הָרוֹאָה כֶּתֶם עַל בְּשָׂרָהּ;

הָרוֹאָה כֶּתֶם דם עַל בְּשָׂרָהּ;

כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה – טְמֵאָה, וְשֶׁלֹא כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה – טְהוֹרָה.

אם הוא כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה, מול מקום הערווה – טְמֵאָה, שיש להניח שזהו דם מהרחם, וְאם שֶׁלֹא כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה – טְהוֹרָה, שאין זה דם מהרחם.

עַל עֲקֵבָהּ, וְעַל רֹאשׁ גּוּדָלָהּ – טְמֵאָה.

ומפרטים: אם מצאה עַל עֲקֵבָהּ, וְכן עַל רֹאשׁ גּוּדָלָהּ, בוהן כף הרגל – טְמֵאָה, שיכול להגיע שם בזמן ישיבה משוכלת או בהליכה.

עַל שׁוֹקָהּ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ; מִבִּפְנִים – טְמֵאָה, מִבַּחוּץ – טְהוֹרָה. וְעַל הַצְּדָדִין מִכָּאן וּמִכָּאן – טְהוֹרָה.

ואם עַל שׁוֹקָהּ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ (כפות הרגליים); אם מצאה מִבִּפְנִים, בצד הפנימי של הרגל – טְמֵאָה, שיכול הדם להגיע לשם. ואם מִבַּחוּץ, בצד הרגל – טְהוֹרָה. וְכן עַל הַצְּדָדִין שמִכָּאן וּמִכָּאן, מלפנים ומאחור – טְהוֹרָה.

רָאֲתָה עַל חֲלוּקָהּ;

אם רָאֲתָה כתם עַל חֲלוּקָהּ, הבגד התחתון, כך הדין:

מִן הַחֲגוֹר וּלְמַטָּה – טְמֵאָה, מִן הַחֲגוֹר וּלְמַעְלָה – טְהוֹרָה.

אם היה מִן הַחֲגוֹר (חגורה) וּלְמַטָּה – טְמֵאָה, בכל צד שהוא, שהחלוק מסתובב, ואילו מִן הַחֲגוֹר וּלְמַעְלָה – טְהוֹרָה.

רָאֲתָה עַל בֵּית יָד שֶׁל חָלוּק; אִם מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה.

אם רָאֲתָה עַל בֵּית יָד (שרוול) שֶׁל החָלוּק; אִם מקום הכתם מַגִּיעַ עד כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה, כאשר מורידה לשם את ידה – טְמֵאָה, וְאִם לָאו, כגון קרוב לכתף – טְהוֹרָה.

הָיְתָה פּוֹשְׁטַתּוּ וּמִתְכַּסָּה בּוֹ בַּלַּיְלָה, כָּל מָקוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ כֶּתֶם – טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר.

ואם הָיְתָה פּוֹשְׁטַתּוּ, את החלוק, וּמִתְכַּסָּה בּוֹ בַּלַּיְלָה כשמיכה, כָּל מָקוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ כֶּתֶם – טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא, החלוק, חוֹזֵר ומתהפך לכל צד,

וְכֵן בַּפַּלְיוֹם.

וְכֵן כשמתכסה בַּפַּלְיוֹם (צעיף גדול), הדין כמו בחלוק שמתכסה בו.

וְתוֹלָה בְּכָל דָּבָר שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִתְלוֹת.

וְתוֹלָה את הדם הנמצא על הבגד בְּכָל דָּבָר שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִתְלוֹת בו לפי ההשערה. ומפרטים:

שָׁחֲטָה בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף,

אם שָׁחֲטָה בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף,

נִתְעַסְּקָה בִּכְתָמִים, אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה בְּצַד הָעֲסוּקִים בָּהֶן,

או נִתְעַסְּקָה בִּכְתָמִים של דם, אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה בְּצַד האנשים הָעֲסוּקִים בָּהֶן, ואפשר שהתלכלכה,

הָרְגָה מַאֲכוֹלֶת – הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ.

וכן, אם הָרְגָה מַאֲכוֹלֶת (כינה גדולה) – הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה את הדם בָּהּ, במאכולת, או בכל אחד מאלו ששנינו, והיא טהורה.

עַד כַּמָּה הִיא תּוֹלָה?

ועַד כַּמָּה, עד איזה גודל של כתם הִיא תּוֹלָה במאכולת?

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: עַד כִּגְרִיס שֶׁל פּוֹל, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָרְגָה.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: עַד כִּגְרִיס שֶׁל פּוֹל, פול גרוס, חצוי, והוא מוסיף: וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָרְגָה מאכולת, ולא כדעת התנא הראשון, שרק אם הרגה טהורה. והלכה כרבי חנינא.

וְתוֹלָה בִּבְנָהּ אוֹ בְּבַעְלָהּ.

ומוסיפים: וְתוֹלָה אישה את הכתם בִּבְנָהּ אוֹ בְּבַעְלָהּ, שהיה להם פצע או שעסקו בדם, ואפשר שהתלכלכה.

אִם יֵשׁ בָּהּ מַכָּה וְהִיא יְכוֹלָה לְהִגָּלַע וּלְהוֹצִיא דָּם – הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ.

וכן אִם יֵשׁ בָּהּ, עצמה, מַכָּה שהגלידה, וְהִיא יְכוֹלָה לְהִגָּלַע, להתגלות, להתקלף מעט, וּלְהוֹצִיא דָּם ושוב להיסגר – הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בָּהּ את הדם, והיא טהורה.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמְרָה לוֹ: רָאִיתִי כֶּתֶם.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת (שבאה) לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמְרָה לוֹ: רָאִיתִי כֶּתֶם.

אָמַר לָהּ: שֶׁמָּא מַכָּה הָיְתָה בִּיךְ?

אָמַר לָהּ: שֶׁמָּא מַכָּה (פצע) הָיְתָה בִּיךְ (בך)?

אָמְרָה לוֹ: הֵן, וְחָיְתָה.

אָמְרָה לוֹ: הֵן (כן), וְחָיְתָה (הגלידה) כבר המכה.

אָמַר לָהּ: שֶׁמָּא יְכוֹלָה לְהִגָּלַע וּלְהוֹצִיא דָּם?

אָמַר לָהּ: שֶׁמָּא יְכוֹלָה עדיין לְהִגָּלַע (להתגלות, להתקלף) וּלְהוֹצִיא דָּם?

אָמְרָה לוֹ: הֵן.

אָמְרָה לוֹ: הֵן.

וְטִהֲרָהּ רַבִּי עֲקִיבָא.

וְטִהֲרָהּ רַבִּי עֲקִיבָא, שתלה את הדם בכך שהפצע דימם מעט ונסגר שוב, ואין זה דם מהרחם.

רָאָה תַּלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִין זֶה בָּזֶה.

רָאָה תַּלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִין זֶה בָּזֶה בתהייה.

אָמַר לָהֶם: מָה הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם? שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים הַדָּבָר לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" – דָּם וְלֹא כֶּתֶם.

אָמַר לָהֶם: מָה (למה) הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם? שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים הַדָּבָר הזה, את דין הכתמים, לְהַחְמִיר בכך אֶלָּא לְהָקֵל ככל האפשר, שֶׁכן נֶאֱמַר: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" – דָּם וְלֹא כֶּתֶם, והרי שמהתורה היא טהורה. וחכמים גזרו לטמא והקילו לתלות בכל דבר אפשרי.

עֵד שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַכַּר, וְנִמְצָא עָלָיו דָּם;

עֵד, פיסת בד המשמשת לקינוח ובדיקה, שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַכַּר, וְנִמְצָא עָלָיו דָּם;

עָגוֹל – טָהוֹר,

אם הכתם עָגוֹל – טָהוֹר, שתולים שהייתה תחת הכר מאכולת, כינה, ונמעכה (לעיל משנה ב).

מָשׁוּךְ – טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק.

ואם הכתם מָשׁוּךְ (מוארך) – טָמֵא, שמניחים שבא מקינוח העד בגופה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק. וכך הלכה.