דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת – מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין.

דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת – מְטַמְּאִין כשהם לַחִין וּמְטַמְּאִין גם כשהם כבר יְבֵשִׁין.

אֲבָל הַזּוֹב, וְהַנִּיעַ, וְהָרֹק, וְהַשֶּׁרֶץ, וְהַנְּבֵלָה, וְהַשִּׁכְבַת זֶרַע – מְטַמְּאִין לַחִין, וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין.

אֲבָל הַזּוֹב, הפרשה של הזב, וְכן הַנִּיעַ, ליחה מהאף או הגרון, וְהָרֹק של נידה, של זב ושל מצורע, וְכן הַשֶּׁרֶץ המת, וְכן הַנְּבֵלָה של בהמות וחיות, וְכן הַשִּׁכְבַת זֶרַע של אדם – כל אלה מְטַמְּאִין, רק בעודם לַחִין, וְאֵין מְטַמְּאִין, כשהם כבר יְבֵשִׁין.

וְאִם יְכוֹלִין לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהֵן – מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין.

וְאִם הם יְכוֹלִין לְהִשָּׁרוֹת במים וְלַחֲזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהֵן בתחילה – מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין גם יְבֵשִׁין, שאין זה יובש מוחלט.

וְכַמָּה הִיא שְׁרִיָּתָן? בַּפּוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת.

ומבררים: וְכַמָּה הִיא שְׁרִיָּתָן שעל פיה אומדים זאת? בּתוך מים פּוֹשְׁרִין למשך מֵעֵת לְעֵת, עשרים וארבע שעות. אבל אם נצרך לשם כך זמן ארוך יותר, או מים חמים – אינם מטמאים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשַׂר הַמֵּת יָבֵשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה – טָהוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשַׂר הַמֵּת שכבר יָבֵשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה – טָהוֹר, שלא כדעת התנא בתחילת המשנה, הסבור, שדינו כדם הנידה. והלכה כתנא הראשון.

הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי –

הַשֶּׁרֶץ המת שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי (סמטה), וספק אם נגעו בו –

מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר: “בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ שֶׁרֶץ",

מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ (לשעבר), שנוהגים טומאה בכל מה שעבר שם, עַד לזמן שֶׁיֹּאמַר אדם: "בָּדַקְתִּי אז אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה, וְלֹא הָיָה בּוֹ שֶׁרֶץ",

אוֹ עַד שְׁעַת כִּבּוּד.

אוֹ עַד שְׁעַת כִּבּוּד (טאטוא) המבוי, שאין מטמאים את מה שהיה במבוי לפני הבדיקה או הטאטוא.

וְכֵן כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בֶּחָלוּק –

וְכֵן כֶּתֶם דם נידה שֶׁנִּמְצָא בֶּחָלוּק של האישה –

מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר: “בָּדַקְתִּי אֶת הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ כֶּתֶם", אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּבּוּס.

מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ את מה שהתעסקה בו מקודם, עַד זמן שֶׁיֹּאמַר אדם: "בָּדַקְתִּי אֶת הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ כֶּתֶם", אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּבּוּס, ומה שעסקה בו קודם לכן טהור.

וּמְטַמֵּא בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ.

וּמְטַמֵּא השרץ או הכתם למפרע בֵּין שהוא לַח, שנראה שרק כעת הגיע, בֵּין יָבֵשׁ, שנראה שהגיע מזמן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַיָּבֵשׁ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ,

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַיָּבֵשׁ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, כאמור לעיל,

וְהַלַּח אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַחֲזוֹר וְלִהְיוֹת לַח.

וְאילו השרץ הַלַּח אֵינוֹ מְטַמֵּא למפרע, אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַחֲזוֹר אליו וְלִהְיוֹת עדיין לַח מאז עד עכשיו, ואילו טהרות שהיו בזמן שאין השרץ יכול להישאר מאז לח – הרי ודאי שעדיין לא היה, והן טהורות. ואין הלכה כמותו.

כָּל הַכְּתָמִין הַבָּאִים מֵרֶקֶם – טְהוֹרִין.

כָּל הַכְּתָמִין, בגדים שיש עליהם כתמי דם, הַבָּאִים מֵרֶקֶם שבמזרחה של ארץ ישראל – טְהוֹרִין, מפני שתושבי רקם הם גויים, וטומאת כתמי נידה נוהגת רק בשל בנות ישראל, כמבואר להלן.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהֵם גֵּרִים וְטוֹעִין.

רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁאנשי רקם הֵם גֵּרִים, שדינם כישראל, וְטוֹעִין בהלכה, שאינם מקפידים להצניע כתמים טמאים, כפי שהיה מקובל, ראו להלן משנה ד.

הַבָּאִין מִבֵּין הַגּוֹיִם – טְהוֹרִין.

כל הכתמים הַבָּאִין מִבֵּין הַגּוֹיִם – טְהוֹרִין.

מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּין הַכּוּתִים –

והבאים מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וכן הבאים מִבֵּין הַכּוּתִים (שומרונים) –

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא.

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, שמא זהו דם נידה.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶן.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶן הטמאים להשליכם לחוץ אלא מצניעים אותם, ומה שהושלך הוא בוודאי דם טהור. וכך הלכה.

כָּל הַכְּתָמִים הַנִּמְצָאִים בְּכָל מָקוֹם –

כָּל הַכְּתָמִים, הבדים המוכתמים בדם, הַנִּמְצָאִים בְּכָל מָקוֹם באזור מגורי ישראל או הכותים, ולא ידוע מה הם –

טְהוֹרִין, חוּץ מִן הַנִּמְצָאִים בַּחֲדָרִים וּבִסְבִיבוֹת בֵּית הַטּוּמְאוֹת.

טְהוֹרִין, מפני שמצניעים את הטומאה, ובוודאי זהו דם טהור, חוּץ מִן הַנִּמְצָאִים בַּחֲדָרִים הפנימיים שבבתים וּמן הנמצאים בִסְבִיבוֹת בֵּית הַטּוּמְאוֹת, המקום המיוחד לנשים נידות, שסביר, שזהו דם נידה.

בֵּית הַטּוּמְאוֹת שֶׁל כּוּתִים מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, מִפְּנֵי שֶׁהֵם קוֹבְרִין שָׁם אֶת הַנְּפָלִים.

בֵּית הַטּוּמְאוֹת שֶׁל כּוּתִים מְטַמְּאִין כל מה שנכנס לשם בְּטומאת אֹהֶל, מִפְּנֵי שֶׁהֵם קוֹבְרִין שָׁם אֶת הַנְּפָלִים, ומת מטמא באוהל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ קוֹבְרִין, אֶלָּא מַשְׁלִיכִין וְחַיָּה גּוֹרְרָתָן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ הכותים קוֹבְרִין נפלים, אֶלָּא מַשְׁלִיכִין אותן, וְחַיָּה גּוֹרְרָתָן, ובית הטומאות שלהם אינו מטמא באוהל. ואין הלכה כמותו.

נֶאֱמָנִים לוֹמַר: "קָבַרְנוּ שָׁם אֶת הַנְּפָלִים", אוֹ: "לֹא קָבַרְנוּ".

נֶאֱמָנִים הכותים לוֹמַר: "קָבַרְנוּ שָׁם, במקום זה, אֶת הַנְּפָלִים", אוֹ לומר: "לֹא קָבַרְנוּ במקום זה", מפני שהם היו מקפידים על דיני טומאת קבר המפורשת בתורה.

נֶאֱמָנִים לוֹמַר עַל הַבְּהֵמָה אִם בִּכְּרָה, אִם לֹא בִּכְּרָה.

וכן, הם נֶאֱמָנִים לוֹמַר עַל הַבְּהֵמָה שלהם אִם בִּכְּרָה (המליטה בכור) כבר בעבר, אִם לֹא בִּכְּרָה, וזהו הבכור והוא קדוש, מפני שזהו דין מפורש בתורה.

נֶאֱמָנִים עַל צִיּוּן קְבָרוֹת,

וכן, הם נֶאֱמָנִים עַל צִיּוּן (סימון) קְבָרוֹת, לומר היכן יש קבר, והיכן אין קבר, ומותר לעבור שם.

וְאֵין נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַסְּכָכוֹת, וְלֹא עַל הַפְּרָעוֹת, וְלֹא עַל בֵּית הַפְּרָס.

וְאולם, אֵין הם נֶאֱמָנִין במקומות שגזרו חכמים עליהם טומאה מספק, לֹא עַל ספק טומאה במקום הַסְּכָכוֹת, מקום מסוכך בענפי עצים, לומר שהמקום שם טהור, וְלֹא עַל הַפְּרָעוֹת, בליטות מן הגדר (ראו אהלות פ״ח מ״ב), וְלֹא עַל בֵּית הַפְּרָס, שדה שהיה בו קבר ונחרש (שם פי"ז מ"א), לומר שלא נחרש שם קבר, שהכותים לא הקפידו על כך.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁחֲשׁוּדִין בּוֹ – אֵין נֶאֱמָנִים עָלָיו.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁחֲשׁוּדִין בּוֹ שאינם מקפידים עליו – אֵין נֶאֱמָנִים להעיד עָלָיו.