הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה

הַשְּׁחִין, מחלה בעור, וְהַמִּכְוָה (הכווייה), כאשר התהווה בהם נגע –

מִיטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אַחַת,

מִיטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, לאחר שבוע אחד של הסגר, שאם לא הופיע סימן טומאה לאחר שבוע – פטורים, ואין בהם שבועיים הסגר כ'נגעי עור הבשר'.

בִּשְׁנֵי סִימָנִים: בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן.

ובִשְׁנֵי סִימָנִים של טומאה: בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן (התפשטות), אבל לא ב״מִחְיַת בָּשָׂר חַי", כבנגע העור.

אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין?

אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין?

לָקָה בְּעֵץ אוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּגֶפֶת אוֹ בְּמֵי טְבֶרְיָא,

לָקָה בְּעֵץ אוֹ בְּאֶבֶן אוֹ שנכווה בְּגֶפֶת, פסולת זיתים, אוֹ בְּמֵי טְבֶרְיָא,

כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ – זֶה הוּא שְׁחִין.

וככלל, כֹּל פגע בעור שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ – זֶה הוּא שְׁחִין.

אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה?

אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה?

נִכְוָה בְּגַחֶלֶת אוֹ בְּרֶמֶץ, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ – זוֹ הִיא מִכְוָה.

נִכְוָה בְּגַחֶלֶת אוֹ בְּרֶמֶץ, אפר חם, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ – זוֹ הִיא מִכְוָה, כפי שנאמר: "מִכְוַת אֵשׁ" (ויקרא יג,כד).

הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה

הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה –

אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,

כאשר הם סמוכים, ויש בהם נגע, הנגעים שבהם אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור כגריס (השיעור המינימלי של נגע), כאשר יש כחצי גריס על כל אחד מהם,

וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה,

וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, שאם פשה הנגע מן השחין אל המכווה או להפך – אין זה סימן טומאה.

וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן.

וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר הרגיל, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן.

הָיוּ מוֹרְדִין – טְהוֹרִין.

הָיוּ השחין והמכווה מוֹרְדִין, שמקום הפגיעה פתוח ולח, ולא החל לקרום עור – טְהוֹרִין.

עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה.

עָשׂוּ (הגלידו) קְרוּם כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם – זוֹ הִיא "צָרֶבֶת הַשְּׁחִין" וכן “צָרֶבֶת הַמִּכְוָה״ (שם פסוק כח) הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (ויקרא יג,כג),

חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת – נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר.

חָזְרוּ וְחָיוּ (התרפאו לחלוטין), אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן נעשה צַלֶּקֶת, ורושם הפגיעה ניכר בו – נִדּוֹנִין כְּצרעת עוֹר הַבָּשָׂר ולא כצרעת השחין והמכווה, ובהרת שנמצאת שם מוסגרת עד שבועיים, ומיטמאת גם במחיית בשר חי שבתוכה.

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִי שֶׁעָלְתָה לְתוֹךְ יָדוֹ בַּהֶרֶת כַּסֶּלַע וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין?

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִי שֶׁעָלְתָה (צמחה) לְתוֹךְ כף יָדוֹ בַּהֶרֶת כּגודל סֶלַע (מטבע), וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין, שהייתה בכף ידו צרבת השחין, והבהרת מכסה את כולה, מה דינו?

אָמַר לָהֶם: יַסְגִּיר.

אָמַר לָהֶם: יַסְגִּיר, כדין נגעי השחין, כדי לראות אם יבואו סימני טומאה.

אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן – אֵינָהּ רְאוּיָה, וּלְפִשְׂיוֹן – אֵינָהּ פּוֹשָׂה, וּלְמִחְיָה – אֵינָהּ מִטַּמָּא!

אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? והרי לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן אֵינָהּ רְאוּיָה, שהרי השיער איננו צומח בתוך היד; וּלְפִשְׂיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָׂה, שאין דין פשיון מהשחין לעור רגיל; וּלְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמָּא, שהמחיה אינה סימן טומאה בנגעי שחין!

אָמַר לָהֶן: שֶׁמָּא תִּכְנוֹס וְתִפְשֶׂה.

אָמַר לָהֶן: שֶׁמָּא תִּכְנוֹס הבהרת פנימה, וְתִפְשֶׂה שוב בתוך גבולות השחין.

אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס?

אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא, ולו נניח, שמְקוֹמָהּ של צרבת זו היה מתחילה כַּגְּרִיס, כשיעור מדויק של נגע, למה יסגיר? והרי במקרה זה אף אם תתכנס הבהרת ותחזור ותפשה, אינה נטמאת בפשיון, שפשיון הוא רק במה שמעבר לשטח כגריס!

אָמַר לָהֶן: לֹא שָׁמַעְתִּי.

אָמַר לָהֶן: לֹא שָׁמַעְתִּי טעם, אף שכך ההלכה.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: אֲלַמֵּד בּוֹ?

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: אֲלַמֵּד (אדון) בּוֹ, ברשותך?

אָמַר לוֹ: אִם לְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים – הֵין.

אָמַר לוֹ רבי אליעזר: אִם בא אתה לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים – הֵין (כן).

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ, וְיִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ.

אָמַר לוֹ רבי יהודה בן בתירא: שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ, לנגע, וְאחר כך יִפְשֶׂה הנגע לְתוֹכוֹ.

אָמַר לוֹ: חָכָם גָּדוֹל אַתָּה, שֶׁקִּיַּימְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים.

אָמַר לוֹ רבי אליעזר: חָכָם גָּדוֹל אַתָּה שֶׁקִּיַּימְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים.