Niddah 6

חזור

נדה

פרק ו

בָּא סִימָן הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁלֹּא בָּא הָעֶלְיוֹן – אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.

נערה אלמנה הזקוקה לייבום שבָּא (הופיע) אצלה הסִימָן הַתַּחְתּוֹן, שתי שערות במקום הערווה (להלן משנה יא), עַד שֶׁלֹּא בָּא, ועדיין לא הופיע, הסימן הָעֶלְיוֹן, בשדיים (לעיל פ״ה מ״ח) – אוֹ חוֹלֶצֶת ליבם אוֹ מִתְיַבֶּמֶת, שהסימן התחתון לבדו מברר את גדילתה, ודינה ככל יבמה.

בָּא הָעֶלְיוֹן עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּחְתּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר –

ואם בָּא הסימן הָעֶלְיוֹן עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּחְתּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר, שלא ייתכן הדבר –

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, מפני שהיא נחשבת עדיין קטנה, ויבמה קטנה אינה חולצת, ולדעת רבי מאיר גם אינה מתייבמת, שמא יתברר, שהיא איילונית ופטורה מייבום, ולכן עליה להמתין עד שתגדל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זו ודאי גדולה, ולכן אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת,

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: אֶפְשָׁר לַתַּחְתּוֹן לָבוֹא עַד שֶׁלֹּא בָּא הָעֶלְיוֹן, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָעֶלְיוֹן לָבוֹא עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּחְתּוֹן.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: אֶפְשָׁר לַסימן התַּחְתּוֹן לָבוֹא עַד שֶׁלֹּא בָּא הָעֶלְיוֹן, שזהו סדר ההתפתחות הגופנית, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָעֶלְיוֹן לָבוֹא עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּחְתּוֹן. ומכיוון שהופיע הסימן העליון, מניחים, שבוודאי צמחו שערות ונשרו. והלכה כחכמים.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, בסגנון דומה, אמרו חכמים בדיני כלים לעניין קבלת טומאה, שכלי שנשבר נטהר מטומאתו:

כָּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא מַכְנִיס – מוֹצִיא.

כָּל כְּלִי חֶרֶס שיש בו נקב שֶׁהוּא מַכְנִיס, שמשקה נכנס לתוכו, אם מניחים אותו ריק בגיגית מים – בוודאי גם מוֹצִיא משקה, שאם יהיו בו מים, הם ייזלו החוצה, והוא נחשב שבור לענייני טומאה וטהרה.

וְיֵשׁ שֶׁמּוֹצִיא וְאֵינוֹ מַכְנִיס.

וְאולם, יֵשׁ כלי שהנקב שבו זעיר, שֶׁמּוֹצִיא מים החוצה וְאֵינוֹ מַכְנִיס מבחוץ פנימה, והוא נחשב שלם לענייני טומאה וטהרה.

כָּל אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן – יֵשׁ בּוֹ עֶצֶם,

כָּל אֵבֶר (אצבע) שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן – בוודאי שיֵשׁ בּוֹ עֶצֶם, והוא נחשב איבר שלם המטמא בטומאת אוהל המת,

וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפֹּרֶן.

וְיֵשׁ איבר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם, וְאֵין בּוֹ צִפּוֹרֶן, ואיבר כזה, אינו מטמא בטומאת אוהל.

כָּל הַמִּיטַּמֵּא מִדְרָס – מִיטַּמֵּא טְמֵא מֵת.

כָּל חפץ הַמִּיטַּמֵּא בטומאת מִדְרָס, שאם איש זב או אישה נידה ישבו או דרכו עליו, הוא נטמא בטומאה חמורה – מִיטַּמֵּא גם טְמֵא מֵת, אם נגע במת או היה באוהל המת.

וְיֵשׁ מִיטַּמֵּא טְמֵא מֵת וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא מִדְרָס.

וְיֵשׁ חפץ שיכול להיות מִיטַּמֵּא כטְמֵא מֵת וְאֵינוֹ מִיטַּמֵּא בטומאת מִדְרָס, שכן רק חפץ המיועד לישיבה או שכיבה מקבל טומאה זו. אבל בטומאת מת – כל כלי ראוי להיטמא.

כָּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת – רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת.

כָּל אדם הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת – רָאוּי לָדוּן גם דִּינֵי מָמוֹנוֹת,

וְיֵשׁ שֶׁרָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת.

וְיֵשׁ מי שֶׁרָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, שדייני נפשות צריכים להיות מיוחסים, ולכן גר וממזר, אף שהם כשרים לדון דיני ממונות, פסולים לדון בנפשות.

כָּל הַכָּשֵׁר לָדוּן – כָּשֵׁר לְהָעִיד. וְיֵשׁ שֶׁכָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לָדוּן.

וכלל נוסף: כָּל אדם הַכָּשֵׁר לָדוּן – כָּשֵׁר לְהָעִיד, וְיֵשׁ מי שֶׁכָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לָדוּן אפילו דיני ממונות, כגון שהוא עיוור בעין אחת.

כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת – מִטַּמֵּא טֻמְאַת אוֹכָלִים.

כֹּל מין שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת שמפרישים מגידולי הקרקע המיועדים לאכילה – מִטַּמֵּא טֻמְאַת אוֹכָלִים, אם נגע בטומאה.

וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טֻמְאַת אוֹכָלִין וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת.

וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טֻמְאַת אוֹכָלִין וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת, כגון בשר וביצים, שאינם מן הצומח.

כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה – חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת.

כֹּל מין צומח שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה, שכשקוצר את השדה חייב להשאיר מעט לעניים – חַיָּיב גם בַּמַּעַשְׂרוֹת, שכל מיני הצומח חייבים במעשרות.

וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּפֵּאָה.

וְיֵשׁ מין שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּפֵּאָה, שחיוב פאה חל רק על מינים שהיבול השנתי נלקט בזמן אחד, ולא על מה שנלקט מעט מעט, כגון תאנים. וכן הוא חל רק על מינים שמאחסנים לאורך זמן, ולא על ירקות (ראו פאה פ"א מ"ד).

כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז – חַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת.

כֹּל מין בהמה שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, שכשגוזזים אותו נותנים מהגיזה לכהן, כלומר כבשים – חַיָּיב גם בַּמַּתָּנוֹת, שכששוחטים אותו נותנים לכהן את הזרוע, הלחיים והקיבה, שזוהי חובה בכל מיני הבהמות הכשרות.

וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

וְיֵשׁ מין שֶׁחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, שזוהי חובה החלה רק על גזיזת צמר כבשים, ולא על גזיזת שער עזים ובקר (חולין פי"א מ"א).

כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּיעוּר – יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית.

כֹּל צמח מאכל שגדל בשנת השמיטה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חובת בִּיעוּר להוציא מה שנותר ממנו בבית לאחר שכלה ממין זה בשדה – יֵשׁ לוֹ כל יתר דיני פירות שְׁבִיעִית, שהם הפקר, וחייב הבעלים לאפשר לכל אדם לקטוף, ואסור לסחור בהם, ואסור להשחית אותם.

וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְאֵין לוֹ בִּיעוּר.

וְיֵשׁ מין שֶׁיֵּשׁ לוֹ דיני קדושת שְׁבִיעִית, וְאֵין לוֹ חובת בִּיעוּר, והוא במין שתמיד קיים בשדה, שלעולם אין חובה לבער את מה שבבית.

כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר.

כֹּל מין דג שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת (קשקשים) על עורו – בוודאי יֵשׁ לוֹ גם סְנַפִּיר, והוא מותר באכילה, שהתורה נתנה את שני הסימנים הללו לדגים טהורים (ויקרא יא,ט).

וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת.

וְיֵשׁ מין דג שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת, והוא טמא. ולכן, יש לבדוק בכל מין, אם יש לו קשקשת, ואם כן, הרי הוא מותר באכילה.

כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְנַיִם – יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם.

כֹּל מין חיה או בהמה שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְנַיִם – בוודאי יֵשׁ לוֹ גם טְלָפַיִם, פרסות סדוקות מחולקות לשתיים, שהוא אחד מסימני הטהרה, ומותר לאכלו, שלבעלי חיים טמאים אין קרניים.

וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְלָפַיִם וְאֵין לוֹ קַרְנַיִם.

וְיֵשׁ מין שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְלָפַיִם, וְאֵין לוֹ קַרְנַיִם, זהו החזיר, שפרסותיו סדוקות ומחולקות לשתיים, אבל אין לו קרניים, ואולם הוא טמא, מכיוון שאינו מעלה גירה.

כֹּל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו – טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו.

כֹּל דבר הַטָּעוּן (מחייב) בְּרָכָה לְאַחֲרָיו, כלומר מזון, שטעון ברכה לאחר אכילתו – טָעוּן בְּרָכָה גם לְפָנָיו.

וְיֵשׁ טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו.

וְיֵשׁ דבר שטָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו, כגון המצוות, שמברכים לפני עשייתן ולא לאחריהן.

תִּנוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת –

תִּנוֹקֶת (ילדה) בת שתים עשרה, שֶׁהֵבִיאָה (הצמיחה) שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת במקום הערווה –

אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת,

אם מת בעלה ללא זרע, אוֹ חוֹלֶצֶת לאחי בעלה אוֹ מִתְיַבֶּמֶת לו,

וְחַיֶּבֶת בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

וְכן חַיֶּבֶת בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, שהיא גדולה לכל דבר.

וְכֵן תִּנוֹק שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – חַיָּיב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

וְכֵן תִּנוֹק שֶׁהֵבִיא (הצמיח) שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת במקום הערווה – נחשב גדול וחַיָּיב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

וְרָאוּי לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן.

וְהוא רָאוּי לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שאם ימרה את פי הוריו ויגנוב ויזלול, חייב מיתה (דברים כא,יח–כא), מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד השלב שֶׁיַּקִּיף זָקָן, יגדל זקן סביב סביב, ולאחר מכן אינו נענש.

הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה.

והכוונה לזקן הַתַּחְתּוֹן, סביב הערווה, וְלֹא לזקן הָעֶלְיוֹן שעל הפנים, אֶלָּא אמרו תחילה ‘זקן׳ סתם, מפני שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה.

תִּנוֹקֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמָאֵן.

תִּנוֹקֶת יתומה מאב, שהשיאוה בני משפחתה לאדם אחר, משעה שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, ונעשתה גדולה – אֵינָהּ יְכוֹלָה כבר לְמָאֵן בבעלה ולצאת ממנו ללא גט, שכל עוד הייתה קטנה יכולה לעשות כן, מפני שאין אלו נישואין גמורים, אלא מתקנת חכמים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יכולה למאן, עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר, שישחיר האזור מרוב שער. ואין הלכה כמותו.

שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּפָּרָה וּבַנְּגָעִים, וְהָאֲמוּרוֹת בְּכָל מָקוֹם –

שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּפָּרָה האדומה הנעשית לצורך טהרת טמאי מת, ששתי שערות שאינן אדומות פוסלות אותה (פרה פ״ב מ״ה); וּבַנְּגָעִים, ששתי שערות לבנות בנגע עור בשר הם סימן טומאה (נגעים פ״א מ״ה); וְכן הָאֲמוּרוֹת בְּכָל מָקוֹם, כגון בסימני גדלות (במשנה הקודמת) או בתגלחות שונות של מצווה שאסור להותיר אפילו שתי שערות (שם פי"ד מ"ד) –

כְּדֵי לָכוֹף רֹאשָׁן לְעִיקָּרָן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

כשהן ארוכות לפחות כְּדֵי כך שניתן לָכוֹף רֹאשָׁן לְעִיקָּרָן, לכופף את קצה השערה עד השורש, ובפחות מכך, אין מתחשבים בהן, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרוֹץ בְּצִיפּוֹרֶן.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פחות מכך, כְּדֵי שניתן לִקְרוֹץ (לאחוז) אותן בְּצִיפּוֹרֶן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נִטָּלוֹת בְּזוּג.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נִטָּלוֹת בְּזוּג, שניתן לחותכן במספריים. והלכה לחומרה ככל השיטות.

הָרוֹאָה כֶּתֶם – הֲרֵי זוֹ מְקוּלְקֶלֶת, וְחוֹשֶׁשֶׁת מִשּׁוּם זוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אישה הָרוֹאָה כֶּתֶם של דם וסת על בגד שלבשה כמה ימים – הֲרֵי זוֹ מְקוּלְקֶלֶת בידיעת החשבון, האם היא בימי נידה או בימי זיבה, וְחוֹשֶׁשֶׁת גם מִשּׁוּם טומאת זוֹב, אם הכתם גדול, שייתכן, שהצטבר לאורך שלושה ימים, והיא צריכה שבעה ימים נקיים כדי להיטהר, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בַּכְּתָמִים מִשּׁוּם זוֹב.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בַּכְּתָמִים מִשּׁוּם זוֹב, שאין לחשוש בשל הכתם שדיממה שלושה ימים, והספק הוא רק אם היא נידה או שהיא זבה של ראיית יום אחד, ואולם אינה זקוקה לשבעה ימים נקיים. והלכה כרבי מאיר.

הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

אישה הָרוֹאָה דם וסת בסוף יוֹם אַחַד עָשָׂר של ימי הזיבה שלאחר שבעת ימי נידה, כלומר יום שמונה עשר לתחילת ראייתה הקודמת, בשעת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שהוא ספק יום ספק לילה, וכן, אם ראתה בסוף יום השביעי לתחילת ראייתה בבין השמשות,

תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף נִדָּה, תְּחִלַּת זִיבָה וְסוֹף זִיבָה, יוֹם אַרְבָּעִים לַזָּכָר וְיוֹם שְׁמוֹנִים לַנְּקֵבָה, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְכוּלָּן – הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעוֹת.

ובכלל, אישה הרואה בתְחִלַּת ימי נִדָּה, וְסוֹף שבעה ימי נִדָּה, תְּחִלַּת אחד עשר ימי זִיבָה, וְסוֹף ימי זִיבָה, וכן, אם ראתה ביוֹם אַרְבָּעִים ללידת זָכָר וְיוֹם שְׁמוֹנִים לַנְּקֵבָה, שזהו האחרון לימי טוהר שאין הדם מטמא בו (ויקרא יב,ד–ה), והייתה זו שעת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְכוּלָּן, בכל אחד מן המקרים הללו – הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעוֹת, כלומר כל אלו בכלל 'טועות', שיש לכל אחת מהן דרך לנהוג בה כדי לצאת מידי ספק.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עַד שֶׁאַתֶּם מְתַקְּנִים אֶת הַשּׁוֹטוֹת, תַּקְּנוּ אֶת הַפִּקְחוֹת.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לחכמים בביקורת: עַד שֶׁאַתֶּם דנים ומְתַקְּנִים אֶת חשבון הַשּׁוֹטוֹת (מבולבלות) שאירע להן מקרה נדיר, תַּקְּנוּ ולמדו אֶת חשבון הַפִּקְחוֹת, הנשים היודעות בוודאות את ימי ראייתן. כלומר, עסקו בהלכות המצויות.