תִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת, וְנִיסֵּת –

תִּינוֹקֶת (ילדה קטנה) שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ עדיין לִרְאוֹת דם וסת, וְנִיסֵּת (נישאת), והיא מוצאת דם בבעילה –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ אַרְבָּעָה לֵילוֹת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ אַרְבָּעָה לֵילוֹת להיבעל, ואין הדם מטמא, שזהו עדיין דם בתולים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה, שיבריא פצע הבתולים, אין חוששים לטומאה בבעילה.

הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת, וְנִיסֵּת –

אם הִגִּיעַ כבר זְמַנָּהּ לִרְאוֹת דם וסת, שהגיעה לגיל נערות, אך עדיין לא ראתה בפועל מעולם, וְנִיסֵּת –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן בלבד להיבעל למרות הדם, ובלילה השני, אם רואה דם היא נידה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַרְבָּעָה לֵילוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ההיתר הוא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, שהם אַרְבָּעָה לֵילוֹת, שכן בתולות נישאות ביום רביעי.

רָאֲתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ –

אם כבר רָאֲתָה בעבר דם נידה וְעוֹדָהּ, עוד בהיותה, בְּבֵית אָבִיהָ לפני נישואיה, וכעת נישאה –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָה, ביאה ראשונה, כלומר משלים את הביאה למרות הדם.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל הַלַּיְלָה כּוּלָּהּ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נותנים לה כָּל הַלַּיְלָה כּוּלָּהּ, אף יותר מביאה אחת. ורק ממחרת, אם תראה דם בבעילה תיטמא.

נִדָּה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ יוֹם שְׁבִיעִי שַׁחֲרִית וּמָצָאתָהּ טְהוֹרָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצָאתָהּ טְמֵאָה – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת טָהֳרָה.

נִדָּה שֶׁבָּדְקָה את עַצְמָהּ ביוֹם שְׁבִיעִי לראייתה בשַׁחֲרִית, וּמָצָאתָהּ (מצאה) שהיא טְהוֹרָה, נקייה מדם, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת (לפנות ערב) לֹא הִפְרִישָׁה עצמה בוודאות מהטומאה, כלומר לא בדקה שוב, וטבלה בלילה, וּלְאַחַר כמה יָמִים בָּדְקָה וּמָצָאתָהּ שהיא טְמֵאָה, ואינה יודעת מתי התחיל הדימום שוב – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לגבי הימים שאחרי הטבילה, והטהרות שנגעה בהן באותם ימים טהורות.

בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּיוֹם שְׁבִיעִי בַּשַּׁחֲרִית וּמָצָאתָהּ טְמֵאָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וּלְאַחַר זְמַן בָּדְקָה וּמָצָאתָהּ טְהוֹרָה – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה,

אבל אם בָּדְקָה את עַצְמָהּ בְּיוֹם שְׁבִיעִי בַּשַּׁחֲרִית וּמָצָאתָהּ שהיא טְמֵאָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, לא בדקה לראות שהיא טהורה, וטבלה, וּלְאַחַר זְמַן בָּדְקָה וּמָצָאתָהּ טְהוֹרָה – אף על פי כן, הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שהייתה טְמֵאָה כשטבלה, שלא ידוע שפסק אז הדימום, ולא הועילה הטבילה, וכל הטהרות שנגעה בהן טמאות.

וּמְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה.

והיא מְטַמְּאָה את הטהרות שעסקה בהן לפני שמצאה את הדם מֵעֵת לְעֵת, יממה לאחור, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה, מאז הבדיקה האחרונה, המאוחר שבשני הזמנים.

וְאִם יֵשׁ לָהּ וֶסֶת – דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ.

וְאִם יֵשׁ לָהּ וֶסֶת קבועה לראיית הדם, ומצאה כעת דם בזמן הקבוע – דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ, ואינה חוששת לטומאה למפרע, כפי שכבר שנינו בראש המסכת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁה בְּטָהֳרָה מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁה בְּטָהֳרָה, שלא בדקה לוודא שהיא טהורה מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, לפנות ערב של היום השביעי – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה, ובדיקת שחרית אינה מועילה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ בַּשְּׁנִיָּה לְנִדָּתָהּ בָּדְקָה וּמָצָאתָהּ טְהוֹרָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וּלְאַחַר זְמַן בָּדְקָה וּמָצָאתָהּ טְמֵאָה – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ אם בַּשְּׁנִיָּה, ביום השני, לְנִדָּתָהּ בָּדְקָה וּמָצָאתָהּ טְהוֹרָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת של היום השביעי לֹא הִפְרִישָׁה שוב, וּלְאַחַר זְמַן בָּדְקָה וּמָצָאתָהּ טְמֵאָה – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה מאז הטבילה, שאפילו בדיקת ימים קודמים מועילה. וכך הלכה.

הַזָּב וְהַזָּבָה שֶׁבָּדְקוּ עַצְמָן בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּשְׁאָר יָמִים שֶׁבֵּינְתַיִם לֹא בָּדְקוּ –

האיש הַזָּב וְכן האישה הַזָּבָה שֶׁבָּדְקוּ את עַצְמָן בְּיוֹם רִאשׁוֹן משבעת ימי הטהרה וּמָצְאוּ, שאכן טָהוֹר, שלא יצאה מהם טומאה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בדקו שוב וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּשְׁאָר יָמִים שֶׁבֵּינְתַיִם לֹא בָּדְקוּ –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה ורשאים לטבול, ואף שלא בדקו בכל יום מהשבעה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן וְיוֹם שְׁבִיעִי בִּלְבָד.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵין נחשבים לָהֶם לספירת שבעת ימים אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן וְיוֹם שְׁבִיעִי בִּלְבָד שבדקו בהם, והם צריכים לבדוק חמישה ימים נוספים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם שְׁבִיעִי בִּלְבָד.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין נחשב לָהֶם אֶלָּא יוֹם שְׁבִיעִי בִּלְבָד, וצריכים עוד שישה ימים, מפני ששבעת הימים הבדוקים צריכים להיות ברצף. והלכה כרבי אליעזר.

הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְּצוֹרָע שֶׁמֵּתוּ – מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא עַד שֶׁיִּמּוֹק הַבָּשָׂר.

הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְּצוֹרָע שֶׁמֵּתוּ בעודם טמאים – מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא כפי שהם מטמאים בחייהם, כלומר את כל מה שמצוי תחתם, עַד שֶׁיִּמּוֹק (ירקב) הַבָּשָׂר, ואז הם שבים לטמא רק כמת רגיל, שמטמא רק מה שנושא אותו ממש.

נָכְרִי שֶׁמֵּת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא.

לעומת זאת, נָכְרִי שֶׁמֵּת – טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא, אף שבחייו הוא מטמא כזב מתקנת חכמים, טומאה זו פוקעת עם מותו.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הַנָּשִׁים מֵתוֹת נִדּוֹת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל הַנָּשִׁים המֵתוֹת נחשבות כאילו היו נִדּוֹת, שמטבילים את מה שלבשו סמוך למותן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין נִדָּה אֶלָּא שֶׁמֵּתָה נִדָּה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין נוהגים טומאת נִדָּה אֶלָּא באישה שֶׁמֵּתָה בעודה נִדָּה.

הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה, וְיָצָא מִמֶּנָּהּ רְבִיעִית דָּם – מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, וּמְטַמְּאָה בְּאוֹהֶל.

הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה, וְיָצָא מִמֶּנָּהּ רְבִיעִית דָּם מהרחם – מְטַמְּאָה רביעית הדם מִשּׁוּם כֶּתֶם, כלומר דם נידה, שיש בו טומאה (לעיל פ״ז מ״א), וּמְטַמְּאָה גם בְּאוֹהֶל, ככל רביעית דם שיצאה מאדם מת, שכל מה שנמצא תחת אותו גג שמאהיל על הדם – נטמא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָהּ מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱקַר מִשֶּׁמֵּתָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָהּ מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱקַר בגופה רק מִשֶּׁמֵּתָה, ואינו נחשב דם נידה.

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּיוֹשֶׁבֶת עַל מַשְׁבֵּר וּמֵתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם – שֶׁהִיא מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם.

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּיולדת היוֹשֶׁבֶת עַל מַשְׁבֵּר, מושב היולדת, וּמֵתָה בלידתה, וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם – שֶׁהִיא מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, שדם זה נעקר מהרחם כבר בחייה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לְפִיכָךְ רביעית דם זו אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל כדם המת, שהרי נעקרה מחיים. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא כל דם מטמא בשתי הטומאות.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טוֹהַר הָיְתָה מְעָרָה מַיִם לַפֶּסַח.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים חכמים: יולדת הַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טוֹהַר, הָיְתָה מְעָרָה (שופכת) מַיִם לצורך שטיפת בשר קרבן פֶּסַח, ואף על פי שאסורה לגעת בקדשים, ואף לא במים המיועדים לקדשים, רשאית לגעת בכלי ולשפוך ממנו, שדינה כשני לטומאה, ואינה מטמאת כלי.

חָזְרוּ לוֹמַר: הֲרֵי הִיא כְּמַגַּע טְמֵא מֵת לַקֳּדָשִׁים, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

חָזְרוּ חכמים לוֹמַר: הֲרֵי הִיא כְּמַגַּע טְמֵא מֵת, כמי שנוגע באדם שנגע במת, שהוא נעשה ראשון לטומאה, אך רק לגבי קָדָשִׁים עצמם, שאם נגעה בבשר קודש עשתה אותו שני, והוא מטמא קודש שלישי שנגע בו, והשלישי עושה קודש שנגע בו רביעי, שפסול לאכילה. אך את המים המיועדים לשטיפת הקדשים אינה מטמאת כלל, ומותר לה לגעת בהם, זהו כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף כִּטְמֵא מֵת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לגבי הקדשים עצמם, דינה אַף כִּטְמֵא מֵת, כאילו נגעה במת, והיא אב הטומאה, שמטמא כלי שנגע בו, ואינה יכולה לעסוק כלל בהכנות לפסח. והלכה כבית הלל.

וּמוֹדִים שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּמַּעֲשֵׂר,

וּמוֹדִים כולם, שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּמַּעֲשֵׂר שני בתקופת ימי הטוהר, שאף שאסור לאדם טמא לאכול מעשר שני, אבל לטבול יום מותר,

וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרְאָה לָהּ שֵׁם.

וְקוֹצָה (חותכת) לָהּ מהעיסה חַלָּה לצורך הפרשה, וּמַקֶּפֶת (מקרבת) את החתיכה לשאר העיסה וְקוֹרְאָה לָהּ שֵׁם: "הרי זו חלה". ומרגע זה לא תיגע בה, שחלה דינה כתרומה, שנפסלת במגע טבול יום.

וְאִם נָפַל מֵרוּקָּהּ וּמִדַּם טָהֳרָהּ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה – שֶׁהוּא טָהוֹר.

ומודים, שאִם נָפַל מֵרוּקָּהּ וּמִדַּם טָהֳרָהּ, דם שיצא מרחמה, שהוא טהור בתקופה זו, עַל כִּכָּר לחם שֶׁל תְּרוּמָה – שֶׁהוּא (הכיכר) טָהוֹר, שהפרשות מגופה אינם מטמאות.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרִיכָה שוב טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה, בתום ימי הטהרה, ארבעים יום לאחר לידת זכר ושמונים לאחר לידת נקבה, ואז מותר לה לאכול תרומה ולהיכנס למקדש.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה, שהרי כבר טבלה לאחר ימי טומאתה, שבוע מלידת זכר ושבועיים מלידת נקבה.

הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר, וְטָבְלָה לָעֶרֶב וְשִׁמְּשָׁה –

אישה הָרוֹאָה דם ביוֹם אַחַד עָשָׂר מימי זיבה, היום האחרון, וְטָבְלָה לָעֶרֶב ולא המתינה למחרת כדין הרואה דם בימי זיבה, וְשִׁמְּשָׁה עם בעלה –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: האישה ובעלה מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב שלהם, כדין זבה ובועלה, שטבילה לפני יום המחרת אינה מועילה לה, וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן, שהבועל זבה בשוגג, מביאים שניהם קרבן חטאת.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: פְּטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: פְּטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן, שמן התורה, יכולה לטבול כבר בערב, מכיוון שהסתיימו ימי הזיבה. ואולם הם מטמאים משכב ומושב מדברי סופרים, שגזרו להשוות יום אחד עשר לשאר ימי זיבה.

טָבְלָה בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְשִׁמְּשָׁה אֶת בֵּיתָהּ, וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה –

אם המתינה וטָבְלָה בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְשִׁמְּשָׁה אֶת בֵּיתָהּ (עם בעלה), וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה באותו יום –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וּפְטוּרִים מִן הַקָּרְבָּן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְטַמְּאִין שניהם מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מדברי חכמים, וּפְטוּרִים מִן הַקָּרְבָּן, כי מדין תורה נחשב מקצת היום ככולו, ומותרים לאחר הטבילה, אלא שחכמים גזרו להשוות לימי זיבה הקודמים, שבהם יש להמתין לסוף יום הטבילה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן, זללן, להוט אחר תאוותו. כלומר, אין כאן איסור, ואינם מטמאים משכב ומושב, אלא מידה מגונה היא שלא המתינו עד הערב.

וּמוֹדִים בָּרוֹאָה בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם, וְטָבְלָה לָעֶרֶב וְשִׁמְּשָׁה – שֶׁמְּטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן.

וּמוֹדִים בית הלל לבית שמאי בָּרוֹאָה באחד הימים שבְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם, שמן התורה, עליה לטבול רק למחרת, והקדימה וְטָבְלָה לָעֶרֶב וְשִׁמְּשָׁה – שֶׁמְּטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן, כדין בועל זבה.

טָבְלָה בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו וְשִׁמְּשָׁה – הֲרֵי זוֹ תַּרְבּוּת רָעָה, וּמַגָּעָן וּבְעִילָתָן תְּלוּיִם.

ואם טָבְלָה בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו כראוי וְשִׁמְּשָׁה ולא המתינה לערב כדין – הֲרֵי זוֹ תַּרְבּוּת (התנהגות) רָעָה, שהיה עליהם להמתין לערב, כדי לוודא שהיא טהורה, וּמַגָּעָן וּבְעִילָתָן תְּלוּיִם, לא מוכרעים לעת עתה, שאם תראה דם בהמשך היום – יתברר, שהייתה טמאה לגמרי, והם טמאים וחייבים בקרבן, ואם לא תראה – הם טהורים ופטורים מקרבן. והלכה כבית הלל.