בְּנוֹת כּוּתִים – נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן.

בְּנוֹת כּוּתִים, השומרונים שמוצאם מארץ כותה, דינן לעניין טומאה וטהרה כנִדּוֹת כבר מֵעֲרִיסָתָן, מגיל ינקות, שמא ראו דם, שכך גזרו עליהן חכמים.

וְהַכּוּתִים מְטַמְּאִים מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת.

וְהַכּוּתִים הגברים הנשואים, מְטַמְּאִים מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כּמשכב עֶלְיוֹן, שכל המצעים שהוא שוכב עליהם נטמאים, כדין בועל נידה (כלים פ״א מ״ג) מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת,

וְהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל כָּל דָּם וְדָם.

ומדוע? הואיל וְהֵן יוֹשְׁבוֹת שבעה ימי טומאת נידה עַל כָּל דָּם וְדָם שהן רואות, ללא הבחנה בין מראה טהור לטמא (ראו פ"ב מ"ו). ופעמים רבות רואה אישה דם טהור ואחרי מספר ימים דם טמא, והן טובלות כעבור שבעה ימים מהמראה הטהור, ואין הטבילה מטהרת אותן, והן טמאות ומטמאות את בעליהן.

וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאָתָן סָפֵק.

וְאולם, אֵין הנטמאים מהכותים חַיָּבִין עֲלֵיהֶן (בגללם) קרבן חטאת עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, אם נכנסו למקדש בעודם טמאים ממגע שלהם, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה שנטמאה מכך, מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאָתָן היא מחמת סָפֵק בלבד.

בְּנוֹת צְדוֹקִין, בִּזְמַן שֶׁנָּהֲגוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן – הֲרֵי הֵן כְּכוּתִיּוֹת.

בְּנוֹת כת הצְדוֹקִין, בִּזְמַן שֶׁנָּהֲגוּ הבנות לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן – הֲרֵי הֵן כְּכוּתִיּוֹת, שהתבאר דינן במשנה הקודמת, והן טמאות תמיד מספק.

פָּרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרְאֵלִיּוֹת.

ואם פָּרְשׁוּ הבנות מאורח חיי אבותיהן לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל הכשרים – הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרְאֵלִיּוֹת, שסומכים על טהרתן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֵן כְּיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם (תמיד) הֵן כְּיִשְׂרָאֵל כשרים, עַד שנדע שֶׁיִּפְרְשׁוּ מהדרך הישרה לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן הצדוקים, ואז דינן ככותיות. ואין הלכה כמותו.

דַּם נָכְרִית,

דַּם וסת של נָכְרִית (גויה), שאינה טמאה מן התורה, אך חכמים גזרו עליה טומאה,

וְדַם טָהֳרָה שֶׁל מְצוֹרַעַת –

וְדַם ימי טָהֳרָה שֶׁל יולדת ישראלית, במשך שלושים ושלושה יום לאחר שבוע של טומאה מלידת זכר וטבילה, או ששים ושישה ימים לאחר שבועיים של טומאה ללידת נקבה (ויקרא יב,א –ה), אלא שהיא טמאה מפני שהיא מְצוֹרַעַת – נחלקו מה דינו של הדם בנשים אלו;

בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִים.

בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִים את הדם לגמרי.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: גם הדם עצמו טמא, אך לא כדם נידה, אלא כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ של אישה טמאה.

דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה –

דַּם ימי טוהר של יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה לאחר ימי טומאת הלידה, והיא עדיין נחשבת טמאה עד שתטבול –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הדם טמא, אך כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ, שהם מטמאים רק כשהם לחים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הדם מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ כדם נידה ממש, אף בימי הטוהר, מכיוון שלא טבלה. והלכה כבית הלל.

וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה לַח וְיָבֵשׁ.

וּמוֹדִים בית שמאי ובית הלל בְּמי שיוֹלֶדֶת בְּתוך טומאת זוֹב, שכבר הייתה זבה קודם הלידה, שגם לאחר שעברו ימי טומאת יולדת, שבעה לזכר ושבועיים לנקבה, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בדם היוצא ממנה לַח וְיָבֵשׁ. דם זה נחשב דם זיבה, שכן אינה יוצאת מכלל טומאת זבה קודם שתספור שבעה נקיים, אף בימי הטוהר.

הַמְקַשָּׁה – נִדָּה.

אישה הַמְקַשָּׁה, שאחזוה צירי לידה, וראתה דם, אם היה זה בימים שאם הייתה רואה בהם דם הייתה נידה – טמאה נִדָּה מחמת הדם.

קָשְׁתָה שְׁלשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם, וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת, וְיָלְדָה – הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וְיוֹם, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ.

לעומת זאת, המקשה באחד עשר הימים שאם הייתה רואה בהם דם היא זבה – אין ‘דם הקושי׳ מטמא אותה כלל. אמנם, אם קָשְׁתָה במשך שְׁלשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אותם אַחַד עָשָׂר יוֹם, וְאז שָׁפְתָה (נרגעה), שפסקו הצירים למשך מֵעֵת לְעֵת, עשרים וארבע שעות, וְיָלְדָה אחר כך – הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּתוך טומאת זוֹב, שהדם נחשב לדם זבה, וצריכה לספור שבעה נקיים לאחר הלידה, ורק לאחריהם יהיה דמה טהור בימי הטוהר, כפי ששנינו במשנה הקודמת, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: דווקא אם שפתה מעת לעת לַיְלָה וְיוֹם שאחריו, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ, הרי זו יולדת בזוב. אבל אם שפתה מבוקר לבוקר, הרי זה דם קושי, ואינה טמאה בזיבה. והלכה כרבי אליעזר.

שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר, וְלֹא מִן הַדָּם.

ומוסיפים: מה שאמרו, שאם שפתה הרי זו יולדת בזוב, כוונתו, שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר, שפסקו הצירים, וְלֹא מִן הַדָּם, שאפילו לא פסק הדימום עד הלידה, אין זה נחשב דם קושי.

כַּמָּה הוּא קִשּׁוּיָהּ?

כַּמָּה הוּא משך קִשּׁוּיָהּ (כאבה) של יולדת קודם הלידה, שאין הדימום מטמא אותה, אם היא בימי זיבה?

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ חָדְשָׁהּ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קִשּׁוּי יוֹתֵר מִשְּׁתֵי שַׁבָּתוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אם נמשך אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ חָדְשָׁהּ, די לה בחודש התשיעי של ההיריון שייחשב לקישוי, אבל קודם לכן הדם מטמא. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קִשּׁוּי נחשב לעניין זה יוֹתֵר מִשְּׁתֵי שַׁבָּתוֹת (שבועיים) לפני הלידה, והלכה כמותם.

הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, כָּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה – טְהוֹרִים, עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד.

אישה הַמְקַשָּׁה (כואבת) בצירי לידה בעודה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יום שֶׁל לידת נְקֵבָה, שלאחר שילדה בת הרתה מיד שוב ועומדת להפיל, כָּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה – טְהוֹרִים, מפני שהיא בימי טוהר עדיין, עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד, שאז היא נטמאת ככל יולדת.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא דם קושי בימי טוהר, כאילו הייתה בימי נידה.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּדַם הַשֹּׁפִי – הֵקֵל בְּדַם הַקּשִׁי, מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בְּדַם הַשּׁוֹפִי, אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּדַם הַקּוֹשִׁי?

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הלוא יש לדון קל וחומר מימי זיבה לימי טוהר, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר הכתוב בְּדַם הַשֹּׁפִי, בימי זיבה, שכאשר האישה מדממת ללא כאבים היא טמאה – הֵקֵל בְּדַם הַקּשִׁי, שאם ראתה אז דם מתוך כאבי לידה אינה נחשבת זבה (לעיל משנה ד); מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בְּדַם הַשּׁוֹפִי, בימי טוהר, שכל דמיה טהורים – אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בהם בְּדַם הַקּוֹשִׁי מחמת הלידה השנייה, שלא יטמא?

אָמַר לָהֶן: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן;

אָמַר לָהֶן רבי אליעזר לחכמים: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, די לו לדבר שנלמד בקל וחומר, שיהא דינו כמו הדבר שממנו הוא נלמד;

מִמַּה הֵקֵל עָלֶיהָ? מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל טְמֵאָה טוּמְאַת נִדָּה.

והרי מִמַּה הֵקֵל עָלֶיהָ, על הזבה המקשה – מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל טְמֵאָה טוּמְאַת נִדָּה, ואם כן, כך הדין בימי טוהר, שדם קושי מטמא אותה טומאת נידה. ואין הלכה כדבריו.

כָּל אַחַד עָשָׂר יוֹם – בְּחֶזְקַת טָהֳרָה.

כָּל אַחַד עָשָׂר יוֹם שלאחר ימי הנידה – האישה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה, ואינה צריכה לחשוש, שמא דיממה ולא ראתה.

יָשְׁבָה לָהּ וְלֹא בָּדְקָה; שָׁגְגָה, נֶאֶנְסָה, הֵזִידָה, וְלֹא בָּדְקָה – טְהוֹרָה.

ואף אם יָשְׁבָה לָהּ (נמנעה) וְלֹא בָּדְקָה את עצמה, כשהיה עליה לבדוק (לעיל פ״א מ״ז), בין אם שָׁגְגָה, בין נֶאֶנְסָה, בין שהֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה – טְהוֹרָה, שהיא בחזקת טהורה.

הִגִּיעַ שְׁעַת וֶסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה –

אולם, אם הִגִּיעַ שְׁעַת וֶסְתָּהּ, שהיא רגילה לראות אז, וְלֹא בָּדְקָה –

הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה.

הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה, שחזקה שנטמאה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה בְּמַחֲבֵא, וְהִגִּיעַ שְׁעַת וֶסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה –

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה בְּמַחֲבֵא (מסתור) וְהִגִּיעַ שְׁעַת וֶסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה –

הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים.

הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים, ואין להניח בוודאות שנטמאה, ולכן היא בחזקת טהורה.

אֲבָל יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה, וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם –

אֲבָל בשבעת יְמֵי ספירת הַזָּב וְהַזָּבָה, וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שראתה דם יום אחד או שניים במהלך אחד עשר יום שלאחר ימי נידה, ועליה לשמור יום נקי אחד –

הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טוּמְאָה.

הֲרֵי כל אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טוּמְאָה, שעליהם לבדוק כדי לשלול טומאה בימים אלה, ואם לא בדקו, הם בחזקת טמאים.