר מכן אפילו בשר המת הקשה מתעכל וכלה.

בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים – כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

כמה שיעור שהיית המאכל בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים שאכלו מבשר המת? במשך זמן כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל הטומאה לָאוּר (לאש) וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים – מֵעֵת לְעֵת.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים – מֵעֵת לְעֵת, יממה אחת. והלכה כרבי יהודה בן בתירא.

הֶחָדוּת שֶׁבַּבַּיִת וּמְנוֹרָה בְּתוֹכוֹ, וְהַפֶּרַח שֶׁלָּהּ יוֹצֵא,

הֶחָדוּת (דות), בור שֶׁבנוי בַּבַּיִת, המשמש בין השאר לאחסון כלים, וּמְנוֹרָה, עם קנים יוצאים סביבה, עומדת בְּתוֹכוֹ, וְהַפֶּרַח שֶׁלָּה, מערכת הקנים, יוֹצֵא מן הדות אל חלל הבית,

וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו, שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה עוֹמֶדֶת עַל פִּי הֶחָדוּת –

וּכְפִישָׁה, סל רחב ושטוח, שאינו מקבל טומאה, נְתוּנָה עָלָיו, על הפרח, באופן שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה, הכפישה תישאר, עוֹמֶדֶת עַל פִּי הֶחָדוּת, וטומאת מת בבית –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶחָדוּת טָהוֹר, וּמְנוֹרָה טְמֵאָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶחָדוּת טָהוֹר, מה שבתוכו, שכן הכפישה, שאיננה מקבלת טומאה, חוצצת בפני הטומאה, ומכיוון שהיא צמודה לדפנות החדות, היא מצילה מה שבתוכו מלהיטמא (לעיל פ"ה מ"ו). וּמְנוֹרָה טְמֵאָה, מפני הפרח שלה הבולט מן הכפישה, שנטמא בחלל הבית.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה, מפני שעיקר המנורה נמצא בתוך הדות, שהכפישה מצילה על מה שבתוכו.

וּמוֹדִים, שֶׁאִם תִּינָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת – הַכֹּל טָמֵא.

וּמוֹדִים בית הלל, במקרה שֶׁאִם תִּינָּטֵל הַמְּנוֹרָה, וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת – שהַכֹּל טָמֵא, גם מה שבחדות, מכיוון שהכפישה נתמכת על ידי המנורה שהיא כלי, ואינה נעשית אוהל לטהר, כדין אוהל העומד על כלים (לעיל פ"ו מ"א). והלכה כבית הלל.

כֵּלִים שֶׁבֵּין שִׂפְתֵי כְפִישָׁה לְבֵין שִׂפְתֵי הֶחָדוּת,

אם טומאה בבית, כֵּלִים שֶׁמונחים בֵּין שִׂפְתֵי כְּפִישָׁה לְבֵין שִׂפְתֵי הֶחָדוּת, ראשו של 'כותל' החדות,

אֲפִילּוּ עַד הַתְּהוֹם – טְהוֹרִים.

ואֲפִילּוּ כלים המונחים בכותל החדות, כגון בחללים שבו, עַד הַתְּהוֹם – טְהוֹרִים, כדין כלים שבחדות עצמה, שהחדות והכפישה חוצצים בפני הטומאה שבבית עד התהום.

טוּמְאָה שָׁם – הַבַּיִת טָמֵא.

ואם הייתה הטוּמְאָה מונחת שָׁם, בחדות או בין שפתי הכפישה לחדות – הַבַּיִת טָמֵא. שהכפישה חוצצת בפני הטומאה שבבית רק מלהיכנס לתוך החדות, אבל אינה חוצצת מהטומאה שבחדות לצאת החוצה אל הבית.

טוּמְאָה בַּבַּיִת;

כאשר טוּמְאָה נמצאת בַּבַּיִת;

כֵּלִים שֶׁבְּכוֹתְלֵי הֶחָדוּת, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – טְהוֹרִים.

כֵּלִים שֶׁטמונים בְּכוֹתְלֵי הֶחָדוּת, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן חלל טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – טְהוֹרִים, מפני שחללים אלו הם אוהלים בפני עצמם.

וְאִם לָאו – טְמֵאִים.

וְאִם לָאו, שאין בהם חלל טפח – טְמֵאִים, מפני שאינם באוהל לעצמו אלא כחלק מן הבית.

אִם הָיוּ כּוֹתְלֵי הֶחָדוּת רְחָבִים מִשֶּׁל בַּיִת – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרִים.

אִם הָיוּ כּוֹתְלֵי הֶחָדוּת רְחָבִים מִשֶּׁל כותלי הבַּיִת ובולטים מקירות הבית – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הכלים שבכותלי החדות טְהוֹרִים, שאינם נחשבים כמונחים בבית.