יוֹצֵא דּוֹפֶן –

תינוק יוֹצֵא דּוֹפֶן, שהוצא מבטן אמו על ידי חיתוך דופן הרחם –

אֵין יוֹשְׁבִין עָלָיו יְמֵי טוּמְאָה וִימֵי טָהֳרָה, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו קָרְבָּן.

אֵין יוֹשְׁבִין עָלָיו (בגללו), אין אמו נוהגת יְמֵי טוּמְאָה, שבוע לזכר ושבועיים לנקבה, ולא יְמֵי טָהֳרָה, שאין לה ימי טוהר שבהם אין טומאה אם יוצא דם, כפי שיש ליולדת כרגיל – שלושים ושלושה ימים ללידת זכר וששים ושישה לנקבה (ויקרא יב,א–ה), וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו קָרְבָּן שמביאה כל יולדת (שם, פסוקים ו–ח).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה כַּיָּלוּד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יוצא דופן הֲרֵי זֶה כַּיָּלוּד שנולד כרגיל, ונוהגת בו את הדינים הללו. והלכה כתנא הראשון.

כָּל הַנָּשִׁים מִטַּמְּאוֹת בְּבַיִת הַחִיצוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ".

כָּל הַנָּשִׁים מִטַּמְּאוֹת מן הדם היוצא מן הרחם כאשר הוא בְּבַיִת הַחִיצוֹן, ה׳פרוזדור׳ (לעיל פ״ב מ״ה), שֶׁכך נֶאֱמַר: "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" (ויקרא טו,יט), כלומר בעוד הדם בבשרה, היא כבר טמאה.

אֲבָל הַזָּב וּבַעַל קֶרִי – אֵינָן מִטַּמְּאִים עַד שֶׁתֵּצֵא טוּמְאָתָן לַחוּץ.

אֲבָל הַזָּב, איש שיצאה מאיבר מינו זיבה, וּבַעַל קֶרִי, שיצא ממנו זרע, אֵינָן מִטַּמְּאִים, עַד שֶׁתֵּצֵא טוּמְאָתָן לַחוּץ, מחוץ לגוף.

הָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵבָרָיו – אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה.

כהן שהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵבָרָיו, התכווצויות של פליטת זרע – אוֹחֵז בידו בָּאַמָּה (כינוי לאיבר המין הזכרי), כדי שלא ייפלט הזרע החוצה, וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה לפני שייטמא, שאסור לטמא לאכול תרומה.

וּמְטַמְּאִים בְּכָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ כְּעֵין הַחַרְדָּל וּבְפָחוֹת מִכֵּן.

וּמְטַמְּאִים הזיבה והקרי את האדם שיצאו מגופו בְּכָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בטיפה זעירה כְּעֵין זרע הַחַרְדָּל וּבְפָחוֹת מִכֵּן.

תִּינוֹקֶת בַּת יוֹם אֶחָד – מִיטַּמְּאָה בְּנִדָּה.

תִּינוֹקֶת בַּת יוֹם אֶחָד, כלומר מיד ביום לידתה – מִיטַּמְּאָה בְּנִדָּה, אם יצא דם מרחמה.

בַּת עֲשָׂרָה יָמִים – מִיטַּמְּאָה בְּזִיבָה.

וכך, כשהיא בַּת עֲשָׂרָה יָמִים – מִיטַּמְּאָה בְּזִיבָה, אם נעשתה נידה ביום לידתה, ובימים שמיני עד עשירי ראתה דם.

תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד – מִיטַּמֵּא בְּזִיבָה, וּמִיטַּמֵּא בִּנְגָעִים, וּמִיטַּמֵּא בִּטְמֵא מֵת,

תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד, מיד ביום לידתו – מִיטַּמֵּא בְּזִיבָה, אם יצא זוב מאיבר מינו; וּמִיטַּמֵּא בִּנְגָעִים, טומאת צרעת, אם יש בגופו נגע טמא; וּמִיטַּמֵּא בִּטְמֵא מֵת, כגון אם נולד בבית שיש בו מת;

וְזוֹקֵק לַיִּבּוּם וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם, וּמַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה וּפוֹסֵל מִן הַתְּרוּמָה, וְנוֹחֵל וּמַנְחִיל,

וְזוֹקֵק (מצריך) את אשת אחיו לַיִּבּוּם, שאם לאחר שנולד, מת אחיו ללא ילדים ערירי והותיר אלמנה – עליה להתייבם (להינשא) לו כשיגדל ואינה יכולה להינשא למישהו אחר; וּפוֹטֵר את אמו מִן הַיִּבּוּם, אם מת אביו, שאינה מתייבמת לאחי בעלה ויכולה להינשא לכל אדם; וּמַאֲכִיל את אמו בַּתְּרוּמָה, שאם מת אביו הכהן, אמו ממשיכה לאכול תרומה כדין אשת כהן, אף שהיא בת ישראל, מכיוון שיש לה זרע מבעלה; ואם הייתה אמו גרושה ואסורה לאביו כהן, והוא פסול מן הכהונה, פוֹסֵל מִן הַתְּרוּמָה את העבדים שהותיר אביו במותו, אף אם היו לו אחים כשרים לכהונה, מפני שיש לו חלק בעבדים, והוא אינו כהן; וְנוֹחֵל (יורש) נכסי אמו, וּמַנְחִיל (מוריש) בכך את הרכוש לאחיו מן האב, אף אם מת יום לאחר מכן;

וְהַהוֹרְגוֹ חַיָּיב,

וְהַהוֹרְגוֹ חַיָּיב מיתה ככל הורג נפש אדם;

וַהֲרֵי הוּא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וּלְכָל קְרוֹבָיו כְּחָתָן שָׁלֵם.

וַהֲרֵי הוּא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וּלְכָל קְרוֹבָיו כְּחָתָן שָׁלֵם לדיני אבלות, שמתאבלים עליו כעל אדם בוגר.

בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד –

ילדה בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שמלאו לה שלוש שנים, ביום הראשון לשנה הרביעית –

מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם – קְנָאָהּ.

מִתְקַדֶּשֶׁת, ניתן לקדש אותה לאישה בְּבִיאָה, על ידי מעשה בעילה, ככל אישה, שהדבר מוגדר כביאה. וְכן, אִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם, שהתאלמנה, ואחי בעלה בעל אותה לשם ייבום – קְנָאָהּ (קנה אותה) בכך לאישה;

וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ,

וְכן חַיָּיבִין עָלֶיהָ מיתה מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, אם היא מקודשת, ובא עליה אדם אחר.

וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן.

וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ כשהיא נידה, שדינו לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כּמשכב עֶלְיוֹן, שכל המצעים שהוא שוכב עליהם נטמאים, כדין בועל אישה נידה (כלים פ"א מ"ג);

נִשֵּׂאת לְכֹהֵן – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

ואם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן החל מגיל שלוש – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, שהיא נחשבת אשתו לגמרי;

בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַפְּסוּלִים – פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.

ומגיל זה, אם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַפְּסוּלִים לנישואין, כגון גוי או ממזר – פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה, שדבר זה מגדיר אותה כ'זונה' שאסורה לכהן (ויקרא כא,יד);

בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה – מוּמָתִין עַל יָדָהּ, וְהִיא פְּטוּרָה.

וכן, אם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה (ויקרא כ,יא–יד), כגון אביה או חמיה – מוּמָתִין עַל יָדָהּ (מחמתה) בבית הדין. וְהִיא פְּטוּרָה מעונש, שהרי היא קטנה.

פָּחוֹת מִכֵּן – כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן.

ואילו פָּחוֹת מִכֵּן, לפני שמלאו לה שלוש – הבא עליה הוא כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן, שהעין דומעת ומתייבשת בחזרה, כך בתוליה חוזרים לקדמותם, ולכן אין זו נחשבת ביאה.

בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ – קְנָאָהּ.

ילד בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, לאחר שמלאו לו תשע שנים, שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ – קְנָאָהּ, עשאה לאשתו, שמגיל תשע בעילתו נחשבת בעילה,

וְאֵינוֹ נוֹתֵן גֵּט עַד שֶׁיַּגְדִּיל.

וְאולם, אֵינוֹ נוֹתֵן לה גֵּט אם רוצה אחר כך לגרש אותה, עַד שֶׁיַּגְדִּיל, שייעשה בר מצווה, שכדי לתת גט צריך דעת של הבעל, וקטן אינו נחשב בר-דעת.

וּמִטַּמֵּא בְּנִדָּה לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן,

וּמִטַּמֵּא בְּטומאת נִדָּה מגיל תשע, שאם בא על נידה, דינו לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן, שכל המצעים ששכב עליהם טמאים, כבועל נידה;

וּפוֹסֵל

וּפוֹסֵל בבעילתו כהנת מלהינשא לכהן ולאכול תרומה, אם הוא פסול חיתון, כגון גוי או ממזר,

וְאֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה,

וְאולם אֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה את אשתו בת ישראל, אם הוא כהן, שאין קידושיו חלים שהרי אינו בר-דעת;

וּפוֹסֵל אֶת הַבְּהֵמָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ.

וּפוֹסֵל אֶת הַבְּהֵמָה מהקרבה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אם רבע אותה (זבחים פ״ח מ״א), וְהבהמה נִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ (בגללו);

וְאִם בָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה – מוּמָתִים עַל יָדוֹ, וְהוּא פָּטוּר.

וְכן אִם בָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, כגון אמו או אשת איש – מוּמָתִים, העריות נענשות במיתת בית דין, עַל יָדוֹ (בגללו), וְהוּא פָּטוּר, שהרי הוא קטן ואינו בר-עונשין.

בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – נְדָרֶיהָ נִבְדָּקִין.

ילדה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שמלאו לה אחת עשרה, כך שנכנסה לשנתה השתים עשרה – נְדָרֶיהָ שנדרה מרגע זה נִבְדָּקִין, שחוקרים אם הבינה את משמעות דבריה, שאם כן – חלו הנדרים.

בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – נְדָרֶיהָ קַיָּימִין.

ובַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – נְדָרֶיהָ קַיָּימִין בלא בדיקה.

וּבוֹדְקִין כָּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.

וּבוֹדְקִין כָּל השנה השְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, שבכל פעם שהיא נודרת במהלך שנה זו – יש לבדוק את מצב הבנתה.

בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – נְדָרָיו נִבְדָּקִים.

ילד בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – נְדָרָיו נִבְדָּקִים, שחוקרים, אם הבין מה אמר.

בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – נְדָרָיו קַיָּמִין.

ובֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – נְדָרָיו קַיָּמִין בלא בדיקה.

וּבוֹדְקִין כָּל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה.

וּבוֹדְקִין כָּל השנה השְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה.

קֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה,

ומפרשים: ילדים שנדרו קֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה, בגיל צעיר יותר,

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ – אֵין נִדְרֵיהֶם נֶדֶר וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: יוֹדְעִין אָנוּ לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ (לשם ה׳) – אֵין נִדְרֵיהֶם נֶדֶר, וְאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ.

לְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה,

ואילו אם נדרו לְאַחַר הַזְּמַן הַזֶּה, לאחר שחלפה שנת הבדיקה,

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ – נִדְרָן נֶדֶר וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְשֵׁם מִי נָדַרְנוּ, לְשֵׁם מִי הִקְדַּשְׁנוּ – נִדְרָן נֶדֶר, וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ, כל עוד אינם מוגדרים חסרי דעת.

מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה:

מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בּשלבי התפתחות גוף האִשָּׁה, שלושה שלבים, בדומה להבשלת התאנה:

פַּגָּה, בּוֹחַל, וְצֶמֶל.

פַּגָּה (בוסר), שהפרי בראשיתו; לאחר מכן בּוֹחַל, פרי הקרוב להבשלה; וְלבסוף צֶמֶל (תאנה בשלה).

פַּגָּה – עוֹדָהּ תִּינוֹקֶת.

ומפרטים: פַּגָּה – כל זמן שעוֹדָהּ תִּינוֹקֶת, ילדה שגופה נטול סימנים נשיים, עד גיל שתים עשרה;

בּוֹחַל – אֵלּוּ יְמֵי נְעוּרֶיהָ.

לאחר מכן בּוֹחַל, שיש סימני בגרות ראשוניים של שדיים – אֵלּוּ יְמֵי נְעוּרֶיהָ, שהיא גדולה, בת מצווה.

בָּזוֹ וּבָזוֹ – אָבִיהָ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ.

בָּזוֹ וּבָזוֹ, בשתי התקופות הללו – אָבִיהָ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, אם מצאה רכוש אבוד, וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שייצרה או השתכרה, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ, שהוא רשאי להפר מה שנדרה;

צֶמֶל – כֵּיוָן שֶׁבָּגְרָה, שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ.

לבסוף, שלב הצֶמֶל, שגופה הבשיל – כֵּיוָן (מיד) שֶׁבָּגְרָה, שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת (זכויות) בָּהּ, אלא היא עומדת ברשות עצמה.

אֵיזֶהוּ סִימָנֶיהָ?

אֵיזֶהוּ סִימָנֶיהָ של הנערה?

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲלֶה הַקֶּמֶט תַּחַת הַדַּד.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲלֶה (שיופיע) הַקֶּמֶט תַּחַת הַדַּד.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּטּוּ הַדַּדִּים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּטּוּ הַדַּדִּים כלפי מטה, שהוא שלב מאוחר יותר.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּשְׁחִיר הַפִּיטּוֹמֶת.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּשְׁחִיר (יתכהה) הַפִּיטּוֹמֶת (הפטמה).

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹתֵן יָדוֹ עַל הָעוֹקֶץ, וְהוּא שׁוֹקֵעַ וְשׁוֹהֶא לַחֲזוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹתֵן יָדוֹ עַל הָעוֹקֶץ (הפטמה), וְהוּא שׁוֹקֵעַ וְשׁוֹהֶא (שוהה) לַחֲזוֹר.

בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – תָּבִיא רְאָיָה שֶׁהִיא בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְהִיא אַיְלוֹנִית –

אישה בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה (הצמיחה) עדיין שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת במקום הערווה, ואין סימן שנעשתה כבר גדולה, תָּבִיא רְאָיָה שֶׁהִיא בַּת עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְשהִיא אַיְלוֹנִית ('זכרית', שאינה מסוגלת ללדת),

לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

ואז אם הייתה אלמנה הזקוקה לייבום – לֹא חוֹלֶצֶת ליבם וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, שאיילונית פטורה מייבום וחליצה, מפני שאינה יכולה ללדת.

בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, יָבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְהוּא סָרִיס – לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם, אֵלּוּ דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וכן איש בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, יָבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְשהוּא סָרִיס (עקר), ואז אם הייתה גיסתו זקוקה לייבום – לֹא חוֹלֵץ לה וְלֹא מְיַבֵּם אותה, שמי שאינו מסוגל להוליד אינו מצווה על ייבום, אֵלּוּ דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה, הבת והבן, ייקבע דינם לעניין זה כשיהיו בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַזָּכָר – כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, וְהַנְּקֵבָה – כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, שֶׁהָאִשָּׁה מְמַהֶרֶת לָבוֹא לִפְנֵי הָאִישׁ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַזָּכָר – כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, בן עשרים, וְהַנְּקֵבָה – כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, בת שמונה עשרה, מפני שֶׁהתפתחות הָאִשָּׁה מְמַהֶרֶת לָבוֹא לִפְנֵי הָאִישׁ. והלכה כבית הלל.